Flora and Fauna – The Cape

  

לא יכול שלא לכתוב על המטרונית. לא מכיר את זו של חיפה, אבל פה עסק ממש עובד. תחנות אוטובוס סגורות ואוטומטיות. הכל עובד על רב-קו. אי אפשר לשלם על האוטובוס. מסלולי נסיעה לאוטובוס עובדים ואף אחד אחר לא נוסע בהם. אני משוכנע שאם היו מעתיקים את הסידור הזה לירושלים ותל אביב, לא היה צורך ברכב-ת קלה.

היום הבא בסביבות קייפטאון מוקדש לבעלי חיים: פינגווינים וכלבי ים.

בבוקר אני יוצא מהבית, נוסע במטרונית ומגיע לתחנה המרכזית. עובר לתחנת הרכבת ממול ולוקח את הרכבת עד סוף הקו – ל"עיר של סיימון".

עוד קצת הליכה ברכבת בעיר, עד שמגיעים לאיזור הפינגווינים. הפינגווינים על החוף, מתערבבים בבני אדם שמשתזפים להם בין הסלעים. אני מחליט לא לרדת לחוף ולהסתפק בהליכה לאורך הטיילת. מידי פעם מגיע פינגווין תורן כדי לבדוק את התיירים ולדווח לחבר'ה שלו שמתחרדנים להם על הסלעים החמים.

שומרים עליהם ומטפחים אותם.

אפילו בונים להם קינים. אחת הבעיות העיקריות שיש בפרוייקטים שלי, לא רק באפריקה, זה חוסר במספרי בתים. נקודות ציון כמו – "הכיכר שבה הפרה מתה" (השם נשאר אפילו אם היא מתה לפני חמישים שנה) או "הבית הצהוב" אפילו כשהוא צבוע ירוק שנות דור, מאפיינות הרבה מדינות. פה פתרו את הבעיה לפנגווינים כדי שידעו איך להכווין את האורחים לתה של שעה 5.

אחרי גלידה איטלקית אמיתית,

אני חוזר לרכבת המקרטעת וחוזר חצי דרך לתחנה אחרת ממנה אני לוקח מונית שרות למפרץ הוט, שם מחכים לי כלבי הים. לי ולעוד כמה עשרות תיירים. רוח נוראית, החול מכסה את הכביש וקשה לראות לאן נוסעים.

בנמל הסירות, מחכים לנו המקומיים עם הופעה של המוזיקה הפרואנית המסורתית.

רב כלבי הים משתרעים להם על אחד מהמזחים ממול אבל שניים שלושה באים ליהנות מהתיירים. כמה ילדים מכינים להם מטעמים (לכלבים, לא לתיירים).

חלק מהתיירים מלטפים את הכלבלבים ואחרים מצטרפים לסלפי.

שתיים שלוש מסעדות יש שם, כמובן על טהרת הדגים. אני קורא את התפריט בייאוש, מסתכל מסביב ורואה שמלצרים מובילים גם דברים אחרים. אני שואל ונותנים לי תפריט אחר, יותר נורמאלי. בשמחה אני מאתר בו מנה של קלמארי וצוריסוס. היה מאוד טעים!

אני עולה על סירה שבדרך כלל עושה סיור לאי כלבי הים. אם תייר אז תייר עד הסוף. אני וקבוצה של סינים. מנסים לצאת מהמפרץ לים והסיניות עוברות מצהוב ללבן. רב החובל מסתובב ועושה סיור ממונע בתוך הנמל. אחרי ההפלגה עם שרגא, בשבילי, ים סוער זה כסף קטן.

החזרה לעיר ומשם לחדר שלי, במטרונית. סיור לאורך החוף. גם זה טיול יפה בפני עצמו.

אחרי יום פאונה, היום האחרון הוא יום פלורה. הגנים הבוטניים.

אותה רכבת כמו אתמול אבל צריך לרדת באמצע הדרך. קיבלתי מידע לא נכון בתחנת המידע לתיירים ואני יורד בתחנה הלא נכונה. בקופה של התחנה, הודית קטנה מסבירה לי במבטא אפריקנרי מה עלי לעשות. המבטא המפתיע מכניס אותי להלם לשנייה אבל אני מתאושש מהר ומצליח להבין מה היא אומרת. חזרה ברכבת, אוטובוס שאני הנוסע היחיד בו ואני מגיע לגן. חוויה מדהימה. אין הרבה גנים כאלה. גם יותר יפה מזה שבדרבן שכתבתי עליו לפני כמה פוסטים. מוצא חן בעיני אפילו יותר מהקיו בלונדון.

הרבה הסברים והמון מחשבה השקיעו בגן הזה.

הגן מחולק לאיזורים. לפי סוגי צמחים וגם לפי נושאים: צמחי ריח, תבלינים, צמחים בסכנת הכחדה וכו'

אפילו מסלול הליכה בגובה צמרות העצים

אני חוזר ומסתובב קצת בעיר, ובערב מזמין את מרילין למסעדה קרובה. המסעדה די עמוסה ושוכחים אותנו. לא נורא למרות שאני קם ממש מוקדם. היה ערב טעים ומהנה ביותר.

לפנות בוקר אני לוקח מונית שהזמנתי מראש לשדה התעופה. טעיתי בחישוב הזמנים כי הטיסה הראשונה היא פנימית ליוהנסבורג וצריך להגיע רק שעה מראש, הנהג גם הוא הוסיף לשולי הביטחון שלי עוד חצי שעה, כך שאני מגיע ממש מוקדם לשדה. הטיסה בחזרה ללוסקה עברה בלי אירועים מיוחדים.

יש לי הרגשה שהטיולים שלי הולכים ומשתפרים. המגמה הזו מוצאת חן בעיני. יש למה לצפות.