ירדתי מהחשמלית והלכתי לחוף. הבחור בתמונה עם הקפוצ'ון הצהוב, זה סוכת המציל.
יש חלקים עם חול ויש חלקים עם סלעים.
כדי שנדע ונחכים, יש שלטים לאורך הטיילת שמסבירים את הגיאולוגיה של הסלעים האלה.
טיילת יפה ורחבה. חוץ ממני לעוד כמה היה חשק ללכת לים. כמה עשרות אלפים בסך הכל, חציים הולכים וחציים רצים. מידי פעם כמה רחבות וספסלים להסתכל על הים ולנוח בצל העצים
חול נעים והחוף הצפוני יותר ממש רחב אבל עם רוח צפונית חזקה. אנשים באים לחוף עם מסתורי רוח ולא עם שמשיות. הרבה יותר חשוב.
מעבר לכביש של "רח' הירקון" שלהם, מלונות ובתים פרטיים, שהיפים שבהם נטושים. ראו התייחסות לנושא בפוסט הקודם.
רחוק רחוק רואים מבנה מוזר לבן.
מסתבר שזה טרמינל יפהפה לאוניות של קרוזים, כולל כל המתקנים של נמל/נמל תעופה – בדיקות ביטחוניות, צ'ק אין, וכו'
על הגג אפשר להשתזף כשהארכיטקטורה ממש חכמה ומגינה מהרוח הצפונית ואפשר לצפות לים. התמונה הבאה במיוחד בשביל שרגא, לזכר הימים הטובים באיי יוון.
צהריים כבר לא יהיה יותר היום והבטן מקרקרת. אין תרנגולים אבל שחפים לא חסר.
הם לא פה בגללי ולא שמעו את קריאת התרנגול מהבטן אלא בגלל הריחות האלה:
דגים בכל פינה אבל מה לעשות, אני ודגים לא הולכים ביחד.
אני עובר ל "בן יהודה". אולי שם תהיה מסעדה שלא על טהרת הדגים.
יש!!. אבל יש תור גדול של ממתינים. להמתין זה בניגוד לדת שלי. "לא תחכה" - אחת מעשרת הדיברות, נכון?
רעב מעבר למותר אני נכנס למסעדה "ריקה" לכאורה. כלל ראשון באוכל הוא לא להיכנס למסעדה ריקה, נכון? נכנסתי כי היה שתדלן בחוץ שהצליח לשכנע אותי להיכנס. בכרתים ברחתי מכאלה, אבל זה היה הרבה יותר נחמד מההם. אחרי שתי דקות כשהרמתי את העיניים מהתפריט המסעדה הייתה מלאה עד אפס מקום. האוכל היה מצוין וזיתים מגן עדן.
מסקנה – שאין מסקנות נצחיות. לפעמים צריך לחרוג מהכללים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה