רגע. עוד נגיע לאוכל. איך לא? אבל לא בגלל
אוכל מגיעים לליסבון. מגיעים בגלל הפאדו. פאדו תקוע אצלי עמוק עמוק בראש עוד
מהתוכניות של ישראל דליות בשבת בבוקר בקול ישראל. עמליה רודריגז הייתה אחת הכוכבות
שם והיא באמת הביאה את השירה של הפאדו לרחבי העולם. כמו הפלמנקו של ספרד השכנה.
ניגשתי לאחראי בתחנת הרכבת שעמד על הרציף
ושאלתי אותו אם הוא אוהב פאדו. כמובן, הוא אמר. אז שאלתי אותו לאן הוא אוהב ללכת.
לא רציתי מקום לתיירים אלא מקום של מקומיים. הוא הביא אותי לאדם מבוגר שעמד מחוץ לתחנה ואמר לי שהאדם הזה (אנגלית אין, אפילו לא
מילה אחת) הולך עכשיו הביתה ובדרך הוא ייקח אותי למסעדה מסוימת. במקום הזה לא היו
מקומות פנויים וגם לא במקום הבא שהוא לקח אותי. נפרדנו בחיוכים במקום השלישי אליו
נכנסתי והתיישבתי לאכול ולשמוע את הזמרת וגם שני נגנים. בכל זאת לא הייתה לי הרגשה
של אנשים שמנגנים בכייף אלא ביצוע יפה אבל חסר רגש שזה צריך להיות הייחוד של
הפאדו. בסוף, המלצרית גם עבדה עלי בחשבון למרות שתפסתי אותה בפעם הראשונה. אני
אשם. כל כך התעצבנתי שהיא עבדה עלי עם חשבון מנופח שאחרי התיקון לא התעקשתי לבדוק
שוב, והיא שוב עשתה "טעות" מכוונת בחשבון מול העיניים שלי.
ליסבון עיר יפהפייה. עוד עיר של שבע גבעות עם
תערובת של ישן וחדש. כמות אדירה של תיירים. על אחת הגבעות ישבתי לכמה דקות להתאושש
מהעלייה. האווירונים הנוחתים פתחו את גלגלי הנחיתה בדיוק מעלי. מטוס כל דקה בערך.
איפה מתגוררים כל האנשים האלו?
גם כאן כאילו חיכו לי. כמו בדרך לפורטו. בחצי
דקה לשמונה מישהו דחף לי ליד פירסומת של קונצרט שהתקיים באולם על יד. מקהלה של
הקיבוץ הארצי. גם פה, התחילו לשיר ברגע שהתיישבתי. תוכנית של שירים ישראלים. יפה
מאוד. אבל החוויה הכי מדהימה שהייתה לי בליסבון לא הייתה הפאדו וגם לא השירים
הישראלים אלא זוג אמריקאי שמצאו להם חלל עם אקוסטיקה נהדרת, מתאים למופע קצת משוגע.
זמרים וכנרים ברמה סופר מקצועית. פעמונים על הרגליים, מוזיקה מקורית, מופע מדהים.
כישרונות ענקיים. הגבר, קונטרה-טנור ששר גם עם הקול הטבעי הנמוך שלו, והבחורה עם
הקול הכי גבוה שאפשר, תוך כדי נגינה על הכינור וריקוד במקביל.
בארבעה ימים שהייתי בעיר הלכתי כמעט עשר שעות
ביום, בלי הרבה הפסקות. שתי וערב. בדרך למצודה ראיתי חנות שכל מוצריה עשויים
מפלסטיקים ממוחזרים, מיכלי שמפו, שקיות ניילון, מה לא. החנות הייתה סגורה וההשתקפות
מהחלון הפריעו לצלם.
כמו פורטו, גם ליסבון יושבת על נחל, רק הרבה
יותר רחב. הגשר שעברתי עליו בדרך לטמרה (הפוסט הבא) היה ללא סוף. לפני המים, כיכר
גדולה והקרינו שם את אליפות הכדורגל. ראיתי מחצית ראשונה של הונגריה נגד בלגיה.
האוהדים היו מעורבבים עטופים בדגלים אבל זה לא אוהדים אנגלים ברבריים. אף צד לא
הציק לשני. במדרכה, על המים להקה לא רעה בכלל של מוזיקה שחורה ומין סוג של מזח שכל
התיירים באים לשבת עליו וליהנות מהנוף.
יום אחד הלכתי ביער אורנים די ישראלי אחרי
שביקרתי באקוודוקט מקורה ענק במערב העיר. משם ירדתי לכיוון החוף באיזור אותו הכרתי
כבר מטיול ביום הקודם.
ביום ההוא הלכתי ברגל לבלם (בית לחם). לאורך
החוף כמה מרינות של סיירות מפרש וסירות מנוע. טיילת רחבה. בטיילת גם בר נייד שהיושבים
בו מניעים את הבר. שגיא אומר שיש כזה גם בארץ. אני עוד לא ראיתי.
האטרקציה בעיירה הוא הקומפלקס של הכנסייה והמנזר
שיש בו גם מוזיאון (תערוכה של ארכיאולוגיה מצרית שלא נכנסתי לראות). מאוד ממוסחר
עם המון אוטובוסים של תיירים והפעם לא בא לי להצטרף אליהם. ביקרתי את קברו של
ווסקו דה גמה בכנסיה וחזרתי עם החשמלית למרכז העיר.
בדרך עברתי דרך פארק קטנטן עם עצים שמשום מה
מאוד הרשימו אותי.
בערבים לא יצאתי הרבה. הייתי די עייף מכל
ההליכות אבל השתדלתי בכל זאת לראות את העיר בלילה. המלון שלי היה במקום מאוד
מרכזי. מצאתי אותו בשיטה הרגילה. הגעתי עד לצנטרום של הפיילה. נכנסתי למלון.
ביררתי עלויות, אינטרנט, סדין נקי ומים חמים. במלון השלישי התמקמתי, הוא גם עלה חצי
מהמלון ראשון שבדקתי. חצי שעה של עבודה ואחלה של מקום.
בסביבה הרבה מסעדות וגם מופעי רחוב נחמדים.
גם כמה כיכרות שבאחת מהן "שוק
איכרים" עם המון אוכל, אבל הדוכן היות מעניין היה דוכן של ג'ינג'ה – מין יין
מתוק/ליקר מקומי,
ששותים אותו בכוס עשויה שוקולד טעים שאוכלים
שגומרים לשתות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה