הדרך למונאר עברה בקלי קלות. הלכתי ברגל למעבורת. בצד השני לקחתי ריקשה לתחנה המרכזית. הנהג ביקש בדיוק את מה שחשבתי שמגיע לו כך שנחסך ממני הקטע המעצבן הזה של ההתמקחות. האוטובוס היה ישיר למונאר. תענוג.
אחרי שהתמקמתי במלון יצאתי לטייל בעיירה. רחוב ראשי אחד וחצי. שוק, בית חולים וכל השאר מלונות מרמות שונות ובתי תפילה.
מוסלמים,
ונוצרים.
הכנסיה הזו מאוד מזכירה כנסיה שראיתי בניירובי. מעניין איך הקנייתים הגיעו עד כאן. (בסדר, אני יודע שזו לא הסיבה אבל המחשבה הזו משעשעת בכל זאת, אותי לפחות).
ישו הקטן לא תיקן פנצ'רים באותו יום כי צילמתי את המוסך שלו ביום ראשון.
ואם אתם שואלים מה עם מקדשים הודים? אז בעיר עצמה לא ראיתי, רק באחד מהטיולים הרגליים שעשיתי בסביבה וגם זה במקרה.
העיירה היא מרכז לגידול ועיבוד תה. כל ההרים מסביב מכוסים במטעי תה. הגעתי מחוץ לעונת הקטיף כך שראיתי מעט מעוד נשים (אלא מה) עובדות בשטח.
את הקטיף מבצעים ע"י להב שמחובר לקופסא בגודל של קופסת נעליים ובפעולת גזירה, העלה הגזום נופל לקופסא, נאסף לסלים גדולים שמורדים לכביש לשם הובלה למפעל העיבוד.
באחד מהמפעלים האלו הקימו מוזיאון ומקרינים בו גם סרט מאוד מעניין על ההיסטוריה של האיזור. מסתבר שאחרי הרבה תהפוכות, כל שדות התה והמפעלים שייכים לקואופרטיב של העובדים.
נראה שזה מצליח, בניגוד למתפרה במצפה רמון עליה דיברנו וגם ראינו את הסידרה מהטלויזיה, כחלק מהלימודים המקדימים על צדק חברתי, כשהייתי בנפאל.
לקחתי גם סיור מאורגן ע"י ארגון התיירות הממשלתי. במיניבוס היינו אני, וזוג הודים צעיר מהצפון.
נוסעים לראות אגם שנסכר לצרכים, משתלה, הידרואלקטריים וכמובן שדות תה והמוזיאון.
התחנה הבאה שלי לפי התכנון – קודאיקנאל. היה פעם כביש בין שני הישובים האלה. היום צריך לנסוע מסביב. חשבתי אולי לעשות את הדרך ברגל. 44 ק"מ או 60, תלוי באיזה מפה מתייעצים. הבעיה הייתה שצריך לעשות את זה עם מדריך. בשביל לקחת מדריך חייבים לפחות 4 אנשים ואני מטייל מחוץ לעונה כך שלא היו עוד קנדידטים.
הטיול המאורגן לקח אותנו לנקודה הכי גבוהה במסלול, 28 ק"מ ממונאר ולפי אחת מהמפות שהיו לי אפשר היה לחשוב שאולי אפשר לקחת משם ריקשה לקודאי. מסתבר שאי אפשר. המפה הייתה יפה אבל לא נכונה.
בכלל מפות בהודו זו בעיה. ההודים פרנואידים בנושא הזה, כמו בנושא של טלפונים לוויניים (חל איסור מוחלט להכניס טלפונים כאלה להודו – אפילו אם לא משתמשים בהם. עיתונאי, בריטי נדמה לי, נזרק לכלא והיה קשה לחלץ אותו משם).
כל המפות הן ללא קנה מידה. זו אולי הסיבה שההודים לא מבינים במרחקים. כשמישהו אומר לך שהמקום שאתה שואל עליו הוא במרחק של 2 ק"מ, כל מספר בין 200 מטר ל 20 ק"מ זוכה.
עשיתי יומיים של טיולים ארוכים בהרים מסביב, על שבילים / כבישים, כי אי אפשר לרדת מהם. בכל מקום שלט שמזהיר מחדירה לשדות התה.
ביום השני, לדוגמא, הלכתי 60 ק"מ, אם נחבר את כל המרחקים של האנשים שאמרו לי בדרך. 24 ק"מ נראה לי הרבה יותר סביר.
בשלב מסויים נעשה לי ממש חשוך. הסתכלתי בשעון והשעה הייתה רק 3. הבטתי למעלה בין האקליפטוסים הענקיים וראיתי ענן שחור שגם התחיל לעשות קולות של חוסר שביעות רצון. עליתי על האוטובוס הראשון שעבר לכיוון העיירה ובאמת אחרי 3 דקות התחיל לרדת גשם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה