היעד המקורי היה אוטי. הלונלי פלנט המליץ עליו. איזור יפה בטבע. ברכבת לקוניהקומרי, פגשתי אמריקאי שאמר שקונור עדיפה. אני לא מת על הלוני אז החלטתי לקבל את מה שהוא אומר. בכל מקרה, המרחק בין שתי העיירות לא גדול מידי.
אחת הסיבות לנסוע לאוטי היא רכבת קיטור קטנה שלוקחים מ-Metupalayam. הרכבת עוצרת בדרך בקונור, כך שהחלטתי שארד בדרך.
האוטובוס למטאפליאם היה ישיר מקודאיקנאל. ז"א, האוטובוס. אבל הכרטיס לא.
קונים כרטיס לתחנה מרכזית ראשונה (אני לא סופר את מליון העצירות בדרך).
נשארים על האוטובוס ומשלמים שוב. מגיעים לעוד תחנה מרכזית ושוב משלמים.
כמו כל נסיעה ברכבת בהודו, רכישת כרטיס היא פרוצדורה.
אני צריך להיות בתחנה ב 5 בבוקר.
איפה המלון הקרוב ביותר? מסתבר שבתחנה יש שני חדרי "מנוחה".
החלטתי לבדוק את הנושא.
החדר היה ענק, מיטה גדולה, שרותים ומקלחת מצוחצחים והמחיר הרבה מתחת למחיר בתי המלון בעיר.
יש כאלה חדרים בהרבה תחנות, אבל אני מעדיף בדרך כלל לנסוע באוטובוסים כך שלא יצא לי להתנסות בפלא הזה עד עכשיו.
האוכל והשתיה גם הם לדוגמא בתחנות רכבת. זול וטעים יותר מדברים מקבילים מחוץ לתחנה.
אני הגעתי "רק" 12 שעות לפני ההמראה ולכן אני ברשימת המתנה.
לכמותי יש תור מיוחד. בחמש בבוקר יושב שם הודי שמן וחייכן, בחושך מוחלט ומחכה לקליינטים כמוני.
אני כבר ביחסים טובים עם מנהל התחנה כי שכרתי אצלו מגורים במקום ערב קודם.
הוא מסתכל על הטופס שמילאתי, שואל "מה זה?” (מה אני יודע, זה מה שנתנו לי למלא הקופה ואמרו לי לחזור ב- 5 בבוקר).
הוא קורע את הטופס ונותן לי קופון לקופאית, מצייר עליו את המספר 1, מקיף אותו בעיגול וחותם.
אני מגיע לתור וכל ההודים מסתכלים על הקופון בהערכה. אני ראשון בתור לקניית הכרטיס.
מוציא שטר כסף גדול והקופאי מתגלגל מצחוק. המחיר הוא 4 רופי בלבד לקונור. לאוטי זה כבר 40, גם כן כמעט חינם. נראה לי מוזר המחיר המצחיק הזה ואני שואל כמה זמן לוקח לקונור וכמה לאוטי.
4 שעות לקונור ו 5 לאוטי הוא אומר.
הוא אמור לדעת, לא? מסתבר שלא כל כך. זה 3 שעות לקונור וכנראה 4 לאוטי.
הרכבת כבר בתחנה מהערב הקודם וב 6 נותנים לנו להכנס.
אני הראשון בתור של הממתינים ודוחסים אותנו לקרון קטנטן.
ב7 ועשרה הרכבת מתחילה לזוז – 3 קרונות והקטר שדוחף אותם בעליה.
כל חצי שעה בערך הרכבת עוצרת.
ממלאים מים,
משמנים קצת,
והנוסעים יוצאים לנפוש מהדרך הארוכה.
כולם מצלמים את כולם ואני מצלם גם את ה"אל תיגע בי", לא ראיתי אותו מזמן.
כשנוגעים בו העלים מתקפלים ונראים כאילו הצמח יבש ומת.
לא יודע אם זה עובד על פרות או לא.
הקטר מצפצף ואנחנו חוזרים לקרונות. לוקח לרכבת להסתנכרן על גלגלי השיניים,
ואנחנו יוצאים בדהרה פראית במעלה ההר, יותר מהר ממהירות הליכה דווקא.
בקונור אני יורד ואחרי הרבה אי הבנות עם נהג ריקשה אני מתמקם ב WMCA.
מחיר מצחיק, פחות מחצי משבמקומות אחרים שהייתי בהם עד עכשיו.
קונור אכן עיירה נחמדה. אני מטייל בעיירה אבל בעיקר מסביב. הררי, עוד מטעי תה אבל לא מסודרים כמו במונאר. רואים את המישורים מרחוק.
לא רחוק יש יישוב בשם Wellington. קשה לתאר מה זה. בנוי סביב בסיס צבאי. יש שם גם בית חולים צבאי. “צריפין" אבל פתוח לקהל. עולם אחר. נקי לדוגמא. חיילים בתזמורת התהלוכות הצבאית מתאמנים בחורשה. כמובן שבלי מגרש מסדרים ענק ומגרש ספורט אי אפשר.
גם אתר הנצחה. הנוסעים בכביש מתבקשים לנהוג בחמלה.
באחד הימים אני נוסע לאוטי, או בשמה האחר Udhagamandalam אם נוח לכם יותר לבטא את השם שלה ככה.
הפעם גם צילמתי את הדרך בה הכרטיסנים באוטובוס מחזיקים את העודף כשהם עוברים מקצה אחד לשני ולוקחים כסף. בדרך כלל אין להם עודף והם כותבים בגב הכרטיס את סכום החוב ומחזירים כסף כשנוסע יורד.
אם היה לי רופי על כל פעם ששמעתי בהודו את המשפט "NO change" הייתי עשיר.
הודים לא אוהבים להחזיר עודף. או שבאמת אין להם או שזה בגלל תחושת ההפסד שהם צריכים להפרד מכסף שכבר נח אצלם בכיס. כהנמן וטברסקי היו חוגגים פה.
אוטי די דומה לקונור בסך הכל, אבל הגן הבוטני שלה הרבה יותר יפה. תכנן אותו מישהו מה-Q לפני יותר ממאה שנה. המוצא של עץ הדרכון הוא ביפן ,
אבל את העץ הכי מרשים - שגעון הקופים האוסטרלי, לא הצלחתי לצלם, גדול מידי, גבוה מדי, משוגע מדי.
גם בגן הזה כמו בגן שבקונור (האמת שראינו את זה גם בקנייאקומרי) מסתובבים צלמים ומנסים לשכנע אנשים להצטלם. את התמונות אפשר לקבל מיד. כל צלם מצוייד, בנוסף למצלמה, במדפסת מופעלת ע"י מצבר של אופנוע.
אחת הסיבות לנסוע לאוטי היא רכבת קיטור קטנה שלוקחים מ-Metupalayam. הרכבת עוצרת בדרך בקונור, כך שהחלטתי שארד בדרך.
האוטובוס למטאפליאם היה ישיר מקודאיקנאל. ז"א, האוטובוס. אבל הכרטיס לא.
קונים כרטיס לתחנה מרכזית ראשונה (אני לא סופר את מליון העצירות בדרך).
נשארים על האוטובוס ומשלמים שוב. מגיעים לעוד תחנה מרכזית ושוב משלמים.
כמו כל נסיעה ברכבת בהודו, רכישת כרטיס היא פרוצדורה.
אני צריך להיות בתחנה ב 5 בבוקר.
איפה המלון הקרוב ביותר? מסתבר שבתחנה יש שני חדרי "מנוחה".
החלטתי לבדוק את הנושא.
החדר היה ענק, מיטה גדולה, שרותים ומקלחת מצוחצחים והמחיר הרבה מתחת למחיר בתי המלון בעיר.
יש כאלה חדרים בהרבה תחנות, אבל אני מעדיף בדרך כלל לנסוע באוטובוסים כך שלא יצא לי להתנסות בפלא הזה עד עכשיו.
האוכל והשתיה גם הם לדוגמא בתחנות רכבת. זול וטעים יותר מדברים מקבילים מחוץ לתחנה.
אני הגעתי "רק" 12 שעות לפני ההמראה ולכן אני ברשימת המתנה.
לכמותי יש תור מיוחד. בחמש בבוקר יושב שם הודי שמן וחייכן, בחושך מוחלט ומחכה לקליינטים כמוני.
אני כבר ביחסים טובים עם מנהל התחנה כי שכרתי אצלו מגורים במקום ערב קודם.
הוא מסתכל על הטופס שמילאתי, שואל "מה זה?” (מה אני יודע, זה מה שנתנו לי למלא הקופה ואמרו לי לחזור ב- 5 בבוקר).
הוא קורע את הטופס ונותן לי קופון לקופאית, מצייר עליו את המספר 1, מקיף אותו בעיגול וחותם.
אני מגיע לתור וכל ההודים מסתכלים על הקופון בהערכה. אני ראשון בתור לקניית הכרטיס.
מוציא שטר כסף גדול והקופאי מתגלגל מצחוק. המחיר הוא 4 רופי בלבד לקונור. לאוטי זה כבר 40, גם כן כמעט חינם. נראה לי מוזר המחיר המצחיק הזה ואני שואל כמה זמן לוקח לקונור וכמה לאוטי.
4 שעות לקונור ו 5 לאוטי הוא אומר.
הוא אמור לדעת, לא? מסתבר שלא כל כך. זה 3 שעות לקונור וכנראה 4 לאוטי.
הרכבת כבר בתחנה מהערב הקודם וב 6 נותנים לנו להכנס.
אני הראשון בתור של הממתינים ודוחסים אותנו לקרון קטנטן.
ב7 ועשרה הרכבת מתחילה לזוז – 3 קרונות והקטר שדוחף אותם בעליה.
כל חצי שעה בערך הרכבת עוצרת.
ממלאים מים,
משמנים קצת,
והנוסעים יוצאים לנפוש מהדרך הארוכה.
כולם מצלמים את כולם ואני מצלם גם את ה"אל תיגע בי", לא ראיתי אותו מזמן.
כשנוגעים בו העלים מתקפלים ונראים כאילו הצמח יבש ומת.
לא יודע אם זה עובד על פרות או לא.
הקטר מצפצף ואנחנו חוזרים לקרונות. לוקח לרכבת להסתנכרן על גלגלי השיניים,
ואנחנו יוצאים בדהרה פראית במעלה ההר, יותר מהר ממהירות הליכה דווקא.
בקונור אני יורד ואחרי הרבה אי הבנות עם נהג ריקשה אני מתמקם ב WMCA.
מחיר מצחיק, פחות מחצי משבמקומות אחרים שהייתי בהם עד עכשיו.
קונור אכן עיירה נחמדה. אני מטייל בעיירה אבל בעיקר מסביב. הררי, עוד מטעי תה אבל לא מסודרים כמו במונאר. רואים את המישורים מרחוק.
לא רחוק יש יישוב בשם Wellington. קשה לתאר מה זה. בנוי סביב בסיס צבאי. יש שם גם בית חולים צבאי. “צריפין" אבל פתוח לקהל. עולם אחר. נקי לדוגמא. חיילים בתזמורת התהלוכות הצבאית מתאמנים בחורשה. כמובן שבלי מגרש מסדרים ענק ומגרש ספורט אי אפשר.
גם אתר הנצחה. הנוסעים בכביש מתבקשים לנהוג בחמלה.
באחד הימים אני נוסע לאוטי, או בשמה האחר Udhagamandalam אם נוח לכם יותר לבטא את השם שלה ככה.
הפעם גם צילמתי את הדרך בה הכרטיסנים באוטובוס מחזיקים את העודף כשהם עוברים מקצה אחד לשני ולוקחים כסף. בדרך כלל אין להם עודף והם כותבים בגב הכרטיס את סכום החוב ומחזירים כסף כשנוסע יורד.
אם היה לי רופי על כל פעם ששמעתי בהודו את המשפט "NO change" הייתי עשיר.
הודים לא אוהבים להחזיר עודף. או שבאמת אין להם או שזה בגלל תחושת ההפסד שהם צריכים להפרד מכסף שכבר נח אצלם בכיס. כהנמן וטברסקי היו חוגגים פה.
אוטי די דומה לקונור בסך הכל, אבל הגן הבוטני שלה הרבה יותר יפה. תכנן אותו מישהו מה-Q לפני יותר ממאה שנה. המוצא של עץ הדרכון הוא ביפן ,
אבל את העץ הכי מרשים - שגעון הקופים האוסטרלי, לא הצלחתי לצלם, גדול מידי, גבוה מדי, משוגע מדי.
גם בגן הזה כמו בגן שבקונור (האמת שראינו את זה גם בקנייאקומרי) מסתובבים צלמים ומנסים לשכנע אנשים להצטלם. את התמונות אפשר לקבל מיד. כל צלם מצוייד, בנוסף למצלמה, במדפסת מופעלת ע"י מצבר של אופנוע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה