על המרחק הקצר יחסית בין מונאר וקודאיקנאל כתבתי כבר בפוסט הקודם – משהו כמו 60 ק"מ. בפועל זה לקח 8 שעות נסיעה, 3 אוטובוסים. ירידה מגובה של כ 1600 מ' מעל פני הים לרמת דקאן (500 מ'?) ובחזרה ל גובה של 2000.
קודאי היא עיירה סואנת אבל גם עם המון איזורים שקטים לגמרי.
במרכזה אגם מלאכותי מוקף עצים וגנים, דוכנים של פליטים טיבטים שמוכרים בעיקר בגדים לתיירים הודיים שבאים להפעיל סירות משוטים על האגם.
בין הדוכנים גם מוכרת של תירס קלוי. אחד המאכלים שאני הכי אוהב בעולם. המוכרת מעבירה את התירס מעל גחלים לוחשות שמקבלות חיזוק של זרם אויר ממפוח ידני.
לא רחוק מהאגם, העמק הירוק. רחוב אחד בתוך סבך של צמחיה פראית, עצים גבוהים – לא רואים ולא שומעים את הצוויליזציה. גם הרבה אנשים לא מסתובבים שם.
בפינה אחרת של העיירה, משתלה חינוכית עם פינות של צמחי ריח, תבלינים, צמחי מרפא וכו'. ליד כל ערוגה, ציון של שם הצמח בטמיל, הינדי ואנגלית.
עוד אתר תיירותי מאוד מבוקש הוא שביל טיילת שצופה על המישור למטה. אמורים לראות למרחקים גדולים. כשאני עברתי שם העננים כיסו את העמק ולא ראו כלום, אז לא נכנסתי לטיילת (הכניסה בתשלום עם תשלום נפרד למצלמה כנהוג).
לידיעת המתעניינים – יש Wifi חינם במסעדת R.R. בחצר מלון באותו השם, ממש צמוד לתחנת הדלק במרכז העיר, לא רחוק מהתחנה המרכזית.
גם האוכל טוב והמחירים סבירים לגמרי.
חוץ מהמקום הזה, גם אינטרנט בתשלום יש בקושי.
כשהגעתי לקודאי, התמקמתי במלון לא רחוק מהתחנה המרכזית אחרי שיטוט לא קצר (מלווה כמובן בכל מיני מקומיים שקיוו לעשות עלי עמלה) עד שמצאתי משהו במחיר סביר.
למחרת הלכתי לבדוק את ווטה, כך קוראים לכפר בקיצור. משהו כמו 3 ק"מ ממרכז העיר.
קצת הפחיד אותי. קראתי שהמקומיים קוראים למקום little Israel כי יש שם הרבה ישראלים.
לא בא לי לשמוע את אהוד בנאי או זוהר ארגוב ממרחקים, כמו באולד מנאלי למשל.
טיילתי לשם דרך חורשות ולצד נחל עם מפל שההמקומיים מתרחצים בו למרות שהו מזוהם לגמרי ומצאתי מקום שקט, מעט מאוד ישראלים וכולם מסוג החיובי (אם נתעלם משני החב"דניקים שלא יצרתי איתם קשר בכלל) ובכלל, זה סוף העונה ולא היו הרבה תיירים.
גם אלו שהיו התחלפו כל הזמן ולא נשארו שם הרבה, כולל הישראלים. עברתי לשם והיה דווקא מעניין מאוד לנהל שיחות עם כולם. גרתי בבית בו השכירו חדרים עם מטבח ושרותים משותפים לכולם (שישה חדרים). חדר אחד לקח נועם, בעוד אחד התחלקו צרפתיה וצ'כי ובעוד אחד גרו הורים ושני ילדים, הודים, עובדי הייטק מבנגלור. היא נוצריה והוא מוסלמי והילדים שלהם לומדים בבית ספר בין לאומי ככה שכולם דיברו אנגלית רהוטה.
גם שם היה דוכן לממכר תירס. הצבע הצהוב על לחיה של הגברת הוא במקור. ממרח של תבלין כלשהו להלבנה, או הצהבה במקרה הזה.
נשארתי בתקווה שהענן יתפזר ואפשר יהיה לראות את הנוף ואכן אחרי ארבעה ימים זה קרה.
עד אז, כל מה שאפשר היה לראות מהכיוון של הרמה למטה, היה זרם של עננים נע כלפי מעלה ולפעמים אפילו נכנס לביקור הביתה.
זה מהמרפסת לכיוון אחד בלבד. יש הרבה כיווני אויר למרפסת הזו וכל אחד יפה ממשנהו.
בבוקר האחרון אפילו קמתי לזריחה.
עזבתי את האיזור כבר וזה אומר שאת הקושיות אני אומר הלילה לבד בחדר.
לא ראיתי אפילו ישראלי אחד כבר שלושה ימים.
אפילו תיירים יש כאן בקושי, למרות שהיום הייתי ב OOTY שנחשבת למוקד תיירות.
ראיתי כמעט רק הודים מטיילים באיזור. אפשר לספור את ה"לבנים" על כף יד אחת וחצי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה