הטיסה בעיקרון הייתה בסדר.כמעט.
במילנו, התכוננתי לאולימפידה בריצת 200 מ' משוכות עם ליווי של נציג אלעל כדי להגיע למטוס של Jet Airways שחיכה לי כדי המריא. עקפנו את כל השוטרים, אמצעי ביטחון, תורים, הכל.
מאוד התאים לי. אני שונא תורים שנאת מוות. הבעיה שתיק הגב שלי לא נסע איתי אלא נאלץ להשאר יום נוסף עד לטיסה הבאה. עמליה הציעה לי בפייסבוק לשלוח אותו לאופרה. הייתי עייף מידי להתחיל לחפש לו כרטיס.
בסוף עוד קיבלתי פיצוי של 50 דולר שכיסה את המונית הלוך וחזור לשדה התעופה כמה וכמה פעמים. ה 10 ק"מ האלה אומנם לוקחים שעה נסיעה כל כיוון, אבל היה כדאי. ככה הכרתי טוב יותר את העיר.
טיסה של מעל 7 שעות וכל הזמן הטייסת ההודית מדברת בהינדי ובאנגלית ששניהם נשמעו בערך אותו הדבר.
זה כנראה השפיע עלי כי חלמתי חלום ולא הבנתי ממנו כלום כי כולם דיברו שם הינדי.
חוה אספה אותי מהשדה ונסענו לתאמל (מרכז התיירים של קטמנדו) ושתיתי 2 כוסות של בננה לאסי (מילק שייק על בסיס יוגורט) שאני מת עליו. בתאילנד, לפני 3 שנים, זה היה עיקר הדיאטה שלי.
אחרכך, שכבר החשיך, הלכתי לחפש את הבית של מתנדבי "תבל בצדק" העמותה שבמסגרתה אני מתנדב בנפאל. שלטי שמות רחובות אין כי בין כה וכה לרב הרחובות אין שם. על מספרי בתים אין כמובן על מה לדבר.
לפני חודש, שירה, מדריכת הקבוצה שלנו הסבירה לי בערך איפה הבית ולא טרחתי לרענן את זכרוני. ידעתי לאן אני צריך ללכת, בערך.
מסתבר שהזכרון שלי הוא לא משהו. אחרי ששאלתי 3 פעמים אנשים אם אני באמת נמצא ברחוב קימדול והם אמרו לי שכן. ושהסתבר לי שלא היה להם מושג אם זה נכון או לא והם אישרו לי שאני נמצא ברחוב הנכון רק כדי שאהיה מרוצה, הוצאתי מפה מהתיק והגעתי לבית.
עוד יתרון של להשאיר את המטען במילנו. את מסע החיפוש הזה עשיתי עם מטען היד שלי בלבד.
כדי שלאחרים יהיה קל יותר להגיע, הכנתי את הגלויה הבאה שמראה איך להגיע לבית מהכניסה המזרחית למקדש הקופים - מקום שכל אחד יודע להגיע אליו.
בסך הכל זה קל מאוד וקרוב מאוד אם יודעים לאן ללכת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה