אנדרי איתו עבדתי בתה"ל תמיד אמר שהודו זה עולם אחר וסין יקום אחר. אז כשהגעתי להודו, זה לא נראה לי ככה. לא הרגשתי שזה משהו מהותית אחר. קחו קצת מעברות מדרום אמריקה, תערבבו אותה עם ירוחם, קצת עבודת אלילים של האח שלי ותקבלו משהו די קרוב להודו. טוב, לא ממש, אבל מספיק קרוב כדי שאשאר מתוסכל. הרי אני מחפש משהו אחר. שלא ארגיש בבית, שאני מרגיש שאני יודע מה יש מעבר לפינה. אולי כי אני מת על האוכל ההודי, מסתדר טוב עם הודים או אנשים בדרך כלל, המקדשים והמוזיקה מוכרים לי מהרבה סרטים ועוד הרבה תירוצים כאלה.
אז החלטתי שאני רוצה יקום אחר. כאמור, לפי ההבטחה של אנדרי, המקום לחוות את זה הוא סין. ואם כבר סין, אז בעבודה או התנדבות כלשהי. וכדי לעשות את זה צריך ללמוד סינית. סינית שפה קשה, אז זה מכתיב שהות ארוכה, כדי ללמוד את השפה ומה שנגזר ממנה – איך הסינים חושבים. בינתיים, זה באמת שונה, אבל להגיד שזה יקום אחר זה קצת מוגזם.
בית ספר מחולק לשניים: בית ספר לאנגלית עבוד תלמידים סיניים, ובית ספר לסינית עבור תלמידי חוץ. הם לא קוראים לשפה שלהם מנדרינית אלא סינית ולכן אני אמשיך בקו שלהם. מבחינתם, קנטונית היא דיאלקט של השפה העיקרית. לא מכירים בשפות אחרות. כנראה שמיעוטים לא מעניינים את אלו שדיברתי איתם.
אני לומד בבית הספר לסינית ובקצה שני של הבלוק בית הספר לאנגלית שם אני תורם שעה ביום בתמורה למגורים שלי. המגורים במרחק של שתי דקות הליכה. מספר מבנים כשבקומות הראשונות חנויות שפונות לכביש. בחדר שלי עוד סיני צעיר חולה ניקיון. מתמרח בכל מיני משחות, מסכות לפנים. נדמה לי שהוא גם צובע שערות לשחור כהה במקום השחור הרגיל שכנראה יש לו. בא מצפון המדינה אז לא קר לו. בהתחלה קפאתי גם בחדר וגם בחוץ. יש מזגן לחימום אבל אני שונא מזגנים כך ששאלתי מפזר חום מבית הספר. אני לא צריך אותו הרבה אבל טוב שיש. בחוץ אני עדיין לבוש לחופשת סקי רוב הזמן. היו כמה ימים יפים וחשבתי שהאביב הגיע אבל החורף שוב חזר.
בבית הספר יש גם אחראי לפעולות חברתיות ועליהן אכתוב בהמשך. יש גם שעת תרבות שבועית, כמו הרצאה והדגמה על תיאטרון הצללים. גם אנחנו יצרנו דמויות אבל לא סיימנו את המלאכה.
יש לי גם קליפ מההצגה אותו אעלה כשאצליח להפעיל את תוכנית עריכת הוידאו שלי.
בעיה שהייתי חייב לטפל בה בדחיפות הייתה סתימה בשיניים במקום זו שנפלה. אז לקחתי איתי מישהו מהחדר לידי במעונות שיש לו אנגלית סבירה פלוס. הלכנו לחנות של רופא השיניים, בין המסעדה וחנות צרכי כתיבה. הצלחנו להסביר לרופאה מה אני צריך ותוך כמה דקות הייתה לי סתימה לתפארת. כל הזמן הזה, עוברים ושבים חולפים על פני חלון הראווה כך שהם יכולים לחוות דעה על איכות הטיפול. אף אחד מהם לא נכנס להציץ לי בתוך הפה, אבל זה לא היה מפתיע אם זה היה קורה. קראתי שזה די מקובל.
סיפור נוסף זה השגת ויזת סטודנט לשנה. לצורך כך נסעתי לגווילין - עיר הגדולה הקרובה, שעתיים נסיעה. מזל שעוד "סטודנטית" הייתה צריכה לחדש את הויזה שלה. היא כבר כמה שנים ביאגשואו, לומדת פעמים בשבוע ומכירה את הפרוצדורות הנדרשות. לקחנו מונית לתחנת הבריאות וקיבלתי סריקה מקיפה. בצילום גילו לי ששברתי צלע. לקח לי זמן להיזכר שלפני כ 3 שנים התעלפתי כנראה בגלל לחץ דם נמוך מהשפעת יתר של תרופות נגד לחץ דם גבוה ונפלתי על הכיור באמבטיה. לקח לי אז שבוע להגיע לרופאה כי לא יכולתי לזוז והיא לא שלחה אותי לצילום כי בין כה וכה אין מה לעשות גם אם הצלע שבורה. אז עכשיו אני יודע שהיה שם שבר.
אני לא תלמיד מצטיין. לא חוזר על החומר בכל שעה פנויה. והשפה קשה. כדי להקל על לימוד השפה המציאו לפני כמה שנים כתיב באותיות לטיניות שקוראים לו פיניין, דומה לאנגלית, אבל עם עוד תוספות שמגדירות את טון הדיבור. בסינית כידוע יש טונים שונים: גבוה, עולה, עולה יורד עולה ויורד ברוגזה ( לא אני המצאתי את התואר הזה – ככה למדתי מהמורה). אותה המילה בטון שונה משנה לגמרי את המשמעות.
"דומה לאנגלית", ז"א משתמשים באותן אותיות, אבל לא מבטאים אותן אותו הדבר. יש 3 צורות לצליל פחות או יותר דומה לאות ש', ו H היא בעצם ח' ועוד כל מיני דברים כאלה בשביל לסבך לי את החיים. H היא אות עם תסביכים בכל העולם. בצרפתית היא לעיתים קרובות אילמת ובאיסלנדית היא בכלל מושמעת כמו האות ק'.
כמו בעברית, כשהטעם זז (בערך, משהו דומה), הטונליות משתנה ואז לך תדע למה הכוונה. בנוסף לכל הצרות, יש מילים שנשמעות (גם להם, לא רק לי) אותו הדבר וצריך לנסות לפענח את המשמעות מהלוגיקה של המשפט. לפעמים, אפשר להבין את המשמעות רק אם רואים את המילה כתובה. מה זה עוזר לי? גם ככה אני לא לומד את הסימניות.
באיזורים שונים במדינה מדברים קצת אחרת, אפילו כשמדברים את השפה הסטנדרטית שאמורה להיות אחידה לכולם, שלא לדבר על דיאלקטים שונים. בקיצור חגיגה שלמה.
אני לומד 3 שעות אקדמאיות ביום ובשאר הזמן מבלה עם התלמידים הזרים האחרים או מדבר אנגלית עם הסינים. מי שרוצה, מקבל שותף לימוד שפה איתו מדברים כחצי שעה אנגלית ואמורים לדבר חצי שעה סינית. כושר הביטוי שלי כרגע מאוד מוגבל, אז אנחנו מדברים בעיקר אנגלית.
לכל הסינים שלומדים בבית הספר וגם לעובדים, שם אנגלי, כדי להקל על הזרים וגם ההפך. השם שלי: איי מין שפרושו אוהב אנשים, אבל אנשים בקושי מבינים אותו כשאני אומר אותו. שאלתי למה לא מבינים אותי והתשובה הייתה שלא צריך להתרגש גם ככה הם לא מבינים אחד את השני במקרים רבים. צריך לראות את זה כתוב. תירגלתי את השם הסיני של ישראל שעות (איסלייה) ועדיין מתקנים את המבטא שלי כל הזמן, כשמבינים אותו בכלל. ואם יודעים שהמדינה הזו קיימת.
בעיקרון, הסינים לא סובלניים למבטאים אחרים, גם לא שלהם עצמם. לא עושים כל מאמץ לנסות אולי בכל זאת, בהגייה שונה, אם אפשר להבין משהו. דיברתי על זה עם ושתי (כן, כמו שמה של המלכה רק עם שין, או סמך ולא עם שין, דרום אפריקאית שעובדת בבית הספר בשיווק) וזו גם ההתרשמות שלה.
מכמה בחינות סין מדינה יותר מתקדמת מאיתנו, בייחוד בהקשר של חוסר מזומנים. רבקה, השותפה שלי לדיבורים מסתובבת בלי מזומנים בכלל. הכל משלמים דרך הפלאלפון. לכל דוכן הכי קטן ואפילו סתם רוכל ברחוב יש כרטיס עם קוד QR. לוחצים באפליקציה, מצלמים את הקוד והכסף עובר מחשבון הבנק של האחד לשני.
שבועיים ראשונים הייתי תלמיד בודד מול מורה ואחר כך הצטרפתי לשתי בחורות, מרוקאית וטורקיה לקבוצה של המורה (זכר) היחיד בבית הספר. כל השאר מורות צעירות יחסית. הבחור מוכשר (גם מנגן בכלי מסורתי בעל שני מיתרים וגם יכול להיות זמר אופרה סינית), מצחיק והלימודים איתו הרבה פחות לוחצים. הוא אימץ לעצמו שם מקורי: 12. הוא טוען שזה מספר המזל שלו. אז איך אני אמור לקרוא לו בעברית, שתים עשרה או שנים עשר?
בשבועיים הראשונים הייתי ממש לחוץ כי בקושי הבנתי את המורה למרות שהיא השתדלה לדבר בקול רם וגם הלחצתי אותה כי התאמצתי לראות איך היא מבטאת את הצלילים השונים. אנג'לה, איתה נסעתי לגוילין בנושא הויזה אמרה שאני ממש אמיץ ללמוד מנדרינית עם בעיית השמיעה שלי.
בין יתר המשימות שלי היה גם לשפוט בתחרות זימרה באנגלית של ילדים שבאו ללמוד אנגלית בחופשת האביב, החופש שלפני ראש השנה הסינית. יש גם תלמידים מבוגרים שגם הם הגיעו לשבועיים בלבד. רוב התלמידים הקבועים נסעו הביתה לקראת החג. יש כאלו שנמצאים כאן כבר כמה חודשים ובכל זאת האנגלית שלהם לא הרבה יותר טובה מהסינית שלי. גם להם קשה עם השפה הזרה.
השתתפנו בכמה מהפעילויות של הילדים כמו להכין כיסנים, וריקוד דרקון מניר מלווה בתיפוף ועוד.
בראש השנה, לא למדנו יומיים. גם אם היינו רוצים זה היה בלתי אפשרי. דומה קצת לימי קרב בלבנון, רק בלי ההרוגים. בכל מקום ובכל שעה, פיצוצי נפצים וזיקוקי דינור אישיים. הזכיר לי את גאי פוקס בדרום אפריקה. כמה מהתלמידים הזרים פשטו גם הם על חנות הזיקוקים הקרובה ופיצצו אותם לפני ואחרי הארוחות החגיגיות.
לא עזר למנקי הרחובות,
אחרי שגמרו לנקות, לא עברו כמה דקות והרחוב שוב נראה אדם מהעטיפות של הנפצים.
בין לבין, למדנו להכין ברכות לחג במגזרי נייר,
וגם הלכנו כולנו למסעדה לארוחת חג, בה הילדים שביננו קיבלו מעטפות אדומות עם כסף כמנהג המקום (בכל סין מחלקים מעטפות כאלה, רק שבמחוזות שונים הסכומים שונים והתנאים לחלוקה שונים, בעיקר ההתייחסות לגילאים והמצב המשפחתי, רווק/לא רווק וכו').
בנוסף לנוף המהמם של העיר, עכשיו היא גם מקושטת יפה. עיר מאוד מתויירת (כרגע הרוב המכריע תיירות פנים, במיליונים, כמו שיש רק בסין)
זה הכל להפעם. יש לי עוד הרבה על העיר הזו אבל נדחה את זה לפעם אחרת. זה השבוע השישי שלי בבית הספר והגיע זמן לכתוב משהו. יש לי עוד סיפורים על 4 ימי טיול שעשינו, עוד על העיר ובית הספר, עריכת קטעי הווידאו ... בקיצור, לא חסרה עבודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה