2005. הודו. דרמסאלה. במקדש של הדלאי למה. אחרי הנפאליות המשתתחוות לפני הפסל מאות פעמים אפיים ארצה ותלמידי חכמים בחברותא שמסיימים כל טיעון במין מחיאת ידיים טקסית, נכנסתי בחרדת קודש למקדש, לתפילה הבודהיסטית הראשונה שלי.
במרכז החדר, נזירים בגלימה האדומה, ממלמלים את התפילה שלהם, קוראים מחתיכות נייר בצורת סרגל.
אני לא מבין שום דבר אבל גם בבית כנסת אני לא מבין, אז זה בסדר.
מסביב יושבים הזרים שבאו לחזות במחזה, שומרים על דממת מוות.
פתאום צלצול פלאפון. אני נחרד. איזה אורח לא מכבד את המקום? את האירוע?
בשם כל הזרים, ממש לא נעים לי.
ואז אחד הנזירים מוציא את המכשיר מהגלימה שלו ואומר בקול רם: "הלו?”
מסתבר שגם אנשים שעושים עבודת קודש הם בסך הכל אנשים.
נזכרתי בסיפור הזה בגלל שני אנשים שפגשתי בטיול הזה, אחד בנפאל ואחד בהודו, שעושים עבודת קודש גם באידיאולוגיה וגם במעשה אבל כשזה מגיע לנושאים פרקטיים (נושאים מנהלתיים), הם שוכחים ממה שאמרו לפני שנייה ומתנהגים כבני אדם רגילים, עם דפוס מחשבה "רגיל", בעל אינטרסים ארציים לחלוטין.
אז תלוי איך רוצים להסתכל על זה – להגיד שהם אנשים צרי אופק שמקובעים בתפיסות עולם ובהרגלים שלהם ולא מסוגלים להסתכל מסביב ולצדדים ולנצל הזדמנויות, או ההפך – שגם אנשים קטנים וצרי אופק מסוגלים לבצע עבודת קודש. הבחירה היא של המתבונן.
הגעתי לפונדישרי – מושבה צרפתית לשעבר. יש הרבה תיירים צרפתים, בתים בסגנון צרפתי ברחובות עם שמות צרפתיים וראו פלא, הרחובות מוארים בלילה.
אבל זו עדיין הודו. ושלא נשכח את הקדושה – הנה לקסמי, הבבא סאלי המקומית, נותנת ברכה לאחד מהמתפללים במקדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה