הטיול הזה להודו התחיל למעשה עוד בקטמנדו. נגמר להם הדיו לחותמות בשגרירות הודו בנפאל, אז הדרכונים הגיעו בשעה איחור. להזכיר לי לאן אני נוסע.
בתור, פגשתי איטלקי שמתכנן עם עוד שני חברים שלו, ללכת את דרך המשי מניו דלהי הביתה לאיטליה דרך פקיסטאן, אפגניסטאן, איראן, תורכיה, ומשם דרומה לאורך חופי הים התיכון עד לספרד, ומשם הביתה לאיזה כפר קטן בצפון איטליה.
אם הוא היה עושה את המסלול הצפוני יותר, אולי הייתי מצטרף אליו. מה שמביא לי רעיון אולי לטיול הבא. אם יאיר פרג'ון היה יכול לקנות גמל ושק אורז ולהסתובב בסיני אולי זה רעיון לא רע. צריך לבדוק.
אחרי שסיימתי להכניס את כל התיעוד של האיזור שלנו ל"ויקי" שהכנתי ל"תבל בצדק",אמרתי שלום לכל מי שנשאר בבית הגדול בקטמנדו ואופן לא מודע התנגנה לי בראש המנגינה של "צלילי המוזיקה" כשכולם אומרים שלום על הבמה ונעלמים אחד אחד.
מאוד מתאים לאווירה שהייתי בה.
הרבה לא ישנתי בלילה של הטיסה. תופעה שגיליתי כבר בקריביים - כשאני שם שעון מעורר אני ישן רע מאוד. בשלוש לפנות בוקר נמאס לי להסתובב במיטה מצד לצד, כך שהגעתי שלושת רבעי שעה לפני השעה שהייתי אמור להגיע ולפני ששדה התעופה קם משנת הלילה
נהג הטקסי ("סוזוקי מרוטי מרוטה") בחר בדרך הקצרה למרות שהיינו ממש קרובים לכביש הטבעת שהיה מביא אותנו צ'יק צאק לשדה. אם הוא היה סופר גם את הדרך שעשינו למעלה ולמטה במיליון הבורות שעברנו בדרך ושהוא הקפיד לא לדלג על אף אחד, הוא היה מגלה שעברנו הרבה יותר.
את כל תהליכי המעבר בשדה התעופה עשיתי פעמיים. בכל מקום הם שכחו להחתים את הטפסים שלי ונאלצתי לחזור ולעשות את הבדיקות שוב. "מוקדם בבוקר" אמרו בחיוך. גם אני חייכתי והכל היה בסזר.
בדלהי נפלתי על זוכת התחרות דיילת האיטית בעולם. שעה וחצי צ'ק-אין ועברתי אותה.
פירסומת לספרי דיאטה בחנות ספרים כוללת גם משקל. אני עולה עליו. ירדתי 4 קילו? כתוב שהמשקל לא מדוייק ואני יודע שירדתי קצת אבל 4? נראה מוגזם.
הטיסה שלי מדלהי לצ'נאי בוטלה אז עליתי על אחרת אחרת. ז"א שש שעות בשדה התעופה של דלהי.התוכנית שלי להגיע לצ'נאי עוד באור יום נזרקה לפח.
מקום משונה צ'נאי. יש אור ברחובות בלילה. לא רגיל לזה. לקחתי אוטובוס העירה. לא נורא יקר. אני לא בטח שלונלי פלנט כתב על האופציה הזו בכלל. האנשים באוטובוס נורא נחמדים.
אחת מהם הייתה בסמינר דתי בירושליים לתקופה של חודשיים. יש הרבה נוצרים בעיר. רואים את התמונה של השכן מנצרת לא מעט בשביל הודו.
עוד משהו. אמרתי שאלמד דבנגרי - הכתיב הנפאלי, כי גם ההינדים משתמשים בו וזה ישמש אותי בטיול הזה.
ידעתי שאני הולך למקום שלא מדברים בו הינדי אלא טמיל ושפות אחרות אבל שכחתי מהאופציה שגם הכתיב יהיה אחר. איזה באסה. לא שעמדתי בהחלטה שלי ללמוד נפאלי או דבנגרי כמו שהבטחתי לעצמי, אבל בכל זאת. אף אות לא מזכירה לי כלום.
לרחוב קוראים סלי. מעניין אם "רחוב" מרידור היה פה. היה יכול להיות די משעשע.
סיבוב קצר לחפש מלון. ההצקות של נהגי הריקשה מזכירים לי שלמרות מה שחשתי באוטובוס אני עדיין בהודו. מקלחת ונופל למיטה.
האיזור לא משגע בלשון המעטה אז בבוקר אני מחפש מלון חדש. עוד פעם הנהגים המציקים האלה. מתעלמים והכל בסדר. הולך לאיזור מומלץ ע"י לונלי פלנט. לא טוב בהרבה מהאיזור הקודם.
אני מלון טוב, מעט יותר יקר מהמלון הקודם אבל הרבה יותר נקי ומסודר. כמו בכל מקום בהודו, המלון צריך לצלם את הדרכון והויזה.מנהל המלון מתנצל שאין חשמל שעה אחת ביום והוא לא יכול לצלם כרגע.
הצחקתם אותי, שעה? אני רגיל לחשמל 10 שעות ביממה מקטמנדו.
אני חוזר לחדר. מסתפר ובתום השעה יורד,אחרי מקלחת שניה מתוך ארבע ביום הזה. חם ולח נורא. ברוך הבא להודו - מסאלה של רכבות ומבנים יפים.
אני מטייל ארבע שעות וחוזר למלון לעוד מקלחת.
העיר היא עיר נמל אבל אין טיילת כמו שהיית מצפה במקום כזה.
לעומת זאת, יש להם מצבה לזכרם של החיילים ההודים שנלחמו בארץ במלחמת העולם הראשונה. בקרבות בעזה, בשרון ומגידו.
רכבות, כבר אמרתי, חלק חשוב ביותר של הודו. אפילו קרונות רק לנשים. לשמור עליהם, לא כמו בבית שמש ובאוטובוסים למהדרין.
הודו היא ארץ של ניגודים. למי שצריך תזכורת, תראו איך נראה הכניסה לCT ו MRI. וזו כאמור ארץ שמשגרת לווינים לחלל ופיתחה לה פצצת אטום.
אני פוגש מהנדס איטלקי שעובד בבניה של הרכבת התחתית פה. תל אביב שומעת? מתי זה יקרה אצלנו?
האיטלקית שלי טובה מהאנגלית שלו. איך הוא מצליח לעבוד פה אני לא יודע.
הבנין היפה ברקע הוא תחנת הרכבת. הנה עוד אחד.
אני הולך להזמין סיור מאורגן למפלאלרם. כמו בכל דבר בהודו - יש למלא המון טפסים וכמובן אין עודף. אני מנסה לשלם בדיוק. לא הולך. מישהו לוקח את הכסף והולך לחפש לפרוט את הכסף.
לגבי הטיול ל Mamallapuram או Mahabalipuram (לכל עיר בהודו יש כמה שמות, לפי השפה, התקופה, מה שבא לכם) יש לי רגשות מעורבים. מעניין אבל פחות ממה שציפיתי.
הכי הרשים אותי השלט על איסור שימוש בשקיות פלסטיק, הייחוד אחרי קטמנדו. השלט לחוד והמציאות לחוד. שוויצריה זה לא פה.
ניסיתי רבע שעה לצלם פרפרים מוזרים ולא הצלחתי וגם לא את הסנאים. לא ידעתי שיש סנאים שחיים בטמפרטורות כאלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה