יעל
הייתה צריכה לחזור לקורפו כדי לטוס הביתה.
החלטנו לשכור רכב,
לקחת אותה למעבורת
מהיבשה לקורפו ובאותה הזדמנות גם לטייל.
בבית
קפה ליד המעבורת קיבלתי את האספרסו הכפול
המסורתי שלי עם כפית יפיפיה.
לא
שיש לי מה לעשות איתה כי אני שותה בלי סוכר
או חלב, אבל
לפחות צילמתי אותה.
משם
נסענו ליואנינה. עיר
עתיקה יפה על שפת אגם.
יש
מליוני תמונות באינטרנט, של
העיר, האי
באגם, המערה
שליד שלא ביקרנו. תחפשו
לבד.
המשכנו
למצובו על אוטוסטרדה בסגנון איטלקי.
Metsovo
היא עיירה בסגנון
שוויצרי. בחורף
עובדות פה גם מעליות סקי.
במרכז
העיירה, גבעה
קטנה, אליה
מוביל גרם מדרגות – פסל סביבתי של Giorgos
Houliaras , תוצאה של
סדנה שנערכה בשנת 2000.
מפרבסה
שוב למגיניסי והפעם עברנו גם ממערב לאי
כדי לראות מערה שבה הסתתרה צוללת במלחמת
העולם השניה.
הסירה
הסתובבה בחוץ ביחד עם עוד כמה דומות לה
וירדנו בדינגי כדי לטייל בתוכה.
משם
לאיתקה, הטלנו
עוגן וגם קשרנו את הסירה לחוף (פעם
ראשונה בשבילי), זקינתוס
(נקשרנו
לטיילת העירונית ואכלנו במסעדה נהדרת)
ופילוס (הגעה
ב 3 לפנות
בוקר למרינה חינמית בלי שרותים מינימליים).
רצינו לשכור רכב
כדי לראות ארמון מיקני אבל אמרו לנו בחברת
ההשכרה שהוא בשיפוצים אז ויתרנו.
תחנה
הבאה – קלמטה, זו
של הזיתים. שלושה
לילות. חם
ולח כמו בתל אביב. אני
ישן בשק שינה למעלה ומשתדל לא להחליק
החוצה ממנו. מעל
השק, שמיכת
פיקה רטובה לגמרי מהטל.
ביום
השני שכרנו רכב כדי לראות מערת נטיפים.
הדרך
– כביש משני מתפתל מעל למפרצים יפים מלאים
בבתי מלון, חופים,
מים צבועים טורקיז.
למערה
קוראים Vlychada והיא
נמצאת במפרץ בשם Diros.
על
המערה אני לא אכתוב כלום. אין
מילים. שייט
בסירות עץ לאורך 1200 מתוך
4000 מטרים
של המערה. מתכופפים
בין הנטיפים רב הזמן במחילות נמוכות
וצרות. שום
תמונה לא יכולה לתת את התחושה ולצלם
בווידאו אסור.
חיכינו
בחוץ כשעה וחצי עד שנתנו לנו להכנס.
שווה את ההמתנה
בריבוע (אני
לא מאמין שאני כותב את זה. לחכות
בתור זה בניגוד לדת שלי).
משם
המשכנו לMystras. עיר
ביזנטית על הר עם מבצר בשפיץ באמצע ומסביב
נשארו חורבות ומנזרים שבחלקם מתגוררים
נזירות. כל
מיני מנזרים - אחד
מהם חצוב בחלקו בסלע.
הטיפוס
לפסגת ההר מתישה אך שווה כל מאמץ.
מבט על העיר ובקעת
ספרטה כולה.
כל
הזמן שרגא מספר לי על השם הגרוע שיצא לדיוק
של המפות היווניות. עכשיו
אני מבין למה. בפסגת
ההר מצאתי נקודת טריג, משוטטת
לה להנאתה לא קשורה, לא
בחבל ולא בבטון. עם
יחס כזה לא פלא שהמערכת מזייפת.
הכביש
משם חזרה לקלמטה עוד יותר מתפתל מכל אלו
שעברנו במשך היום הזה. לא
חושב שעברנו יותר מ300 רצופים
של כביש ישר. מתיש.
לפצוי
יש פה פארק טיפוס שמעורר חשק לחזור למקום.
אחרי
הפלגה לא קלה של כמעט יומיים אנחנו בכרתים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה