כדי להכנס לתעלת קורינתוס צריך לשלם. והרבה. עומדים בתור ומחכים שהתנועה מהצד השני תגיע. התעלה היא חד סיטרית ועוברים בשיירה.
חשבנו, יותר נכון ששרגא קיווה שבצד השני, במרץ קורינתוס, הרוח תהייה לטובתנו. אז הוא קיווה לשווא. התחלנו בשייט מערבה ועד מהרה הרוח התחזקה ונאלצנו לחפש מפרץ מוגן להסתתר בו. חזרנו קצת מזרחה למקום נחמד בשם Andikiron. בלילה הראשון הטלנו עוגן במפרץ של הכפר ולמחרת בבוקר כשהרוח ירדה קצת נקשרנו לאורך המזח.
בפעם הראשונה מאז שהתחלנו את ההפלגה הזו טבלתי במים הקרירים.
הסירה שבחזית התמונה היא הסירה שלנו ומאחורי המזח ליד המגדלור מצאנו סירה של זוג ישראלים שקנו להם אחוזה באי יווני וגם סירה שהמוכר שלה עזר להם להעביר אותה מאתונה.
אחרי שני לילות החלטנו להמשיך הלאה. שוב פוסידון החליט להתעלל בנו וחזרנו להסתתר במפרצון אחר (Vidhavis), כ 30 ק"מ בקו אוירי מהמפרצון הקודם.
בבוקר אחרי, שיצאנו ב 6 בבוקר בתקווה שפוסידון עדיין ישן. אחרי משהו כמו 4 שעות נכנסנו למעגנה הקטנטנה של Navpaktos.
ההרגשה הייתה כמו של גוליית והננסים. סירות אחרות ניסו להכנס אחרינו ופשוט לא היה להן מקום.
אחרי עגינה ראשונה שבה התברר לנו שאנחנו יושבים על החול, מצאנו אחת אחרת בדיוק מתחת למרפסת של קפה ארומה המקומי.
המעגנה מוקפת בתי קפה ואחד מהם שם כריות על הקיר של המעגנה ושירת שם את הסועדים שישבו עליו.
בבוקר, שרגא הודיע לי בקול דרמטי שהוא חישב שוב את המסלול ואין סיכוי שנגיע לונציה בזמן לקורס של אריאלה במזג אויר כזה. הסכמנו שעדיף לשנות את מוד ההפלגה להפלגת קרוזרים - תיירים שנהנים מהדרך ומהאתרים שנופלים בדרכם.
כמובן ששמחתי מאוד. האתגרים שפוסידון הציב לנו היו מעניינים מאוד, אבל הבנתי. מיציתי את העניין הזה.
אחרי שבועיים+ של הפלגה, אני שמח להפליג בשביל להגיע ולא להפליג לשם ההפלגה עצמה.
אני גם לא מתפלא על הרוח הנוראית הזו כי נראה שהיוונים הציבו מאווררים ענקיים על כל הר.
המשכנו לכיוון פטראס. בדרך גשר כבלים יפהפה ובמקביל אליו עוברות מעבורות הלוך ושוב.
לא ברור לי למה יש הצדקה לקיומם אם יש שם גשר.
עוד קצת על החיים בסירה. זו הפינה שלי: המטבח. חוץ משלושת הימים הראשונים שבהם שרגא פינק אותי במנה חמה, אני האחראי על האוכל ובישלתי בהצלחה גם בים סוער מאוד, קשור לכיריים המתנדנדים עם הגלים.
לאכול אפשר בתא המרכזי או בוורנדה - בחוץ, איפה שרב הפעילות מתרכזת. שרגא מדריך ומסביר וסובל בשקט את כל הטעויות שלי.
עוד מקום שאני דוחף את האף שלי מידי פעם היא פינת הניווט.
לנווט בימינו זו משימה קלה מאוד. יש GPS, יש מפות טובות (בדרך כלל), ספר פיילוט שמפרט כל דבר בכל מקום עגינה אפשרי. חתיכת עוגה.
חשבנו, יותר נכון ששרגא קיווה שבצד השני, במרץ קורינתוס, הרוח תהייה לטובתנו. אז הוא קיווה לשווא. התחלנו בשייט מערבה ועד מהרה הרוח התחזקה ונאלצנו לחפש מפרץ מוגן להסתתר בו. חזרנו קצת מזרחה למקום נחמד בשם Andikiron. בלילה הראשון הטלנו עוגן במפרץ של הכפר ולמחרת בבוקר כשהרוח ירדה קצת נקשרנו לאורך המזח.
בפעם הראשונה מאז שהתחלנו את ההפלגה הזו טבלתי במים הקרירים.
הסירה שבחזית התמונה היא הסירה שלנו ומאחורי המזח ליד המגדלור מצאנו סירה של זוג ישראלים שקנו להם אחוזה באי יווני וגם סירה שהמוכר שלה עזר להם להעביר אותה מאתונה.
אחרי שני לילות החלטנו להמשיך הלאה. שוב פוסידון החליט להתעלל בנו וחזרנו להסתתר במפרצון אחר (Vidhavis), כ 30 ק"מ בקו אוירי מהמפרצון הקודם.
בבוקר אחרי, שיצאנו ב 6 בבוקר בתקווה שפוסידון עדיין ישן. אחרי משהו כמו 4 שעות נכנסנו למעגנה הקטנטנה של Navpaktos.
ההרגשה הייתה כמו של גוליית והננסים. סירות אחרות ניסו להכנס אחרינו ופשוט לא היה להן מקום.
אחרי עגינה ראשונה שבה התברר לנו שאנחנו יושבים על החול, מצאנו אחת אחרת בדיוק מתחת למרפסת של קפה ארומה המקומי.
המעגנה מוקפת בתי קפה ואחד מהם שם כריות על הקיר של המעגנה ושירת שם את הסועדים שישבו עליו.
בבוקר, שרגא הודיע לי בקול דרמטי שהוא חישב שוב את המסלול ואין סיכוי שנגיע לונציה בזמן לקורס של אריאלה במזג אויר כזה. הסכמנו שעדיף לשנות את מוד ההפלגה להפלגת קרוזרים - תיירים שנהנים מהדרך ומהאתרים שנופלים בדרכם.
כמובן ששמחתי מאוד. האתגרים שפוסידון הציב לנו היו מעניינים מאוד, אבל הבנתי. מיציתי את העניין הזה.
אחרי שבועיים+ של הפלגה, אני שמח להפליג בשביל להגיע ולא להפליג לשם ההפלגה עצמה.
אני גם לא מתפלא על הרוח הנוראית הזו כי נראה שהיוונים הציבו מאווררים ענקיים על כל הר.
המשכנו לכיוון פטראס. בדרך גשר כבלים יפהפה ובמקביל אליו עוברות מעבורות הלוך ושוב.
לא ברור לי למה יש הצדקה לקיומם אם יש שם גשר.
עוד קצת על החיים בסירה. זו הפינה שלי: המטבח. חוץ משלושת הימים הראשונים שבהם שרגא פינק אותי במנה חמה, אני האחראי על האוכל ובישלתי בהצלחה גם בים סוער מאוד, קשור לכיריים המתנדנדים עם הגלים.
לאכול אפשר בתא המרכזי או בוורנדה - בחוץ, איפה שרב הפעילות מתרכזת. שרגא מדריך ומסביר וסובל בשקט את כל הטעויות שלי.
עוד מקום שאני דוחף את האף שלי מידי פעם היא פינת הניווט.
לנווט בימינו זו משימה קלה מאוד. יש GPS, יש מפות טובות (בדרך כלל), ספר פיילוט שמפרט כל דבר בכל מקום עגינה אפשרי. חתיכת עוגה.
מערבה
השבמחקלמה? מה עשינו, שנפטון כל כך כועס עלינו? לא שרקנו, לא דיברנו בזלזול באלי הים והרוח, אז למה? כבר היום השלישי נלחמים ברוח ובגלים; מהזריחה ועד לפנות ערב מנסים להתקדם מערבה, ובערב מגלים שהתקדמנו בסך הכול 20-30 מיילים. וכל זה אחרי הסערה לפני ספירוס, שריתק אותנו בעגינה משעממת למשך שלושה ימים. עייפים, נופלים למיטה לשינה קצרה, בבוקר ממשיכים, אחרת לא נגיע לוונציה בזמן. מצב הרוח כבר לא מה שהיה, שנינו עצבנים ועייפים, ממשיכים בחריקת שיניים.
די, מספיק. אני מודה, נכשלתי, לא נהיה ביעד בזמן. טלפון הביתה: שינויי בתכנית, ממשיכים בקצב נוח, לא נגיע לוונציה.
למחרת הים נרגע, רוח קלה בכוון הנכון, הפלגת חלום.
טוב, הבנתי. התכנית היומרנית שלי הרגיזה את נפטון, ומלך שבעת הימים החליט ללמד אותי מי האדון כאן. הבנתי, אני מבטיח לא לעשות זאת יותר. הבנתי, והבנתי למה הספנים זרקו את יונה לים, הבנתי למה הים נרגע ב-westing של ג'ק לונדו אחרי שמלח עבד בים. בלי קורבן לאלים זה לא הולך.