המסע היפה התחיל למעשה עוד יומיים קודם. קקטוס שאני מכיר אישית כבר עשרות שנים החליט
לפרוח פתאום. כנראה שטוב לו ברחובות. הניצן צמח לו לאט לאט כשבוע והוא החליט לפרוח
יום לפני הנסיעה. מזל. דבר כזה לא רואים לעיתים קרובות. הוא התחיל להיפתח ב 7
בערב, וכל שעה יכולנו לראות שהוא גדל וגדל.
בבוקר, כשיצאתי לעבודה הוא היה כבר בשיא תפארתו.
כשאמא שלי קמה שעתיים מאוחר יותר הוא היה נבול לגמרי. עשה
את שלו.
ללוסקה טסתי עם שלומי ותמיר הצטרף יומיים אחרי. עבודה
מהבוקר עד הערב. לחוץ, לחוץ מאוד. שלומי חזר לארץ בשישי ובשבת החלטנו לנסוע לטייל.
בניגוד אלי, תמיר נשאר רק כשבוע ורצה להספיק לראות משהו מזמביה. לתמיר ולי יש המון
במשותף, יותר ממה שידעתי קודם והיה תענוג לטייל ביחד. שונה לגמרי מרב הטיולים
הקודמים בבלוג הזה.
תמיר הכין מסלול, ואני על תקן של נהג. אחרי הכל,
ה"מאונן" (זה התרגום של שם הרכב שלי מספרדית - pajero - לעברית) הוא שלי. עם שם כזה, לא פלא שהרכב לא
נמכר טוב בדרום אמריקה.
התכנון בעזרת גוגל מפס. הכבישים נראים בסדר על המפה.
המטרה - נהר הזמבזי, באיזור שהוא מפריד
בין זמביה וזימבבווה. מסלול מעגלי.
הדרך מתחילה במישור רחב ידיים, לא רואים את הקצה, אם יש דבר
כזה בכלל.
הנהגים בזמביה זה משהו מיוחד במינו. התחשבות כזו לא ראיתי
באף אחד מהמקומות שטיילתי בהם ובטח שלא בארץ. כשיש סיבה להאט, מסמנים עם אורות
אזהרה, עוזרים לנהגים ומסמנים להם מתי לעקוף. הם פשוט נחמדים כאלה. אין כאן כמעט
פשיעה. לא כי אין מה לגנוב, כמו שהיה פעם בבוליביה, אלא כי זה לא בראש שלהם. פשוט
לא מתאים.
בנוסף לבורות בכביש יש גם תלוליות (במפרים) מקוריים. גם
גבוהים ורחבים וגם סדרה רצופה של נמוכים וצפופים. חגיגה למכונאים. לרכב שלי גם יש ככה
בעייה בבולמי הזעזועים. נראה לנו שאם נמשיך הרבה, גם אנחנו נצטרך מכונאי עצמות בסוף
הטיול.
עוברים את נהר ה – Kafue באיזור של
עיירה בעלת אותו השם ומגיעים לאיזור גבעי. הרבה עצים וכולם שרופים.
המסלע מעניין. שיסט עם המון פיריט. זהוב יפה ורק העצים מדכאים.
משאיות כבדות מובילות סחורות מזימבבווה, דרך גשר על הזמבזי.
לגשר הזה אנחנו מכוונים.
יש שלט שאומר שיש יער מאובן בסביבה. לא מצאנו אותו, אבל מצאנו את הארץ המובטחת.
נראה כמו מלון או משהו כזה. לא היה שם אף אחד לקבל את פנינו ולא פתחו לנו את הדלת שלא הייתה. אבל הוכחה שהייתי שם יש. בניגוד לרב התמונות בבלוג הזה.
הגשר של Chirundu על הנהר, הוא
מעבר גבול ראשי באיזור. היחיד בסביבה. הוא צר מאוד ולא ברור לי אם שתי מכוניות
יכולות לעבור בו בעת ובעונה אחת מצד אחד לשני. לתחנת הגבול אי אפשר להכנס. אנחנו
נוסעים קצת לאורך הנחל לחפש נקודת תצפית ומוצאים בית קפה. זוג צעיר עסוק בעצמו,
לקוחות אין. בכלל זה שייך לאיזה מוסד ממשלתי. לא אכפת להם שניכנס.
כאן גם החלפנו את נסיעה על ה T2 ועברנו ל- RD491. לפי המספר זה כביש איזורי ולא
ראשי. גם הכביש לפה לא היה משהו אז הכביש החדש צריך להיות יותר גרוע.
הדרך מתחילה כדרך עפר. יפה מאוד, הרבה אבנים, קופצים אבל לא
נורא, נתגבר.
תמיר יורד גם לבדוק כמה קיני טרמיטים, ואנחנו ממשיכים על
האוטוסטרדה. מקווים שהעפר זה רק זמני.
אחרי כמה קילומטרים טובים. הידד, דרך אספלט סלולה. אחרי כ-
100 עולים על גשר שנבנה בתרומה של הסינים, עוד 100 מטר של אספלט ונגמרה החגיגה.
חזרה לעפר.
בנקודה מסויימת האוטוסטרדה הופכת לשביל עיזים שאפילו רכב 4X4 לא יכול לעבור בה. המכונית
מתחילה לקרטע ובקושי רב אני מצליח לחזור "לעיר הגבול", כלומר, כחצי
תריסר בתים בנויים ומוסכניק שעובד על "המדרכה", כלומר שפת השביל.
הוא עובד לאט ובסבלנות אין קץ ומחליף את משאבת הדלק. זה לא
עוזר והוא מנסה לטפל בחלקים נוספים.
מתחיל להחשיך ואני בינתיים בודק את הנגריה בצד השני של הכביש.
הכל נעשה במקום. באמצעים בסיסיים ביותר, הכל עבודת יד.
אני מחליט לחזור ללוסקה במונית עם כמה חלקים שהמכונאי אמר
לי שהם מקולקלים אבל אין חלקים כאלה בסביבה ולכן אני צריך לחזור כל הדרך חזרה (כ
200 ק"מ, כנראה שבשבת הבאה) כדי שהוא יחליף אותם בחדשים.
את המכונית אני משאיר עד הודעה חדשה אצל המכונאי.
בסוף, שלחתי גרר שהביא את המכונית ללוסקה אחרי כשבוע, עם
מכונאי שמצא את התקלה האמיתית (החלקים שלקחתי איתי במונית היו דווקא תקינים).
וחופשה בChirundu אתם שואלים? התכוונתי למכונית. היא הייתה בחופש.
אני המשכתי לעבוד ולהכין את מצגת הפתיחה של הפרוייקט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה