אם תגגלו את Varkala סביר שתמצאו בעיקר את התמונה הבאה, מכל מיני כיוונים.
זהו החוף הגדול, הכי קרוב למלון. קצת מדרום לו.
בשבוע שעבר הלכנו לאורך החוף צפונה. זה כבר טיול יותר ארוך. לקח לנו כמה שעות הלוך וחזור.
כמו שאני אוהב, רגל במים ורגל על החוף, כמו שעשיתי לפני 6 שנים (וואו, כבר כמעט 7) את כל החופים של גואה.
לפעמים בא גל ושתי הרגליים במים, לפעמים הוא בורח לו ואז שתיהן על היבשה.
לא לקחתי מצלמה אז שלוש תמונות (הקודמת והשתיים הבאות) הן במקור של חוה. אבל אני חתכתי קצת, עיבדתי קצת ....
לאורך החוף יש שלושה כפרי דייגים, אבל על הדייגים, הדגים והציפורים אכתוב בפוסט אחר מחר.
רב הדייגים מוסלמים, כך שיש פה חגיגה של הינדים, מוסלמים ונוצרים. קומוניסטים אמרתי כבר בפוסט הקודם. כאן לא כל כך רואים את העקבות שלהם. גם לא כל כך של הנוצרים.
את המקדש ההינדי חשבתי שצילמתי היום. מסתבר שהמצלמה שלי מקולקלת.
היא כבר עשתה לי תרגילים כאלה עוד שהייתי בקריביים אבל אז הצלחתי לשכנע אותה לעבוד. כבר שכחתי מזה. הפעם כושר השכנוע שלי לא מספיק.
לא שומרת את התמונות וגם אי אפשר למחוק אותם. או שזה הכרטיס או (יותר סביר) שזו המצלמה.
מחרתיים אני ממשיך לקוצ'ין אז אולי אצליח לזהות איפה הבעיה שם. אולי גם לפתור אותה. לא סביר אבל מי יודע.
מצלמות כנראה לא אוהבות את הודו. גם בפעם שעברה כשהייתי בהודו הצלחתי לקלקל את המצלמה של חגי ותקראו את יומן המסע האחרון של אפרת (את הסוף של הסיפור).
בדרך חזרה ראינו תאו מים מתרחץ לו להנאתו במים מתוקים.
הזרמים החזקים חוסמים את היציאה של הנחלון לים וככה נוצרה בריכה קטנה, במיוחד בשביל הבאפלו.
עד כאן הטיול צפונה .
ועכשיו חידה: מי יודע מה רואים בתמונה הבאה?
תשובה: זה מה שנשאר על החוף כשקבוצה של הודים נכנסת למים.
ז"א, כל הבגדים נשארים עליהם.
למתקשים - הם נכנסים עם כל הבגדים למים.
לא כולם, אבל הרב.
מגיעות גם קבוצות, של בנים בעיקר. הם מורידים קצת יותר. לא הרבה. ולא כולם.
המצילים לא נותנים להם להתרחק מקו המים כי הם לא יודעים לשחות.
גם למי שיודע לשחות החיים לא קלים. הגלים והזרמים רבי כוח.
כבר סיפרתי איך גל אחד יישר לי את הגב. לא כתבתי שהוא גרר אותי על התחתית הרדודה ככה שהשפשוף ליד המרפק עבר את העור והגיע עד לבשר. הפצע כבר התרפא לגמרי ולהפתעתי הוא לא כל כך כאב. כנראה שאין הרבה עצבים שם או שהם הלכו עם העור שנעלם.
רובין, שפגשנו בקנייאקומרי סיפר שהוא נזק חוליה כשהיה פה לפני כמה שנים.
יש הרבה לובסטרים שנשרפים להם בשמש הקופחת.
רובם מדברים רוסית.
יש גם צרפתים, איטלקים, אסטוניות, גרמנים, אנגלים, כלמיני בלונדיניות בלתי מזוהות, טיפ טיפה תיירים הודים עשירים וכמובן גם ישראלים. איפה אין?
את האנפה שבמרכז התמונה פגשתי אחר כך כשירדתי למטה.
יש כאן שלוש כאלה. מתחרות עם העורבים בעיקר על השאריות שהמטיילים משארים על החוף.
יש מליוני סרטנים זעירים. אולי רק אלפים, לא ספרתי.
הכי גדול שראיתי היה אולי שני סנטימטרים רוחב.
הם לא מפחדים מבני אדם וכנראה גם לא מהאנפות. זריזים באופן יוצא מהכלל.
רק מגרדים את האף והם נעלמים בחור שלהם.
כשבא גל, כל החורים מתכסים אבל אז גם יותר קל לספור אותם כי בועות אויר יוצאות מהחורים ומסגירות את המיקום של הסרטנים.
עוד על האנפה, החברים שלה והדייגים בפוסט של מחר.
סתם חיפשתי בלוגים על גלישה והגעתי אליך, ואני שמחה על כך! נהניתי לקרוא על הטיולים הרבים, תוך כדי שאנ ייושבת בחדר הממוזג... חום אימים בחוץ ונותר רק ללכת לים - לפי תחזית גלים לסופ"ש יש מצב להמון כיף במים. :)
השבמחק