סוף סוף שם קצר בהודו, אז מאריכים אותו. כאילו שלא היה ארוך מספיק. ובכלל, בדרך ששאלתי איך להגיע לוורקלה דיברו על טוונדרום. כל אחד קורא לעיר הזו איך שבא לו.
עזבנו את קונייאקומרי בבוקר המאוחר וחזרנו ברכבת צפונה וירדנו ב-ט… לא חשוב, אתם כבר מבינים.
פסטיבל היום. חגיגה אמיתית של נשים. סיפרו לנו שזה שיא גינס – 3.5 מליון נשים בישלו מנחות ביחד.
יש הרבה אנשים בהודו, חלק מהם נשים, גם הן הרבה, אבל לא אקדים את המאוחר.
המפלגה השלטת היא קומוניסטית, כבר כתבתי על זה נדמה לי.
זה לא מפריע להם להיות דתיים (בעיקר דתיות נראה לי, הנשים במזרח תמיד עובדות יותר מהגברים, גם בקטע הזה).
מזכיר לי את אחד הספרים המצחיקים ביותר שקראתי אי פעם - "דון קמילו וצאן מרעיתו", שמספר דבר דומה על איטליה שאחרי מלחמת העולם השניה – 50% קומוניסטים ו90% קתולים.
הרחובות הראשיים סגורים לתנועת כלי רכב, המוני אנשים, מליונים מסתובבים ברחובות וקשה לזוז.
כמו כל דבר בחיים, לחגיגות 3 חלקים עיקריים – אלוהים, מנחות ורמקולים ענקיים.
יש פה הרבה מכל דבר.
לגבי האלוהים – יש הרבה שלטי רחוב בקרלה (זו המדינה שאני נמצא בה כרגע וטריוונדרום היא עיר הבירה שלה) שטוענים שזו המדינה של אלוהים. לא יודע בדיוק לאיזה מהם הם מתכוונים.
לגבי הרמקולים – התשיעייה שבתמונה היא סימלית, יש הרבה כאלה, בכל פינה, מחריש אזניים.
אבל הסיפור העיקרי זה המנחות. מבשלים על הכביש. על אש פתוחה שממיסה את האספלט, אז כמובן שיש בורות בכבישים. לא חוכמה גדולה.
סירים בכל חור, תרתי משמע.
למקדש לא נתנו לנו להתקרב,
אז הסתפקנו בשוטטות ברחובות בין האלים השונים והפרחים שלהם.
לקראת שלוש התחלנו ללכת לכיוון הרכבת כדי לחזור לוורקלה. היה ברור לנו שלא יהיה קל.
חלק מהנשים הלכו להצגה שניה במקדש אחר אבל המונים גם זרמו לכיוון הרכבת.
שטפו את סירי האוכל הגדולים,
והתחילו לאסוף את הלבנים עליהן בישלו את המנחות.
אז הצטרפנו גם אנחנו לנחיל האנושי.
קנינו כרטיסים "טובים יחסית" עם מקומות ישיבה אבל זה לא עזר לנו. לא הצלחנו להגיע אליהם.
את התמונה הבאה חוה צילמה באחת ההזדמנויות שהיא הצליחה לנשום.
אני מבין למה קוראים לעוף ההוא תרנגול הודו. הרעש על הרציף היה מחריש אזניים.
אני צילמתי קטע וידאו קצר עם קול. הרבה קול.
כל אחד אמר לנו משהו אחר לגבי הרכבת שהיינו צריכים לקחת.
קפצנו על הרכבת הנכנסת לתחנה תוך כדי נסיעה, אבל מהרכבת הראשונה ירדנו כי אמרו לנו שהיא לא עוצרת בתחנה שלנו. אני לא בטוח שזה היה נכון, אבל במניין הקולות של הסקר שביצענו אם להשאר על הרכבת או לרדת, ניצחה המפלגה של לרדת. אמנם בהפרש קולות קטן אבל הכריע את הכף אחד מהאנשים בא עם אייפון ועליו התשובה.
גם על הרכבת הבאה חוה קפצה תוך כדי נסיעה אבל לא הצלחתי לעלות ביחד איתה בלי לרמוס אותה ונאלצתי לדחוף חזק מאוד כדי להגיע לפתח וגם להצליח להכנס.
ככל שהגברת ההודית יותר מבוגרת היא דוחפת יותר חזק. היה מקום לכולן אבל לא תמיד זה ככה ואנשים נתלים מחוץ לדלתות שנשארות פתוחות תמיד, אחרת גם אפשר להחנק בלי אויר בקרונות הצפופים.
לרדת מהרכבת אותו הסיפור, מלחמה קטנה.
חזרנו למלון עייפים אך רצוצים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה