יומן מסע: מעשה בדייג

את הדבר הכי מרשים בהקשר לדייגים בקושי רואים ובטח שאי אפשר לצלם.

כל לילה, קו האופק מלא באורות של סירות דייגים מקצה אחד ועד הקצה השני, קו בודד אחד, קילומטרים.

אני משער שהם בערך קילומטר אחד מהחוף, כמעט בלי "חורים", ברווחים קצובים אחד מהשני.

יש סירות קטנות, בנויות משלושה גזעי עצים קשורים, בגודל מתאים לשני אנשים בישיבה ורשת לא גדולה במיוחד שנמצאת ביניהם. אחד חותר והשני משלשל את הרשת למים.

יש גם סירות פלסטיק, שנראות בדיוק כמו הסירות המקוריות.

מוקדם בבוקר ואחר הצהריים לקראת שקיעה, הדייגים מגיעים לחוף הדרומי עם שלל הדגה שלהם. דגיים קטנים בדרך כלל. מקומיים שבאים לטבול בים קונים שקית ניילון מלאה דגים בגודל סרדינים פלוס, תוך כדי זה שהדייגים מוציאים את הדגים מהסבך של הרשת.

לפעמים בא "סרסור" וקונה גיגית שלמה.

גם האנפה באה "לקנות" דגים. לפעמים היא לוקחת דג לבד ולפעמים הדייגים זורקים לה דג קטן.

גם העורבים באים לראות מה קורה. גם הכלבים וגם העופות הטורפים.

עורבים הם עורבים בכל מקום בעולם. אוהבים להציק.

באחת ההזדמניות ראיתי עורב נושך זנב של כלב, סתם כי בא לו.

גם לטורפים הם מנסים להציק אבל הם לא שמים עליהם.

הם פי שניים בגודל מהם לפחות וגם הם יכולים לעשות עליהם באזים ולהפיל אותם לקרקע עם זרמי האויר של הכנפיים שלהם כשהם מציקים יותר מידי.

הדייגים של החופים הצפוניים, זה כבר אופרה אחרת.

התמונות הן במקור של חוה. אני רק …., כבר כתבתי את זה אתמול.

קודם כל ,הסירות יותר גדולות והן גם ממונעות.

העמודים שמתחת לסירה הגדולה הם למעשה סירה מהסוג הקטן שדיברתי עליה קודם, מפורקת.

הרשתות גם יותר גדולות וצריך עבודת צוות (שני צוותים למעשה) כדי למשוך את הרשת לחוף.

בטיול שלנו עברנו ליד צוותים כאלה והצטרפתי לדקה לעזור להם. ליותר מזה לא הייתה לי סבלנות. הדייגים צעקו אחד על השני כל הזמן, לא יודע למה. לא היה נחמד במיוחד.