~ ~ THE END ~ ~

זהו, אני כותב עכשיו את הפוסט האחרון לטיול בקריביים.

נפרדתי לשלום ממונטסרט ומהמלון Gingerbread Hill  (החדר שלי הוא בקומת הקרקע מימין ומשמאלו אולפן העריכה של דיוד)

ובאנטיגה שוב לא עשו בעיות בניגוד לחששות שלי בהתחלה. (אני צריך לחפש את כל המקומות שכתבתי אנטיגואה ולתקן לאנטיגה כי ככה מבטאים נכון את השם של האי הזה).

בחרתי להתמקם הפעם בקצה הרחוק (משדה התעופה) של סנט מרטין, בחצי הצרפתי של האי, בין Marigot העיר הראשית ובין כפר נופש בשם Grand Case.
סנט מרטין היא טריטוריה צרפתית ולכן באופן רשמי המטבע המקומית היא ה- ארו. ז"א שהכל נורא יקר.
למרות זאת, משתמשים הרבה בדולרים. זה גם יותר משתלם. יש לא מעט מקומות (בעיקר במסעדות העממיות, ששער החליפין הוא 1:1 למרות שהשער הרשמי צריך להיות 1:1.46, ככה שממש לא משתלם לשלם ב-ארו.

 אכלתי רק מסעדות עממיות, סטייל שוק בצלאל ומקומות כאלה אבל עם מבחר גדול מאוד של בשרים ודגים והיה טעים מאוד.

אחרי המלונות המוצלחים שהייתי בהם בדומיניקה ובמונסרט החלטתי לא להשקיע ולהיות במלון הכי זול שאני יכול למצוא. גם ככה זה היה המלון הכי יקר בטיול שלי. מה אני כבר צריך? סדין נקי, מים חמים במקלחת, WiFi ומיקום טוב (לפי הסדר הזה).
Grand Case הוא כפר עממי באופן יחסי, תיירים בעיקר מצרפת ומפרץ יפהפה והעיקר לא עמוס והמוני.
הלכתי לראות את האלטרנטיבה השניה שהייתה לי לישון בה, במחיר כפול. אותו הדבר כמו המלון שלי אבל ממש על קו המים. אז זמן לא היה חסר לי, ללכת קצת זו לא בעיה ואני מאוד שמח על הבחירה שלי.

בסן מרטין, בשני החלקים שלו - ההולנדי והצרפתי המון מפרצים ולגונות. הכפר הזה יחסי קריבי ביחס לאחרים.

אבל יש גם Beach Club, סיורים על סירות, השכרת סירות גומי ואופנועי ים ואפילו בריכה בתוך הים.

בעיקר הרבה שלווה,

וכל מיני חיות ים.

החוף המזרחי של החלק הצפוני הוא כבר סיפור אחר לגמרי. המון המון תיירים, בעיקר אמריקאים שבאים לגור במלונות דירות ומלונות חמישה כוכבים רגילים ואפילו חוף נודוסטים, לא מגודר, בקצה של החוף הרגיל.
היה די מביך. כולם בגוונים אחידים בין לבן וחום כהה (תלוי כמה זמן הם היו על החוף הזה) אבל בעיקר כל גווני הוורוד, ורק אני (ועוד כמה במיעוט) נראה כמו מעבר חצייה עם התחת הלבן שלי בוהק למרחקים. שלא לדבר על זה שהאופנה היא להיות מגולח מהסנטר ומטה.

גם כאן, השכרת סירות, בננות, ושאר פעילויות, בעיקר המון ברים שמוכרים כל סוגי המיצים, בירות וגם את הפינהקולדה החביבה עלי.

(לא ראיתי שמישהו התייחס לרמז החביב שלמעלה).
ליד החוף הזה גם מצאתי סופרמרקט צרפתי לחלוטין, ממש כמו בפריז. פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה בקריביים.

למחרת הלכתי ל- Marigot. בסך הכל, לא רחוק משדה התעופה והמקום שהייתי בו בפעם הקודמת, אבל בגלל הלגונה והמפרצים הדרך עצמה מתפתלת וארוכה.
מעל העיר מבצר - Fort St Louis שחולש על כל העיר ומפרציה.

במבצר 3 סוללות תותחים (זו רק אחת מהן),

חדר אבק השריפה,

אבל בעיקר נוף מרשים סביב סביב.

במרינה למטה כל סוגי המפרשיות והאוניות וגם פסל - מזרקה לא רע בכלל.

זהו, זה בערך הכל. אסיים את יומן המסע הזה לא לפני שאוסיף את התמונה האחרונה.
אני לא יודע של מי הקן הזה, אבל תודו שזה מקום לא רגיל לגדל בו את הצאצאים שלך.

Soufrière Hills volcano - Monserrat

ברב האיים שביקרתי בהם בטיול הזה, הדרום גשום יותר (משם באים העננים) מהחלק הצפוני של האי.
גם במונטסרט יש מסלולי הליכה, אבל החלק הדרומי (רב האי) סגור לאנשים עם קנס של 10,000 USD שמוטל על מי שמפר את הסגר.
האנגלים נשבעו שאף אדם לא ימות יותר על האי בגלל הר הגעש ולוקחים את זה ברצינות.

יש מסלולי הליכה בטבע, אבל אלו שהלכתי בהם בקושי מסומנים ובאחד לא ראיתי את ההמשך וזה נראה לי מסוכן כך שחזרתי להתחלה. למרות זאת היה כדאי לעשות אותו כי מצאתי עץ דומה לכליל החורש שמשום מה הקוליברי מאוד אהבו את הפרח שלו והיו שם בהמוניהם.

 הסימון הכמעט יחיד שמצאתי היה בהתחלה ובסוף של המסלולים.

גם "עתיקות" יש על האי, בעיקר תחנות סוכר.

כמו שאפשר לראות בשלט, השמות של האחוזות בעיקרם שמות איריים.
הנוף יפה, אבל אחרי דומיניקה, זה פחות מלהיב.

אבל לא בגלל זה הגעתי לאי. הסיבה העיקרית היא שהר הגעש עדיין פעיל. ההתפרצות החלה בשנת 1995 וממשיכה עם הפסקות עד עצם היום הזה.

הצלקת בצד הימני של ההר נוצרה בשנה שעברה, כשחלק מהר הגעש התפוצץ באופן פתאומי ויצר זרם של סלעים פירוקלסטיים שעפו והתגלגלו מההר. חלק מהסלעים בקוטר של 5 מ' ויותר.
סרט שצולם בלילה מרשים ביותר כי כל הסלעים האלו היו אדומים מחום.
התמונה שלמעלה צולמה מתחנת מעקב שמודדת את הפעילות הסייסמית של ההר כל הזמן.
מזווית אחרת, אפשר לראות איך שהאפר והסלעים כיסו לגמרי את שדה התעופה הישן של האי.

השפכים הגדילו גם את השטח של האי אבל זה לא עוזר לאף אחד כי אסור להתקרב לשם.
אתמול לקחתי סיור עם סירה כדי לראות את הבירה Plymouth, הדרך היחידה שאפשר להתקרב לאיזור האסור (חוץ מטיסה בהליקופטר של תחנת התצפית).
כשמתקרבים לעיר, אחרי שרואים תמונות של העיר בתפארתה מקבלים דיכאון.

בסירה היה איתי זוג אמריקאי שהיה להם בית נופש בעיר. עברנו ליד הבית והגברת היתה מרוצה שלפחות שיח אחד עדיין פורח (הם גרו בפאתי העיר בצד הרחוק יותר מהר הגעש).
כשמתקרבים רואים את מידת ההרס.

אפשר לראות שיש בתים ששתי הקומות הראשונות שלהם קבורות מתחת לאפר. בתמונה אפשר לראות גם את הערוץ שנוצר באפר ע"י גשמים שיצרו שטף של בוץ שגרם נזק על נזק.

את היום האחרון שלי באי ביליתי באולפן העריכה של דיוד מהמלון. הוא איש קולנוע ותיק שתיעד את הכל ההתפרצויות, את התגובה של השלטונות, סיפורי ניצולים וכו'. הוא הכין גם DVD לאלו שעזבו את האי וילדיהם כדי שיזכרו מה היה פעם.

מ 12,000 תושבים האי הצטמק ל 4,000. תעסוקה אין ומי שמחזיק את הממשלה זו בריטניה, כאשר 50% מכוח העבודה היא פקידות ממשלתית והשאר בשירותים לאזרחים ולמעט התיירים שמגיעים לכאן.
המפיק של ה- Beatles הקים כאן את האולפן שלו וגדולי המוזיקאים הגיעו להקליט בו, הרחק מההמון הסואן.
כשהחלו ההתפרצויות, הוא הפיק ערב התרמה בקנרגי הול ומהכסף שנאסף הקימו את המרכז הקהילתי בו הייתי הערב הראשון.
בדיסקים שדויד וקלובר אשתו (משוררת וזמרת) הפיקו, יש תיעוד מלא (בכמה גרסאות ארוכות יותר ופחות) של כל הארועים. אחר הבנים שלהם גם מקליט ג'ז באולפן הקטן שבחדר לידי.

Beloved Monserrat

זה שם של שיר, לא מה שאני מרגיש לגבי האי הזה, אבל רגע, נלך לפי הסדר.

הייתי צריך להיות בשדה ב 6 וחצי כמובן שלא ישנתי טוב בלילה, כל הזמן התעוררתי לראות מה השעה.
אני מתחיל לחוות חרדה לפני טיסה וזה נעשה גרוע יותר כל פעם. אני אאחר לשדה, לקחתי את הכל? התאריך והשעה נכונים? וכל מיני דברים כאלה.
לא יודע ממה זה בא, ועד שאני לא עובר את כל הפרוצדורה בשדה אני לא רגוע וזה בלשון המעטה.
במטוס אחר כך אני יכול להרדם אפילו לפני ההמראה ולהתעורר אחרי שעות (כשיש שעות).
גם באנטיגואה הכל עבר חלק. את חמש השעות בין הטיסות ביליתי במסעדה, לועס לאט לאט את ארוחת הבוקר.
בסוף נמאס לי לחכות והלכתי לראות אם אני יכול להפטר מהתרמיל שלי לפחות, שעה לפני שהצ'ק אין היה אמור להתחיל.
מצאתי את הפקיד המתאים והוא אמר לי שכל הנוסעים כבר עברו דרכו ולכן אולי הטייסת תרצה לעזוב מוקדם יותר.
ככה עברתי את ההגירה של אנטיגואה פעמיים, בלי בעיות בכלל. הזהירו אותי בכל מיני מקומות שבאנטיגואה הם בעייתיים, אבל חוץ מלחכות הרבה זמן בתור הכל עבר חלק.

אחרי כחצי שעה בדיוטי פרי, הפקיד מוצא אותי ואנחנו הולכים עם שאר הנוסעים למטוס שנמצא בחניית המטוסים, לא רחוק מאוירון גלקסי של הצבא האמריקאי. ז"א, הוא, אני וזוג הגרמני בערך הגילי.
הגרמנים מתיישבים מאחור ואני בכסא הקדמי ליד הטייסת.

מטוס איילנדר קטן וחביב. ריצה קצקצרה על המסלול ואנחנו באויר.

מהאויר רואים עד כמה אנטיגואה שטוחה והדבר היחיד שאפשר לעשות שם זה בטן גב על החוף, שיט מפרשיות, גולף ושאר פעילויות של המעמד הגבוה.

הטייסת עסוקה בלמלא טפסים רב הדרך, טיסה קצרה ואנחנו מתקרבים למונסרט. הר הגעש מוסתר ע"י עננים, כמו כל אחר צהריים.

מתקרבים לנחיתה והטייסת שמה את הטפסים בצד ומנחיתה אותנו בקלות. שוב כמעט בלי לרוץ על המסלול.

המסלול קצר גם ככה וכדי להאריך אותו (בשביל מטוסים אחרים) מילאו עמק ויצרו מנהרה שמאפשרת גם להגיע לצד השני של השדה בלי בעיות.

 
שוב תחקיר יסודי ע"י שוטר ההגירה והמוכס, אבל לא פותחים תרמילים.
מסתבר שהזוג הגרמני ואני הולכים לאותו מלון, אז אנחנו מחכים לדויד בעל המלון שיבוא לקחת אותנו.
הגרמניה יודעת רק גרמנית אז התקשורת איתה מוגבלת (פגשתי אחת כזו גם בדומיניקה - אפילו לא מילה אחת באנגלית) אבל הוא נחמד מאוד (אולי גם היא אבל אני לא יכול לדעת) ומפטפטים על חוויות מהאיים.
אם תמהתם לאן נעלמו ילדי הפרחים מתקופת וודסטוק, אז לגבי זוג אחד יש לי תשובה.
דויד וקלובר הגיעו לאי לפני 30 שנה ומנהלים את המלון הקטנטן הזה שכולל גם את הסטודיו של דויד שצילם גם את ההתפרצות של הר הגעש שכיסתה את רב האי.
רב האוכלוסיה גרה בחלק הדרומי כי החלק הצפוני יותר יבש אבל עכשיו מנסים לבנות קריית ממשלה חדשה כי עיר הבירה הקודמת מכוסה לגמרי באפר וולקני.

בדרך למלון הוא עושה לנו סיבוב בעיר, כולל קניות כי מישהי עשתה עוף נהדר בגריל ואנחנו מחכים שהעוף יהיה מוכן.

המלון נחמד מאוד ויש לי יחידת דיור משלי עם כל מה שצריך, כולל מטבחון קטן במרפסת. לזוג יש תוכי ירוק גדול שמסתובב חופשי ומסתבר שגם הוא כמוני חולה על סלרי עלים וחלקנו גבעול אחד כשהוא יושב לי על היד ואוכל בפה פתוח. לא יפה.

בערב, למרות העייפות הנוראה שלי אני הולך למרכז התרבות להופעה של מקהלה מקומית ולהקה אירית שהגיע לחגוג את חגם של האירים - סנט פטריק, שפה חוגגים אותו במשך שבוע שלם (בקריביים כמו בקריביים) ולא יום אחד כמו באירלנד.
האירים הגיעו לאי ב 1632 ולכן הכל פה באוריינטציה אירית, כמו המקהלה המקומית ששרה בעיקר שירים איריים. אז מי שלא ראה אירים, אז הם נראים בערך ככה:

בשבילי זו הייתה חגיגה כי הכרתי חלק לא קטן מהשירים, והכומר הקתולי של האי עשה שירה בציבור וככה יכולתי להצטרף.
לעומת זאת, לשמוע את Oh Danny Boy בליווי דרבוקה היה קצת הזוי. הם מוציאים עכשיו דיסק של Irish Songs the Caribbean Way וניצלו את המופע להקלטה.
לצוות המתופפים הצטרפה גם להקה אירית אמיתית שהגיעה במיוחד לערב הזה מהאי הירוק.

הם ביצעו גם שירים מקומיים כמו Beloved Monserrat שלא הכרתי כמובן וגם הציגו ורקדו והיה כייף אמיתי. חזרתי מרוצה ורצוץ למיטה שלי.