ביי ביי לוסקה

אני כבר יותר מחודש בקיגלי, רואנדה והגיע הזמן לסכם את השנה פלוס שהייתי בזמביה.

בחודשים האחרונים הלכתי ברגל לעבודה הלוך וחזור. 5.8 ק"מ כל כיוון. מדיטציה נהדרת, חוץ מאותה פעם שלא הסתכלתי לאן שאני הולך והשתטחתי על הרצפה של תחנת הדלק.  

בגשמים, המגרש בתמונה הבאה היה בוצי לחלוטין, דבר שעזר לתלמידי הנהיגה לתרגל נסיעה אמיתית בשטח. חיוני במדינה שבחלק ניכר מהכבישים יש בורות יותר מאספלט, אם יש אספלט בכלל. בסך הכל, כל נושא הנהיגה די מצחיק. לא אתגעגע לשוטרים הרעבים בשבת בבוקר שעוצרים אנשים כדי לנער מהם קצת כסף. סטיב, בעל הבית שלי נתן שוחד 50 קווצה לשוטר אבל אמר לו שאין לו כסף לדלק להגיע הביתה אז השוטר נתן לו עודף. הבאמפרים גבוהים ולא מסומנים ואם לא שמים לב קופצים כמו שצריך. לזכותם יאמר שהם מאוד מתחשבים (בנהגים אחרים, להולכי רגל אין זכויות אבל רואים אותם, לא כמו באקואדור שם הם לא קיימים מבחינת הנהג). כשמאיטים, מסמנים עם פנסי האזהרה המהבהבים, בעיקר כשנותנים באופן חריג להולכי רגל לעבור. 

החיים מחוץ לעבודה התחלקו, כמו כל דבר, לשלושה חלקים: בדרך למסעדה, במסעדה ובדרך חזרה מהמסעדה. השותף שלי לבית בחור רציני. לפני כל ארוחה, בדק ב Tripadvisor לאן הולכים והתמיד לחפש כל פעם מקום אחר.

ב- Horse Shoe, אחת ממסעדות הבשרים היותר טובות, אולי הטובה שבהן, היו פותחני בקבוקים יצירתיים במיוחד.

כשרק הגעתי ללוסקה, הספקתי לשתות בירה שנקראה Mossi Gold. נראה לי שמזגגה דרום אפריקאית קנתה את המזגגה הזמבית וסגרה את קו היצור של הבירה המצויינת הזו. נאלצתי להסתפק ב Castle. לא נורא, גם זו בירה מצויינת.

אחרי הטיול עם המכונית לצ'ירונדו לא סמכתי על המכונית ולא נסענו רחוק בסופי שבוע.

באחת הפעמים לפני ארוחת הצהרים בשבת, ביקרנו בשמורה קטנטונת במרחק לא גדול מהעיר.קרנף מסכן אחד סגור במכלאה, שמוציאים למרעה פעם אחת ביום וכמה חיות מסתובבות בר בשטח.

אז לסיכום, מה היה לנו? מפלי ויקטוריה, טיול לצי'רונדו עם תמיר, כמה פעמים על האש עם סטיב ונורמן, פעמיים בצפון והרבה אוכל טעים עם שותפי היקר.

לחזור לשם? לא נראה לי. יש עוד הרבה מקומות לבקר. כמו שאמר הפילוסוף הידוע קלימרו:

The world is so big and I'm so little.

הפלגה על הזמבזי

ביום השלישי בליוינגסטון עשיתי מה שתיירים מערביים עושים: טיסה והליקופטר והפלגה על הנהר.

תמונה אחת מהטיסה פרסמתי בפוסט הקודם. הטיסה כולה 15 דקות והחלטתי אחרי כמה תמונות שאני צריך לבחור בין לצלם ובין ליהנות מהנוף ובחרתי בדרך השנייה.

הטיסה שרפה לי את כל הבוקר ואחרי הצהריים באו לקחת אותי מהמלון להפלגה. בחרתי בסירה "עממית" עם מקומיים ותיירים ממדינות "לא מפותחות". נראה לי יותר נחמד ואכן צדקתי. סירת התיירים הלבנים נראתה יותר סטרילית וקרה.

לעומת זאת הסירה שלנו – שני בידונים ממתכת,

מעליהם משטחי מתכת (2 קומות),

וחפלה כל ההפלגה. טבח שעבד קשה על הבשרים

עם הנקניקייה הדרום אפריקאית (Boerewors) כלומר, נקניקיה של איכרים (בורים).

אכול ושתו כפי יכולתך (ע"ע למה קניתי גביע קטן של גלידה איטלקית ביום הזה).

האוכלוסייה מגווונת, הודים שהביאו אוכל שלהם, ערבים (לא בדקתי מאין – לא רוצה להסתבך) עם נשים מכוסות מצויידות ברעלה עם חריץ בגובה האישון אבל גם דרך החריץ הזה ראו שהן מכוערות, זוג מניו זילנד שמלמד בקטאר ובאו לחופשה וכמובן הרבה מקומיים.

שתי בנות הגיעו לחופשה מלוסקה. עובדות באחד מערוצי הטלוויזיה.

שעתיים וחצי של הפלגה, בעיקר של שתייה ואוכל, נחיריים של היפופוטמים ציפור יפה דומה לקורמוראן (אבל לבנה) וקרוקודילון מתחרדן שאני לא בטוח שהוא לא היה מפלסטיק כדי שהתיירים לא יתבאסו שלא ראו כלום.

עד השקיעה.

למחרת עליתי על אוטובוס ללוסקה באור יום. 7 שעות די משעממות. נוף מונוטוני שחוזר על עצמו. הנהג עם דרגות של קולונל, כמו קברניט של מטוס. הדרגות הצדיקו את עצמן. הוא באמת היה נהג טוב.

Victoria Falls

 לא יודע למה האנגלים ציינו את נפילתה של ויקטוריה (במדרגות?) אבל המקומיים קוראים למפלים Mosi-oa-Tunya (העשן הרועם), שם יותר מוצלח לדעתי ומשקף את המציאות. אפשר לראות את עמוד "העשן" של הרסס (במרכז התמונה) של המפלים ממש מרחוק (קשה לי לכתוב "מפל" ביחיד, זה לא נראה מתאים).

חשבתי שאחרי איסלנד, שם לכל אחד יש מפל בחצר האחורית, אתלהב פחות. אבל, זה משהו אחר. קיר / שבר באמצע נהר רחב והמון המון (עוד המון אחד) מים נופלים ומרססים את כל הסביבה.

מונית שרות מהעיר לכניסה לפארק עולה פחות מדולר. בכניסה, תור לא קצר בדלת הראשית וליד הכניסה עוד דוכן והאיש שעומד שם נראה מחזיק בכרטיסים לפארק. אין אף אחד לידו. אני ניגש לשאול מה ההבדל בדוכנים. אין, הוא אומר לי. הכל אותו הדבר. אז למה אין תור פה? אני שואל. הוא מושך בכתפיים. לא מעניין אותו. אני קונה כרטיס והכל בסדר. מוזר. אני נכנס לפארק המגודר. והולך בעקבות השלטים. משפחה של בבונים מטיילת גם היא ומשתלבת בין האנשים ומתעלמת מהם במופגן. לא נראה לי שהם קנו כרטיסים.

אחרי כמה מטרים דוכן להשכרת מעילי גשם. המעילים רטובים משני הצדדים ולכן הם משכירים עוד שכבה מפלסטיק. אני מוותר על השכבה הנוספת. רק חשוב לי שהמצלמה והתיק יישארו יבשים. לדעתי החלטה נכונה. גם ככה כל מי שראיתי יצא רטוב מהסיפור הזה. מה שהיה שונה בין האנשים היה רמת הזרימה של המים על הגוף. מי שהיה בלי מעיל גשם, נרטב עד לשד עצמותיו, הוא וכל מה שהיה עליו. כאמור, עם מעיל גשם אחד, התיק נשאר יבש. עם המעיל והמעיל הנוסף דמוי שקית ניילון גדולה – אולי קצת פחות מים, לא בטוח. ההליכה ברסס, קרוב למפלים גורמת לזרימת מים גם בתוך המעיל (כי החלטתי שאני הולך עם ראש גלוי). הייתי מוכן לזה – בגדים קלים ונדיפים.

על הגשר, לא העזתי להוציא את המצלמה, אפשר לצלם רק עם מצלמת צלילה. זה לא רסס, זו מקלחת. גם מרחוק רואים את המים שהולכים בהם.

>

אחרי סיבוב קצר ממש אבל ממש קרוב למפלים, הלכתי לאטרקציה לא פחות מעניינת שנקראת "סיר רותח". המים פורצים דרך פתח צר מאוד לשבר מקביל, שם הם נתקלים בקיר ומסתובבים במספר מערבולות אימתניות לפני שהם ממשיכים הלאה, מתחת לגשר, עוד סיבוב (הפעם בזימבבואה – המפלים הם בגבול) והלאה בגבול שבין שתי המדינות לכיוון הים.

לצורך כך יורדים מהמפלס העליון של המפלים למפלס התחתון.

עוד תמונה לאלבום אנשים מצלמים" בפייסבוק שלי,

הרהורים וקצת מנוחה לפני העלייה התלולה.

קצת מזכיר לי את הירידה ללוע הר הגעש בסתישע אבל אחרת, כי יש גשר גדול ממול ממנו אנשים עושים באנג'י כל הזמן.

מהאוויר רואים את כל הסיפור הזה: המפלים שמסתתרים מאחורי הרסס בחלק העליון של התמונה ו"הסיר הרותח" מאחורי החלק הימני של הגשר. אחרי שפירסמתי את הפוסט הזה מצאתי תמונה יותר יפה. גם צילם באויר החופשי ולא דרך חלון כמוני וגם עיבוד תמונה יותר מוצלח.

ביציאה, בבון מוצא בקבוק קולה, והסתום הזה שופך את הקולה על הרצפה בשלוקים קטנים ומלקק. לא יכול לבקש קש?

אני הולך לכיוון של הגשר. הגשר עצמו לא שייך לאף מדינה אבל רצו שאלך להוציא ויזה זמנית לזימבבווה. תור ופקידים, לא בשבילי. וויתרתי.

LICAF at Livingstone

באחת מההפסקות בסדנא שהעברתי ביום שלישי שעבר יצא לי לדבר על מפלי ויקטוריה. קראתי באינטרנט שכדאי לחכות לאפריל. כשיהיה יותר מים במפלים. סוף שבוע ארוך (חופשת הפסח) ציפה לי ושאלתי אם בכל זאת כדאי לי לנסות לנסוע. עמנואל המודד שלנו הראה לי סרטון עם המון מים שהוא צילם כמה ימים קודם והמליץ לי לנסוע. הוא המליץ לי גם על חברת האוטובוסים של משפחת Mazhandu. אוטובוסים נוחים ומהירים.

לקחתי את האוטובוס האחרון של חמישי. חבל על כל רגע. שבע בערב יוצאים אבל צריך להיות חצי שעה קודם בתחנה. שבע שעות נסיעה. ניסיתי למצוא מקום לינה דרך האינטרנט. ידעתי שיהיה קשה בגלל החג. לא מצאתי. החלטתי לנסוע בכל זאת. אני אופטימי מטבעי. יהיה טוב.

לידי יושב בחור צעיר עם אנגלית משובחת. מאוד נחמד. מוודא שיש לי את מספר הטלפון שלו למקרה שאני נתקע בליווינגסון וצריך עזרה. מגיעים בשתיים לפנות בוקר. האוטובוס נשקל פעמיים בדרך, כמו כל משאית שעוברת בדרך. חשוב. שלא יהיה עומס יתר. נראה לי שזו גם עוד דרך למצוא תעסוקה לאנשים, כמו כל מחסומי הדרכים של המשטרה ביציאה וכניסה לכל עיר. אמרו לי שאני יכול להמשיך לישון באוטובוס עד הבוקר. לא בא לי להתחיל לחפש מלון באמצע הלילה. מסתבר שדווקא האוטובוס הזה ממשיך הלאה בשעה 4. הייתי ערני אחרי 5 שעות שינה באוטובוס ולא הצלחתי להירדם אז הלכתי לחפש בכל זאת. לא רחוק מצאתי מלון, קצת יקר בשביל 4 שעות שינה. לא נורא.

בבוקר אני שואל את הפקידה בקבלה איך אני מגיע ללשכת התיירות הממשלתית. למה אתה שואל אותי, היא שואלת, הנה הפקידות – בדיוק יוצאות מהמלון. תמיכה שהגיעה מלוסקה לעבוד בפסטיבל בין לאומי שקורה בסוף השבוע הארוך הזה בליווינגסטון. לקחו אותי למשרדים שלהם, ומצאו לי מלון נחמד וזול, בדיוק מול המלון שהייתי בו בלילה. צריך לזכור את המקום לפעם הבאה אם אגיע לכאן.

אחרי שהתמקמתי, נסעתי לפסטיבל. טעיתי בשם של הכפר בו היה הפסטיבל ועל טעויות משלמים. במקרה הזה, שילמתי למונית. הנהג שאל אותי כמה זמן אני בזמביה כדי לקבוע מחיר. הסכמנו על מחיר גבוה מידי אבל סביר. אחרי שסגרנו את המחיר שאלתי אותו, כמה הייתי משלם אם הייתי מקומי. הסיפור שהוא ניסה למכור לי היה, שמקומי משלם יותר אבל הוא לא רוצה שיהיו לי טענות נגד זמביה שהמחירים גבוהים מידי. ממש. בדיחה מצוינת.

פסטיבל ריקודים. מכל מיני מחוזות בזמביה וגם ממדינות בסביבה. המוזיקה בסה"כ מאוד מונוטונית וחוזרת על עצמה.

לחלק מהלהקות היה גם קרימבה. השם קרימבה הוא גם שם של כלי אחר במקסיקו, שמנגנים בו ע"י הרעדת קפיצי ברזל מעל לתיבת תהודה קטנה. כמו שרואים בתמונה, הקרימבה דומה למרימבה של אמריקה הלטינית. שמות שונים - סתם בשביל לבלבל את האויב.

ברב הריקודים היה גם שחקן ראשי – LISHIKI  - דמות מעניינת מהאיזורים בצפון מערב המדינה.

בוצוואנה שלחה נציגות שרקדו עם כדים על הראש בדיוק כמו המשלחת המצרית, רק המוזיקה הייתה שונה.

אפילו להקה סינית הייתה, בערך. בית ספר לתרגילי לחימה שמנוהל ע"י סינים. בפעם האחרונה שהייתי בארץ הלכתי עם חגי להופעה של נזירי שאולין. ההופעה פה הייתה לא פחות מרשימה שכן היא כללה לחימה מבוימת ולא סתם תרגילים, שבירת קרשים על הראש וכו'

בין מושבי הכבוד לבמה היה גשר קטן מעל לשלולית ירקרקה וכל הזמן ניסו להזיז משם את הצלמים כדי לפנות מעבר לVIP שיעלה לבמה לברך. היו כמה כאלה. שרת התיירות, השגריר הסיני, נציג מצרי, מנכלים למיניהם. לשמחתי, אף אחד מהם לא טרח לעלות לבמה ולשעמם אותנו עם נאום טרחני.

מהמופע חזרתי למלון ברגל. הליכה של כשעתיים. בדרך עברתי במסעדה האיטלקית. בבוקר, בין לשכת התיירות הממשלתית והמלון, עברתי דרך הסופר כדי לקנות שתיה. בא לי קקאו והתלוננתי על כך שהחלב מפלסטיק (ז"א חלב עמיד). המוכרת הלכה למדפים והביאה לי חלב אמיתי. בינתיים התקשקשתי עם עוד מוזונגי שעמד לידי וטען שזה המקום היחיד בעיר שעושה קפוצ'ינו ראוי לשתייה. איטלקי, שיש לו מסעדה וגם דוכן גלידה בכניסה. גלידה איטלקית אמיתית. חלום רטוב שלי מאז שהגעתי לזמביה. הגלידה בזמביה מזעזעת, בלשון המעטה. לעומת זאת, הגלידה הזו הייתה עונג צרוף. חזרתי לדוכן כל יום, אבל ביום השלישי קניתי רק גביע קטן מסיבה שאתאר בהמשך. סיפרתי לו שב1980 בפירנצה, בעיר העתיקה, היו 35 דוכני גלידה ושדגמנו את כולן. אחרי הגלידה עברתי לפיצה שבקושי רב הצלחתי לסיים. גודל איטלקי, הוא אמר. כששאל איך הגלידה, עניתי לו שהיא חלומית ויש לי רק תלונה אחת: הגביע מפלסטיק, והוא עמוק מידי ואני לא מגיע עם הלשון לקרקעית.

יום המחרת הוקדש למפלי ויקטוריה. על כך בפוסט הבא.

עוד פכים מזמביה

עברו 3 וחצי חודשים ולא כתבתי כלום. אני יכול להאשים את maptia.com ביובש הכתיבה שלי אבל זה סתם תרוץ. אתר יפהפה. תמונות נהדרות שמספרות סיפור. אז נכון שלא התכוונתי לכתוב בלוג כזה, ושהצלמים שם מקצועיים ומשקיעים בכל תמונה מי יודע כמה זמן, והסיפורים מהממים גם הם. ובכלל לא חשבתי על דבר כזה כשהצהרתי שהבלוג מתיימר לענות על השאלה: "איפה אתה? איפה היית? איך היה? - זו התשובה!". אבל בכל זאת זה מתסכל. אני כותב על האסוציאציות שלי למה שאני רואה. וזהו. הבלוג שלי גם לא מתאר מסעות כמו באתר של אפרת. אני לא בנוי (לפחות כרגע) להשקיע באיכות הצילום. גם לא בכתיבת מדריכים למען אלו שירצו ללכת בעקבותיי. לטייל כמו אפרת אני לא יכול. לא יכול להתחייב חצי שנה מראש, לא מוכן שיסחבו לי ציוד, לא מוכן לקבוע מסלול ולדבוק בו. אני מתכנן בקפידה, עם מספר אלטרנטיבות למסלולים ומשאיר את התכנון בבית.  אני גם מעדיף להיות יותר זמן במקום אחד ולהיטמע בעזרת עבודה בשכר או בהתנדבות, כדי להכיר טוב יותר את הסביבה החדשה.

אבל נראה לי שהסיבה האמיתית היא כישלון בטיול האחרון שלי. כלומר, התמונות היו אמורות להיות יפהפיות אבל לא יצאו טוב.

אזהרה: כאן אני מוציא קצת קיטור, אפשר לדלג על הפסקא הבאה.

אני מצלם דברים שמסקרנים אותי, שנראה לי שאי אפשר למצוא כאלה באינטרנט. דברים שנראים לי אסטטיים. או תמונות שמבהירות את מה שאני כותב. אני מיישר את התמונות, חותך אותן ומשפר טיפה את הצבעים עם תוכנת IrfanView, ובסוף מצמצם את הנפח לבערך רבע (50% בכל כיוון) על Fotosizer, כדי שיעלה וגם יוצג מהר יותר. התחלת סימני הדיכאון היו כשדחסתי את התמונות בפוסט האחרון עם IrfanView ולא עם Fotosizer כי החלפתי מחשב (סיפור מעניין אבל לא כרגע). התוכנה לא עשתה עבודה טובה והאמת היא שהתמונות לא היו כל כך מעניינות, באשמתי. קניתי מצלמה חדשה שצריך לתלות את מי שתכנן את ממשק המשתמש שלה ויותר גבוה את מי שכתב את המדריך. 214 עמודים של מדריך למשתמש (נכון, בגודל  5A אבל גם האותיות קטנות). זה לא כמו המסמכים  של מוצרים סיניים ,אבל לא הרבה טוב מזה. יותר מידי כפתורים שאת הלוגיקה מאחורי התכנון שלהם אני לא מצליח להבין. היום צריך להשקיע בהכרת המצלמה הרבה זמן אם רוצים להוציא ממנה את מה שרוצים. לחיצה על אוטומט וזהו לא מספקת אותי לצערי. בכל זאת יש דברים שהאוטומט לא יודע לעשות. דברים אחרים שהוא כן יודע לעשות לא תמיד מעניינים אותי. יש 6 עמודים על זיהוי פרצוף אוטומטי. ז"א, אם אני מגדיר מראש פרצופים או תאריכי לידה של תינוקות המצלמה תעשה עליהם פוקוס באופן אוטומטי. נו, אז מה? אותי זה לא מעניין כרגע. בחלון של המצלמה מסגרות בכל מיני צורות וצבעים ואני אמור לזכור מה כל סימבול עושה? אין ברירה, אני צריך להשקיע בלימוד. התחלתי, אבל תמיד יש משהו יותר מעניין לעשות. אני כבר בעמוד 44. וכמובן שעד שאגיע לסוף אשכח חלק ניכר ממה שלמדתי. משעמם טיכו.

די. אני ממשיך.

אז קודם כל, האוכל. אני שם שעון מעורר על 0615 אבל מתעורר כמה דקות קודם ומכין לי סלט גדול לארוחת בוקר.  וגם את המוצר הדיאטטי הבא:

בטח זיהיתם מה זה – מים מינרלים. מים לא שותים פה מהברז. לא בגלל מיקרובים אלא בגלל כל מיני מינרלים מיותרים שלא כדאי לצרוך אותם.

נוסע לעבודה במשרד. בשבת אחת יצאתי לראות את עבודת המודדים. ממש התרגשתי. כבר 18 שנה לא יצאתי עם צוות לשדה. ולמרות שנות דור שעברו, היה לי מה ללמד אותם. לשכלל את העבודה ולפתור בעיות.

שלושה "טיולים" היו לי בתקופה הזו – הראשון, שוב "על האש", כמו בפוסט הקודם. הפעם על שפת נהר הקפואה. נסענו בצהריים

(ברקע, בצד שמאל רואים את המשאבה ששואבת מים ומזרימה אותם עד ללוסקה)

ונשארנו עד החשכה וזריחת הירח.

א-פרופו "על האש", סטיב גם לקח אותי פעם למועדון הטייסים לכוס בירה. התמונה שהייתה לי בראש לגבי המועדון הייתה מאוד מאוד רחוקה מהמציאות. כייף להיות מופתע אבל זה מעלה לי מחשבות על ההנחות הבסיסיות שלי שהייתי צריך להיות ראליסטי יותר. ובכל זאת מצאתי בבר שלטים מעניינים לצלם.

עוד מקרה שהופתעתי בלי סיבה הגיונית הוא מקרה הפחמים. כתבתי על היערות השרופים בפוסט הראשון בזמביה. חשבתי שאוהבים לעשות פה על האש. בריי. כמו שעשינו סטיב והחברים. לא הבנתי שזה למעשה אמצעי הבישול השכיח אפילו בעיר. כמה פחמים על מדורה בגינה של הבית.

זו בכל זאת מדינה מתפתחת, כפי שאפשר לראות במחצבה בשולי העיר. חופרים בור עד שמגיעים לסלע ואז באמצעים ידניים חוצבים ומעמיסים על משאיות שמקרטעות בין הבורות.

הדבר המתקדם ביותר שראיתי שאין לנו בארץ זה מיכל הבירה שמעמידים על השולחן במסעדה וכל אחד סביבו יכול לקחת לפי טעמו.

שוב תמונה לא מוצלחת במיוחד אבל התביישתי להסתובב במסעדה ולשים את המיכל על רקע כזה שגם יראו את הברז כי אני לא קניתי את המיכל הזה. אלו שקנו אותו הסכימו שאצלם אותו בתנאי שהם לא יופיעו בתמונה.

נסעתי צפונה כדי לקחת את העוזר שלי הביתה. 10 שעות נסיעה. אמא שלו אושפזה אבל נפטרה ממש לפני שיצאנו לדרך. היו לי כל מיני תמונות יפות בדרך, אוטוסטרדה, גשם, נוף ערבתי. אני אוהב לצלם דרך מראות של מכוניות. זהו האצטדיון הראשי של לוסקה. אני אלמד בסוף איך להפעיל את הפוקוס הידני הזה. אין ברירה.

ההתנחלות ושבת קודש

ביי ביי "גרנד לוסקה", המלון שגרתי בו כמעט חודש ימים. העובדים הנחמדים טיפלו בשתיל שתמיר קנה לי כשעזב את לוסקה. אתה נשאר פה לשנה, הוא אמר, אז הנה שתיל שיעזור לך להכות שורשים. המלון פחות מפואר מהמלון שגרתי בו קודם עם שלומי ותמיר, אבל בשבילי זה מספיק. גם זה ברמה של 5 כוכבים. אולי רק ארבעה. אפילו שזה לא כסף שלי, חבל לי על ההוצאה המיותרת. ההבדל העיקרי היה בארוחת בוקר. פחות גיוון, כל יום אותו התפריט. אז מה, גם ככה אכלתי בערך אותו הדבר כל בוקר. ערמה גבוהה של קוביות אבטיח שגדל כל השנה בזמביה, לא רק בקיץ כמו אצלנו, פירות יבשים, לפעמים ליצ'י מקופסא, שתי עוגיות, אחת של ירקות והשנייה כמו עוגת שוקולד, כוס מיץ שאני מדלל עם בקבוקון מים כי זה מתוק לי מידי ולקינוח אספרסו מלווה בגרגירי קפה שאני גונב מהמכונה, לגריסה קולנית ביו השיניים.

בחודש הזה, למעט הטיול עם תמיר שכתבתי עליו בפוסט הקודם, "טיילתי" רק בלוסקה. ליד המוזולאום של נשיאי זמביה אני עובר כל בוקר. זה קרוב לכביש ולא נראה משהו מיוחד, אז לא עצרתי אף פעם. נסעתי בכל הדרכים האפשריות מהמלון לעבודה כדי לא להשתעמם.

עוד פעם יש לי את ההרגשה המעצבנת הזו שאני גר פה כבר שנים. מכיר כל פינה. אין שום דבר חדש. זו עיר גדולה, אבל בכל זאת. אני מכיר אותה כבר די טוב. חוץ מהסביבה הקרובה של הבית שהיא די מבלבלת. אני צריך להסתכל שוב על מפה כדי לאפס את עצמי לגמרי.

את שני העובדים שלי לקחתי כמה פעמים הביתה, גם כדי להכיר את התנאים שהם גרים בהם וגם כדי להכיר את העיר. מהגרים לעיר הגדולה. שכונות של דרום תל אביב מינוס. בתים של קומה אחת בלבד. לבתים עצמם לא נכנסתי.

אין הרבה מה לראות פה והטיולים העיקריים שלי היו לקניונים ולבנק. רק אחרי חודש הגעתי לקניון הכי יפה. חדש, ששלומי שהכיר לי את העיר בהתחלה כנראה לא כל כך מכיר אותו. יש חנות של "אוהבי מזון" עם ירקות הכי יפים בעיר, ועוד כל מיני חנויות אחרות, בעיקר בגדים, פלאפונים וכו'. עד עכשיו לא עשיתי הרבה קניות כי לא היה לי איפה לבשל.

עברתי לגור בבית של סטיב ופאני וגם סנדי, פינצרית קטנטנה וחמודה בת שנה.

יש גם את ליליאן עוזרת הבית ווויבלי הגנן שמלקקים כל פינה. הבדלי המעמדות ברורים הרבה יותר מאשר בארץ. שני חדרי שינה, סלון גדול עם טלויזיה, כורסאות 1+2+3 כמו בארץ, שולחן אוכל, שירותים ומטבח גדולים. מרפסת יפה. נוח מאוד.

מצאתי את הבית בAirBnB . סטיב הוא טייס בדימוס שפרש אחרי 30 שנה שחי על מזוודות, נע ונד עם מטוס מטען בין אפריקה, אירופה והמזרח הרחוק. עכשיו הוא עוסק בפרוייקטי בניה. בעיקר או רק בשלו. את הבית הצמוד לשלי בו הם מתגוררים הוא בנה לבד. יש להם שתי בנות שלומדות במלזיה. לפי כל הכללים של אתר AirBnB, יש חוקי בית, הוראות הפעלה לכל ציוד חשמלי וכו'.

הסביבה לא משהו, על גבול של איזור תעשייה אבל הנגישות מצויינת וזה חשוב לי הרבה יותר. חיפשתי גם באיזור אחר, יותר יוקרתי אבל הבמפרים הרגו אותי (וגם את בלמי הזעזועים של המכונית). גם הפקקים היו גורם מרתיע.

המגרש תחום בגדר גבוהה (מסתבר שבכל זאת יש פשיעה – גנבו לו מזוודה עם כל הניירת החשובה  שלו, בלי לבדוק אם משהו ששווה כסף בפנים), שער ברזל גדול ובפנים חניה גדולה ל4 המכוניות שלהם וגם לשלי.

אחת המכוניות של סטיב היא BMW גדולה שסנדי נכנסת תחתיה, מתלכלכת משמן ולא מצליחה לצאת. נובחת ,נובחת, עד שאנחנו גוררים אותה מתחת. (התחרז לי לא בכוונה). אחרי 2 מקלחות השבוע, סטיב התייאש ונתן לה להמשיך להסתובב בתחפושת של סחבה.

הבית אקולוגי, כלומר יש תאים סולריים על הגג וככה יש אור גם כשאין חשמל. יש גם גנרטור לגיבוי אבל זה עולה הרבה כסף על דלק ועל זה אני צריך לשלם בנפרד. אנחנו על רשת החשמל של אזור התעשייה וככה יש חשמל ברוב היום וההפסקה היא רק מ11 בלילה עד שמונה בבוקר. אני לא סובל מזגנים גם ככה אז זה לא חסר לי. בלילה, אני משתמש במאוורר (שעובד על הבטריות של המערכת הסולרית) עד משהו כמו 3 לפנות בוקר ואז אני מכבה אותו כי קר לי. לתה בבוקר יש גזייה ניידת אבל עדין לא השתמשתי בה.

הקניה הראשונה שלי לבית הייתה מכונת פופ קורן. משהו שנראה כמו המכונות של פעם. רק בקטן. הפעם הראשונה הייתה אכזבה גדולה. הפופקורן נתקע במכונה וחלק ממנו נשרף. צריך לעשות ניסיונות עד שאצליח להגיע לתוצאה הרצויה.

בערב כשהגעתי בפעם הראשונה, סטיב לקח אותי לקניות. גם הוא לא הכיר את הקניון החדש וככה יצא שאני "הכרתי לו את העיר".

בשבת בצהריים הוזמנתי לארוחת בופה בגינה. פאני משתייכת לקהילת "עדי יהוה" וכל שבת מישהו אחר מזמין את הלבן של הקהילה, וולשי שנמצא פה כבר 20 שנה, שלא הבנתי בדיוק את תפקידו, לאוכל. לא הבנתי אם הוא מוזמן כל יום, אבל ככה הוא חוסך הרבה על אוכל והוא גם התקלח פה לפני מצגת. אחת מהקהילה הייתה פקידה שביקרתי בחברת החשמל לנסות לבדוק איפה הכסף שלנו. אחרי יומיים של המתנה בלובי בניסיון לפגוש את הדירקטור הפיננסי של החברה (ניסיון שהסתיים בכישלון) חשבתי שהיא תגיד לי אם הם קיבלו אישור לשלם לנו וכמה. "לא מדברים על כסף בשבת" ובזה זה נגמר. מכיר את זה מדורון האח שלי, אז ויתרתי ולא ניסיתי לשכנע אותה להגיד לי בכל זאת. אין ברירה, נצטרך לחכות עד יום שני. למות מהדוסים האלה.

דבר חדש למדתי בארוחה. משקה מקומי שמבוסס על אורז, תירס ושורשים כלשהם. בסדר. לא מלהיב. לא משהו שארוץ לקנות.

אחרי הארוחה, הצטרפתי לסטיב ב"יציאה של הבנים". פאני נסעה להתפלל ולשיר המנונים, משהו כזה ואנחנו אספנו את גלן, שהביא איתו בשר לעשות על האש ונסענו לנורם. נורם הקים לו "נווה מדבר" בקפואה. בית ומדשאה גדולה עם עצים, כמו של חצר של מוסד ציבורי אצלנו. כל זה במרכז שטח אדמה ענק במושגים ישראלים ("אתה זוכר שבדרך עברתם על דרך, אתה רואה את ההר שם... כל זה ומעבר להם זה השטח שלי"). ייקח לו הרבה שנים לטפל בכל השטח הזה. ביס קטן כל פעם. בקפואה עברנו בנסיעה הקודמת עם תמיר. מדינה גדולה פי שלושים מישראל ונוסעים בדרך שאני מכיר כבר? מה לעשות. זה מה שיש.

בדרך הצטיידנו בהרבה בירה, ונקניקייה ענקית דרום אפריקאית מסובבת בספירלה. טעימה במיוחד.

לעשות על האש קוראים פה בריי. בדיוק כמו בדרום אפריקה. החזיר אותי לילדות. לסטיב (כאן איתי בתמונה) יש גם בבית בריי בנוי. בתמונה הבריי של נורם ממנו התענגנו בשבת.

הדבר שעשה לי את היום (בנוסף לאוכל הטעים, הבירה הטובה, והחברה הנהדרת) היה ניצול של חלק של מכונת כביסה לשיפור הבישול של הנקניקייה על האש. זה הסוד של נורם. ממש חכם.

נורם עובד בחברה שנותנת שירותים לחברת אופק שהם קבלני משנה בפרויקט שאני מנהל. יוצא שבאופן עקיף אני משלם לו את המשכורת. לפגוש ביום אחד שני אנשים שקשורים לעבודה שלי בלי לדעת את זה מראש, מזכיר לי את זה שהעולם קטנטן. כנראה שאצטרך לטוס לחלל כדי להתגבר על שריטת ה"דז'ה וו" שלי. נדמה לי שסיפרתי כבר בבלוג הזה שאנדרי מתה"ל הבטיח לי שהודו זה עולם אחר וסין היא יקום אחר. לגבי הודו התאכזבתי. קחו קצת ירוחם, תערבבו עם שכונות העוני של דרום אמריקה, עוד קצת עבודת אלילים של החב"דניקים ו"רוחניקיות" מישובים בגליל, ובגדול קיבלתם את הודו. חוץ מהחלק האומנותי. כנראה שאין ברירה וחייבים לנסוע לסין, לפחות מהסיבה הזו.

אחרי שנפרדנו מפיי והילדים, נורם לקח אותנו לבר מקומי – עוד בירה כמובן. מוזיקה מקומית טובה ברמקולים ענקיים. עוד בר אחד יותר שקט לעוד בירה ובסוף חזרנו שלושתנו הביתה, אחרי משהו כמו תריסר בקבוקי בירה כל אחד (לא כולל את הבקבוק שסטיב שתה בדרך חזרה) עייפים ומרוצים.