עוד כשהייתי בצ'נאי וחיכיתי שיפתחו את לשכת התיירות ראיתי תמונה יפה על הקיר. ששאלתי איפה זה אמרו לי שהמקום נקרא קנייאקומרי. רשמתי לפני והחלטתי לנסות למצוא את המקום ולהגיע אליו.
בנסיעה הארוכה שלי מהחוף המזרחי לחוף המערבי כמעט הגעתי לשם. הייתי בעיירה קרובה, מרחק של 32 ק"מ בלבד, אבל הירוק-כחול של החוף של וורקלה שישב לי חזק בראש החליט שאגיע לשם בהזדמנות אחרת והמשכתי צפונה.
שלשום לקחנו רכבת מוורקלה ונסענו לקנייאקומרי ל over night. אמרו שחייבים להגיע לשקיעה ולזריחה.
רכבת לוקחת כמה שעות, למרות המרחק הקצר, אבל אין ברירה, חייבים לישון במקום. זריחה ושקיעה בשש וחצי.
האטרקציה העיקרית של העיר היא שזו הנקודה הדרומית ביותר בהודו.
אפשר לראות גם את השקיעה וגם את הזריחה בים. בתאריך כלשהו באפריל אפשר לראות את הזריחה של הירח ושל השמש בעת ובעונה אחת.
על אי קטנטן (בעצם סלע גדול), יש פסל שיווה גדול, שחור, מכף רגל
ועד ראש.
הקרניים על הראש לא קשורות למיתולוגיה ההודית – אלו פנסי אזהרה למנמיכי טוס, אם יהיו כאלה.
למעשה יש שני סלעים כאלה ובסלע השני יש מקום שמישהו, שאני כבר לא זוכר מיהו, ישב, עשה מדיטציה וכתב כל מיני משפטים חכמים.
ההודים מקוריים מאוד לגבי שלטים באנגלית.
גיליתי כבר בנסיעה הקודמת שלי להודו, שהאגדה הזו שבהודו קל להסתדר כי ההודים מדברים אנגלית ממש לא נכונה.
בנוסף לדברי החוכמה יוצאים להם כל מיני הברקות ומבנים לשוניים שאפילו אנשים מאנגליה לא מבינים את המשמעות.
השלט בכניסה לאי הראשון דווקא מצא חן בעיני. הזכיר לי קצת את החב"דניקים וההתייחסות שלהם לרבה מלובביץ'.
אם גם אני אלוהי בפוטנציה אז עוד יותר טוב.
אבל בעצם גם ביהדות יש דברים דומים, בפוטנציה.
השלט הבא קצת יותר קשה – אסור להשתמש ב"אכילים".
בסדר, עד כאן זה סביר.
גם בקטמנדו היו אמבולנסים שהיו Gifted by the government of India.
מבנה לשוני מעניין. זה שיש למילה משמעות אחרת באנגלית, לא נורא, עדיין מבינים למה התכוון המשורר.
ביציאה מהאי הראשון, בדרך למעבורת לאי השני, זה כבר קשה. אפילו רובין (אנגלי שפגשנו ברכבת וטייל איתנו באי) לא הצליח להסביר לי.
מישהו מוכן לנסות את השלט הבא?
זו הייתה הקדמה למאגר אמרות שפר שהיו על לוח אבן שחור שמתחת לפסל הגדול של שיווה.
מכל מה שהיה שם, זה הכי מצא חן בעיני.
צריך ללמוד תמיד, בסדר. אני אוהב את זה.
שצריך להזין את הבטן כשהאוזניים לא שומעות דברי חוכמה – עם זה יש לי קצת בעייה.
אני תמיד אומר שכדי לחשוב אני צריך להניע את הלסתות ולאכול, כדי להזרים דם למוח.
גם את השלט בתחנת הרכבת אפשר להבין אם קצת מתעקשים.
בהיררכיה של האלים ההודים, יש יותר חשובים ופחות חשובים אבל מעל כולם עומד הפקיד הממשלתי.
זה שכותב כל הזמן, בספרים אין סופיים, פרטים שלא עוזרים או מעניינים אף אחד.
במנאלי, ב 2005, מישהו סיפר לי שהבן שלו הוא פקיד כזה ולא הבין איך אני לא מתעלף מהתפעלות.
בכל מקום צריך לצרף צילום של הדרכון והויזה: כשקונים כרטיס סים לפלאפון, כשנכנסים למלון, כשמזמינים כרטיס רכבת, …
זו ירושה של האנגלים.
זו היתה הדרך שלהם לסבך את המקומיים בערימות ענקיות של ניירת כדי שהם יוכלו להתרכז בדברים החשובים יותר כמו הקריקט.
גם היום זה חשוב. מוריד את רמת האבטלה ומאפשר לשלם יותר משכורות.
לעומת זאת, מאוד אהבתי את השלט הבא. כל הכבוד להם.
לא שממש נקי. לא צריך להגזים, בכל זאת זו הודו.
אבל הם מנסים.
הלוואי עלינו חרם על שקיות וכוסות פלסטיק ועוד בחוק עזר עירוני.
באמת לא רואים שם שקיות כאלה ובכל דוכן ניתן לקנות את סלי הבד הרב-שימושיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה