Flora and Fauna – The Cape

  

לא יכול שלא לכתוב על המטרונית. לא מכיר את זו של חיפה, אבל פה עסק ממש עובד. תחנות אוטובוס סגורות ואוטומטיות. הכל עובד על רב-קו. אי אפשר לשלם על האוטובוס. מסלולי נסיעה לאוטובוס עובדים ואף אחד אחר לא נוסע בהם. אני משוכנע שאם היו מעתיקים את הסידור הזה לירושלים ותל אביב, לא היה צורך ברכב-ת קלה.

היום הבא בסביבות קייפטאון מוקדש לבעלי חיים: פינגווינים וכלבי ים.

בבוקר אני יוצא מהבית, נוסע במטרונית ומגיע לתחנה המרכזית. עובר לתחנת הרכבת ממול ולוקח את הרכבת עד סוף הקו – ל"עיר של סיימון".

עוד קצת הליכה ברכבת בעיר, עד שמגיעים לאיזור הפינגווינים. הפינגווינים על החוף, מתערבבים בבני אדם שמשתזפים להם בין הסלעים. אני מחליט לא לרדת לחוף ולהסתפק בהליכה לאורך הטיילת. מידי פעם מגיע פינגווין תורן כדי לבדוק את התיירים ולדווח לחבר'ה שלו שמתחרדנים להם על הסלעים החמים.

שומרים עליהם ומטפחים אותם.

אפילו בונים להם קינים. אחת הבעיות העיקריות שיש בפרוייקטים שלי, לא רק באפריקה, זה חוסר במספרי בתים. נקודות ציון כמו – "הכיכר שבה הפרה מתה" (השם נשאר אפילו אם היא מתה לפני חמישים שנה) או "הבית הצהוב" אפילו כשהוא צבוע ירוק שנות דור, מאפיינות הרבה מדינות. פה פתרו את הבעיה לפנגווינים כדי שידעו איך להכווין את האורחים לתה של שעה 5.

אחרי גלידה איטלקית אמיתית,

אני חוזר לרכבת המקרטעת וחוזר חצי דרך לתחנה אחרת ממנה אני לוקח מונית שרות למפרץ הוט, שם מחכים לי כלבי הים. לי ולעוד כמה עשרות תיירים. רוח נוראית, החול מכסה את הכביש וקשה לראות לאן נוסעים.

בנמל הסירות, מחכים לנו המקומיים עם הופעה של המוזיקה הפרואנית המסורתית.

רב כלבי הים משתרעים להם על אחד מהמזחים ממול אבל שניים שלושה באים ליהנות מהתיירים. כמה ילדים מכינים להם מטעמים (לכלבים, לא לתיירים).

חלק מהתיירים מלטפים את הכלבלבים ואחרים מצטרפים לסלפי.

שתיים שלוש מסעדות יש שם, כמובן על טהרת הדגים. אני קורא את התפריט בייאוש, מסתכל מסביב ורואה שמלצרים מובילים גם דברים אחרים. אני שואל ונותנים לי תפריט אחר, יותר נורמאלי. בשמחה אני מאתר בו מנה של קלמארי וצוריסוס. היה מאוד טעים!

אני עולה על סירה שבדרך כלל עושה סיור לאי כלבי הים. אם תייר אז תייר עד הסוף. אני וקבוצה של סינים. מנסים לצאת מהמפרץ לים והסיניות עוברות מצהוב ללבן. רב החובל מסתובב ועושה סיור ממונע בתוך הנמל. אחרי ההפלגה עם שרגא, בשבילי, ים סוער זה כסף קטן.

החזרה לעיר ומשם לחדר שלי, במטרונית. סיור לאורך החוף. גם זה טיול יפה בפני עצמו.

אחרי יום פאונה, היום האחרון הוא יום פלורה. הגנים הבוטניים.

אותה רכבת כמו אתמול אבל צריך לרדת באמצע הדרך. קיבלתי מידע לא נכון בתחנת המידע לתיירים ואני יורד בתחנה הלא נכונה. בקופה של התחנה, הודית קטנה מסבירה לי במבטא אפריקנרי מה עלי לעשות. המבטא המפתיע מכניס אותי להלם לשנייה אבל אני מתאושש מהר ומצליח להבין מה היא אומרת. חזרה ברכבת, אוטובוס שאני הנוסע היחיד בו ואני מגיע לגן. חוויה מדהימה. אין הרבה גנים כאלה. גם יותר יפה מזה שבדרבן שכתבתי עליו לפני כמה פוסטים. מוצא חן בעיני אפילו יותר מהקיו בלונדון.

הרבה הסברים והמון מחשבה השקיעו בגן הזה.

הגן מחולק לאיזורים. לפי סוגי צמחים וגם לפי נושאים: צמחי ריח, תבלינים, צמחים בסכנת הכחדה וכו'

אפילו מסלול הליכה בגובה צמרות העצים

אני חוזר ומסתובב קצת בעיר, ובערב מזמין את מרילין למסעדה קרובה. המסעדה די עמוסה ושוכחים אותנו. לא נורא למרות שאני קם ממש מוקדם. היה ערב טעים ומהנה ביותר.

לפנות בוקר אני לוקח מונית שהזמנתי מראש לשדה התעופה. טעיתי בחישוב הזמנים כי הטיסה הראשונה היא פנימית ליוהנסבורג וצריך להגיע רק שעה מראש, הנהג גם הוא הוסיף לשולי הביטחון שלי עוד חצי שעה, כך שאני מגיע ממש מוקדם לשדה. הטיסה בחזרה ללוסקה עברה בלי אירועים מיוחדים.

יש לי הרגשה שהטיולים שלי הולכים ומשתפרים. המגמה הזו מוצאת חן בעיני. יש למה לצפות.

מים ועוד פעם מים

לכבוד סיום הטיול בדומיניקה, החלטתי להרים כוס שמפניה. טוב לא בדיוק, אלא ביקור במקום שנקרא שמפיין. שמורת טבע לאורך שפת הים, שמעיין מים חמים מבעבע בין גלי הים ומעלה בועות כמו שמפניה.

לקחתי מדריכה ויצאתי לשנרקל עם הבועות. ראינו כל מיני דגים שלא הכרתי בסתישע, כמו Creole Rats או לפחות ככה המקומיים קוראים להם. הדג כחול עם ראש שחור ועושה רושם שהוא לא שוחה אלא עף עם הסנפירים שלו במים. היה שם ברקודה. אבל את זה אני מכיר כבר, אלא שלא כל כך קרוב לחוף ובמים כל כך רדודים.
יש שם למדריכים פטנט כזה שהם לוקחים צינורית מפלסטיק, תוקעים אותה לתוך אחד החורים ומעלים לפני השטח מים ממש חמים.
מעל החנות גדלו לו עץ לחם,

והסתובבו להן גם כמה איגואנות. בסך הכל חיה מגעילה ולא פוטוגנית (בורחת כל הזמן וגם החיוך שלה לא משהו). ובכלל, את המצלמה השארתי בחנות לפני שירדנו למים.
אבל בלי כלום אי אפשר, אז צילמתי את זה:

ליום הסיום החלטתי לחזור למעיינות המים החמים.
יש הרבה במעלה העמק בו גרתי,

ואנשים קיבצו כמה לתוך בריכות.
אני בחרתי במקום שנקרא SCREW שנחשב הכי פופולרי ע"י המקומיים.

אי אפשר להיות במים את השעה השלמה עבורה משלמים וגם מקבלים מנת פירות ביציאה.
בכניסה היה ספסל ליד הכביש ואפשר היה להתבונן בהומו אונייהטיקוס שעבר ליד המקום בכלובים מסוגננים.

אז זהו, אני עוזב את דומיניקה ונותן לה פרח. מגיע לה, מקום מאוד יפה, נעים ומכניס אורחים.

בייחוד שיש בה אנשים שטורחים לאייר את הבתים שלהם עם בטקסט הבא:

דומיניקה, טבע כבר אמרתי? ...

האמת היא שרב התמונות הן של צמחים ולא של בעלי חיים. יותר קל לצלם אותם, מתנהגים יותר יפה. לא בורחים גם שצריך לשנות מקום כדי שהתמונה תצא יותר טובה.
גם רואים הרבה יותר כאלה. לטאות, נמלטות וגם איגואנות. יש שני מינים של תוכי אנדמיים לדומיניקה אבל הם בסכנת הכחדה כה שאני לא ראיתי כאלה בטבע בכלל.
ליד הגן הבוטני יש מכון למחקרי התוכי ויש שם כלוב עם כמה ז'אקו-ירוק אבל הם לא הסכימו לחייך למצלמה אז לא צילמתי אותם. הסוג השני של התוכים בסך הכל די דומה לז'אקו אבל הרבה קל לראות אותו על הדגל של דומיניקה מאשר בטבע.
לא זוכר עוד מדינות שיש להם ציפורים על הדגל. אריות יש וגם נשרים כסמלי לאום, אבל תוכי?
ליד הכלוב של התוכים מצאתי זחל ושמתי לידו מטבע (דולר מזרח קריבי, למדקדקים) כקנה מידה.

הזחל היה תחת עץ באובב ענקי. לפני כמה שנים, הוריקן בשם דוד הפיל חלק מהעץ על אוטובוס.
 למזלם, לא היו נפגעים.

אבל המפתחות בפנים.

מול הבאובב, עוד עץ גדול ושורשי אוויר מרשימים.

בשבוע שעבר, כשהייתי ב Middleham Falls, ראיתי שורשים אחרים שהרשימו אותי. לא צילמתי, כי כפי שכתבתי כבר אז ירד גשם זלעפות ולא העזתי להוציא את המצלמה.
 אתמול עשיתי עוד מסלול רגלי, הפעם לאגמי מים מתוקים ופגשתי שם כיתת אקולוגיה מסירקוז, ניו-יורק. הצטרפתי אליהם אחרי המסלול וכיוון שהם נסעו למפל נסעתי איתם במיוחד בשביל התמונה הזו:

לעבור את סבך השורשים בגשם שוצף היה חלקלק וממש לא פשוט.
האגמים נמצאים בתוך הפארק שהוכרז גם כאתר מורשת של אונסק"ו, וכמובן שיש על השלט, כמו על חלק ניכר מהשלטים באי, את התמונה של התוכי.

חלק לא קטן מהחשמל באי הוא הידרואלקטרי והאגם שנמצא בראש האי למעלה, מספק את המים לתחנת הכוח במורד הזרם.

לקחתי מיניבוס על לסוף הקו, ומשם התחלתי לעלות על כביש לאגם מים מתוקים אחד וממנו שביל לאגם שני שמזין אותו.
הנוף מטמטם. יש שם בית קטנטן בבניה שהייתי קונה אותו, יושב במרפסת ובוהה בפה פעור בנוף שמתחת.
לא יודע כמה זמן הוא בבניה. לא חושב שזה הרכב של בעל הבית. הבית במצב הרבה יותר טוב.

העליה הייתה חגיגה של ריחות לא מוכרים. ביניהם בצבץ לו ריח אחד מוכר, שלא הרחתי מזמן. חיפשתי את המקור ומצאתי:

עץ פרי הדר. לא יודע איזה, בטח אשכולית. ראיתי כמה כאלה בשוק.
פרי אחרי נקרא ע"י המקומיים - אפרסק. יש קווי דמיון מועטים לאפרסק שאנחנו מכירים.

לעומת זאת, לפרח הזה לא היה ריח. סתם יפה.

מסלול העליה לאגם מאוד יפה, וכיוון שעברו כמה ימים מאז הגשם הגדול והיה פחות בוצי וחלקלק מאשר בימים הקודמים, התפניתי לצלם גם דוגמית ממדרגות על המסלול.

את הדרך חזרה עשיתי שוב ברגל והפעם העננים הסתלקו להם ויכולתי לצלם את העמק בו אני גר.

אני מכיר את הדרך כבר בעל-פה. לא רק ג'רי היה פה. גם אני.

סוף שבוע בדומיניקה

אחרי  יומיים של טיולים רגליים בטבע הגיע זמן למשהו אחר.
כמו שאני עושה הרבה פעמים, נסעתי עד "סוף הקו" ומשם התחלתי לחזור. את החלקים היותר מעניינים, ברגל.
נסעתי על לשפיץ הדרום מערבי של דומיניקה.

לשון יבשה קטנה שמשני הצדדים ים. מצד אחד המפרץ ומצד שני האוקיינוס האטלנטי.

אחרי טיפוס על הגבעה, חזרתי למפרץ והלכתי לכפר Sofriere. בכפר נמצאת הכנסיה הראשונה של דומיניקה. לפחות ככה אמרה לי מנהלת המלון שלי. שאלתי פרטים מישהי שניקתה את הרחבה של הכנסיה והיא לא ידעה על זה שום דבר. אבל אני סומך על מנהלת המלון. אישה מבוגרת, חכמה ונעימה. התנך פתוח אצלה על השולחן (קתולית) ואפילו הייתה במסע של עליה לרגל בישראל.

בכפר הרבה אתרי צלילה אבל החלטתי לא לצלול כי יש להם רק חליפות של 3 מ"מ ובשבילי זה לא מספיק חם. המחיר גם היה גורם מכריע. בשביל צלילה אחת הם דרשו פי שלושה מאשר שילמתי בסתישע, אז גם יקר וגם לקפוא מיותר לי.

הצלילה מהסירה שמתחת למצוק.
עוד דבר יפה ראיתי מהקצה, שני ילדים (ככה זה נראה מרחוק) יושבים להם באמצע הים.

הם כנראה היו עסוקים בדייג על רפסודה קטנה כזו:

מסופייר, חזרתי לרוזו, שנראת ככה מדרום:

 ספינת השעשועים מגמדת לגמרי את העיר.
לסיום היום הזה, נסעתי לכפר שמעל המלון שלי שיש בו מרחצאות חמים,

ומשם ירדתי ברגל, כשעה הליכה, למלון שלי.

יום ראשון, נראה כמו יום כיפור, לפני שהילדים יוצאים החוצה עם האופניים. אין נפש חיה ברחובות. הלכתי לעיר. נהגי מוניות השרות עצמאים וכשלא בא להם ולמה שיבוא להם ביום ראשון, הם פשוט לא נוסעים.
אין אוניית שעשועים אז כמעט הכל סגור. הסינים כמובן עובדים:

אבל חוץ מהם, בית קפה וסופרמרקט שהצלחתי למצוא, יש מעטים מאוד ברחובות.
אני נכנס לבית הקפה ושותה לי שוקו חם ענק.
בטלויזיה, על מסך ענק רואים את מה שקורה ביפן. קשה להאמין.
האם זה יהיה גם הסוף שלנו?
בסופרייר, שם הייתי ביום הקודם, יש הר געש פעיל, אחד מ 4 עד 7 הנחשבים פעילים (המצב אף פעם לא ברור ותמיד יש הפתעות) וחברות הביטוח לא מוכנות לבטח שם כי ההתפרצות נמצאת שם כבר באיחור.
איזו דודה של סבא שלי נהרגה ברעש בצפת והבתים אצלנו ממש לא בנויים לדבר כזה. כרגיל נהיה מופתעים ראש הממשלה לא יגיב בזמן, יאשים את הממשלה הקודמת וכו'. מפחיד.

אני יוצא לשייט לוויתנים. באופק מפרשית גדולה ויפה, להזכיר לי שבאי הזה צלמו את "שודדי הקריביים" ושבאמת הסתובבו פה הרבה שודדי ים, בייחוד השודדים העיקריים הבריטיים.
ליד רוזו יש כפר עם השם המלבב Massacre  ותנחשו מי עשה אותו.

בתחילת הדרך רואים מספר לא קטן של דולפינים "פה בקבוק", הגדולים ביותר שיש, שמלווים את הסירה בדרכה. כל הפירסומים הרשמיים והלא רשמיים נדבקו למספר של 90% הצלחה בצפייה בלוויתנים.
בדיוק שאני חושב על זה שאין סטטיסטיקה ממשית ושבטח מנצלים תיירים ומוכרים להם לוקשים, אני מזהה סילון של מים מתפרץ בשעה 2 של הסירה. אני מראה לקפטן, בחור צעיר ונחמד, ומיד הוא מסיט את הסירה לכיוון של השפריץ.
אנחנו פוגשים נקבה וגור. אחרי כמה דקות הם נעלמים. הקפטן ועוד שני אנשי צוות מסבירים מאוד יפה על ההרגלים של ה Sperm Whale שאנחנו רואים. ז"א הרבה לא רואים, זה מה שהצלחתי לצלם:

יש הבדל בין צלילה רדודה, שבה הלוויתן נעלם לכמה דקות וצלילה עמוקה שבה הלוויתן יכול לצלול ל45 דקות כדי לסעוד את מנת קלמרי שלו.
בהמשך ראינו קבוצה של 5 לוויתנים והקפטן אמר שיש לנו הרבה מזל, ביום הקודם הוא ראה רק אחד בודד.
הלוויתנים הגיעו להתרועע. הנקבות עם הגורים נשארים בסביבה והזכרים, כשנגמרת עונת הרבייה שזה בערך עכשיו, יוצאים לספארי באפריקה.

מסביבנו עוד סירת תיירים שמחפשת לוויתנים וסירת מחקר.

רשת הפרפרים שהבחור עם החולצה האדומה בחרטום מחזיק לא משמשת לצייד לוויתנים. ללוויתן יש הרבה שומן בראשו. כשהוא יוצא לצלילה עמוקה הוא מעביר מים קרים בראש שממצק את השומן וכושר הציפה שלו יורד וככה הוא יכול לצלול. הוא מקשת את הגב, מרביץ מכה עם הסנפיר האחורי, מרוקן את מיעיו וצולל. ואת זה האיש עם הרשת אוסף לצורך מחקר.
אז אם מישהו חושב שיש לו חרה של עבודה, שיחשוב עוד פעם.

אחרי 3 שעות של חיפושים, המתנה, השכלה והתפעלות אנחנו חוזרים לרוזו.

אפשר לראות את העיר, כי אין אוניית שעשועים על המזח וברקע אפשר לראות את ההר שהרגליים שלי עדיין מרגישות אותו.

סובב דומיניקה

אחרי יום הקרנבל, החלטתי לעשות סיבוב מודרך באי עם נהג מונית נחמד בשם קן.
לא בטוח שהייתי עושה את זה אלמלא פגשתי את השכן שלי בחדר הסמוך במלון.
הנדרסון הוא כומר אנגליקני מלונדון. מיד שפגשתי אותו ראיתי שהוא בן אדם מיוחד.
גם חשבתי שנחמד יהיה להסתובב עם אנשים בגילי לשם שינוי. אולי מבוגר ממני בשנתייים שלוש. לא בטוח.

הוא סיקרן אותי ואכן לא התאכזבתי.
מסתבר שהוא יליד טרינידד שעבר ללונדון בגיל הנעורים. תואר ראשון גיאוגרפיה, שני מתמטיקה ושלישי בתאולוגיה. היה כומר צבאי בצבא הוד מלכותה כמה שנים, גם בחיל הים וגם בחיל האויר.
לסיבוב הצטרף גם דרו מברבדוס, גם הוא משהו בגילנו, מאוד נחמד.
ישבנו שלושתנו והנהג (אני הלבן היחיד באוטו) והשוונו גידולים, מאכלים ומנהגים מכל מיני מקומות בעולם, בעיקר מהקריביים והסביבה.
דרו ישב וכתב בקפידה את השמות של כל הכפרים בדרך, את מספר התמונה שהוא צילם, לאיזה כיוון של הכביש, ימין או שמאל. עם מפה ביד. היה עסוק כל הזמן.
הנדרסון היה מופתע שאפילו שהוא "מהשכונה" הוא לא הכיר את ההיסטוריה של סתישע, אפילו לא ידע איפה זה למרות שהידע שלו בהיסטוריה רחב מאוד יחסית. אמר שילמד כשיחזור לאנגליה.

הכביש לצפון על החוף המערבי בשיפוצים. המימון והביצוע סיניים. כשהייתי בהודו, קראתי ספר של מלומד הודי שטען שהודו ולא סין תהיה המעצמה הבאה. נראה לי שהוא טעה ובגדול. הסינים כבר השתלטו על אפריקה, יש להם יותר מיד ורגל באמריקה הלטינית ובקריביים ואפילו באוסטרליה הם משתלטים על מכרות הליתיום. כשהעולם יעבור לרכבים חשמליים, נראה לי שיצור הבטריות יהיה בידיים שלהם ויהיה להם כמעט מונופול כמו לסעודים על הנפט.

קן, בן שלושים ומשהו, נהג מאוד זהיר וידע להסביר יפה את כל מה שראינו.
עצרנו לאכול ולשתות בדוכנים שליד בית הספר לרפואה. אותו סיפור כמו סתישע, סייבא וסן מרטין, רק יותר גדול, כ 1000 תלמידים, אם הבנתי נכון.

דרו ואני היינו צריכים להחליף כסף בבנק. נכנסנו לבנק והיה תור ארוך. ראיתי שלא נצא מזה ושאלתי אם יש בנק אחר בסביבה. שלחו אותנו בחזרה ליד בית הספר לרפואה.
הסתבר זה לא בנק רגיל אלא בנק למשכנתאות.
הדרך "הנוחה" להחליף את הכסף זה דרך אחד הלקוחות שישב לפנינו בתור. ז"א, אנחנו נותנים מטבע זר לפקידה שמכניסה אותו למעטפה מיוחדת. הלקוח הולך לכספומט ומושך כסף והפקידה מפקידה בחשבון שלו את מה שהוא נותן לנו. פשוט והגיוני, לא?
אממה, הלקוח לא יכול למשוך את הכל בבת אחת, כי דרו רצה למשוך הרבה כסף. אז מחר דרו יחזור לשם (בקצה השני של האי), יטלפן לבחור ויקבל ממנו את שאר הכסף.

משם המשכנו ל Fort Shirley ליד Cabrits National Park.
קניתי pass לשבוע לכל השמורות ונכנסנו למבצר. קצת היסטוריה של הקריביים למדתי בסתישע אבל יש לי עדיין הרבה חורים בהשכלה.
אם מישהו חושב שאדמירל רודני, שהתעלל בסוחרי ויהודי סתישע, היה הבן זונה היחיד באדמירליות הבריטית אז הוא טועה. כאן הסיפור אחר. האדמירל הפך את החיילים הבריטיים לעבדים באחוזה שלו, לא רק שלא שילם להם אלא אפילו גנב מהם את המשכורת הצבאית. כשהם התנגדו לזה משם מה והתמרדו, דיכאו אותם ביד קשה.
יש מוזאון על הטבע של השמורה וההיסטריה של המבצר.

המבצר משוחזר יפה וביקשתי מהנדרסון לעמוד ליד שלט גדול שמתאר את ההיסטוריה של המבצר.

הארכיטקטורה של המבצר מאוד יפה והנוף הנשקף ממנו על מפרץ הנסיך רופרט מרשים ביופיו.

חדר אבק השריפה הוא משהו שראיתי כבר בסתישע, רק שפה הוא הרבה יותר גדול ומסיבי. הבית שימש לדברים אחרים ושהסבו אותו לתפקיד החדש אטמו את החלונות והצרו את הכניסה כדי שאפשר יהיה להדוף בקלות כל פולש.

עם נטישת המבצר, היער חזר להשתלט על השטח, אותו אפכו לשמורה. אחד העצים בשמורה הוא עץ המנזינילה שקיים גם בסתישע ומקומות אחרים. העץ ממשפחת החלבלוביים ורעיל מאוד. אפשר לקבל כוויות דרגה שניה ממגע עם השרף שלו. הנדרסון אמר שכילד, לימדו אותם לא לעמוד מתחת לעץ כשיורד גשם כדי לא להפגע. לפי השלטים בשמורה אפשר אפילו למות מזה.

משם נסענו לחוף המזרחי.

מפרץ המפסטד הוא אחד מהמפרצים בהם צילמו את סדרת הסרטים של שודדי הקריביים עם ג'וני דפ.

החזרה לחוף המערבי הייתה דרך הטריטריה של הקריבים - התושבים המקוריים של הקריביים. הם לא היו מספיק חזקים ועמידים לעבוד הקשה במטעי הסוכר ולכן הביאו עבדים מאפריקה שצאצאיהם מהווים את רב התושבים באיים.

עצרנו ליד "מאפיה". דרו מסתכל בעיון רב על המטחנה של הקסאבה, כשהנדרסון מספר איך סבתא שלו הייתה מכינה את הלחם. המכונה משייפת את השורש של העץ שגדל בסביבה. הדוושה הארוכה מסובבת את הטבעת שלה זיזים ממתכת. זה עובד, בדקתי.
לאחר מכן מעבירים את שבבי העץ למסננת עשויה רשת עשויה במבוק לניקוז הנוזלים ובסוף אופים את הלחם על הטבון.

הקריבים מזכירים בהופעתם החיצונית את האינדיאנים בארה"ב, שער ארוך, גוון עור חום בהיר ותווים חדים, מיוחדים משלהם.
האידיאנים לא קונים אדמות ויכולים לבנות בתים בטריטריה שלהם היכן שירצו, בכפוף לאישור ראש הכפר. הלוואי שגם אני הייתי יכול לבנות ככה, אמר קן בקנאה. יש לו בת אחת והוא לא עושה עוד אחת מסיבות כלכליות.
עברנו שתי קבוצות שחגגו בריקודים ותופים סביב דמות זכרית (עם איבר זקוף). לאחת מהן הצטרפנו והצטלמנו. אי אפשר היה לתקשר איתם, אז אני לא יודע בדיוק על מה החגיגה ולמה אבל לא קשה לנחש.

הטריטוריה נמצאת גבוה בהרים, מזג אויר קריר במקצת, שרכים ענקיים, ירוק בלי סוף.
לא שבאיזור המלון שלי בעמק רוזו חסר. גם פה יש מים בלי סוף. כל כך שונה מסתישע וסן מרטין.

בין כל הירוק הזה גם כמה פרחים לשם שינוי.

ואפילו שממית שקפצה לביקור.