לקראת פרידה: עוד קצת תל אביב

כבר 8 חודשים בתל אביב, מחכה לפרוייקט באיי הבהאמאס והוא נדחה כל הזמן. הגיע הזמן לזוז הלאה.

כמה תמונות מטיול בתל אביב עם חוה ואילנה. לי זה כותב סיפור. כל אחד יכול לכתוב את הסיפור שלו.

ראשית, פסל הכסא בשדרות רוטשילד. את הכסא המקורי מעץ יש לי בבית. כנראה מהתקופה שאמא שלי גרה מול הפסל בשדרה. את הבית הרסו ועכשיו נמצא שם בית הקפה מקס ברנר.

ומה נאמר לאלו-וורה שעושה את החיים קשים לצופית שמאלצת אותה לעמוד על הראש כדי להנות מהנקטר שלה?

והקיר בנמל ...

הוא לא ממש בשמיים.

יהיו עוד שקיעות. לא פחות יפות. במקומות אחרים.

שיטוט בתל אביב עם אלישבע

אני מת על תל אביב. באמת. לכל מקום שתסתכל, יש מה לראות. מהשלוליות בכביש...

עד לקו רקיע...

וכל מה שבאמצע.

הצטרפתי בסופ"ש האחרון לשני סיורים של אלישבע בדרום העיר. אלישבע מכנה את עצמה "עתונאית עירונית". משוטטת בעיר ומגלה את הפנינים שבה. 

ביום שישי טיילנו בקרית המלאכה. איזור תעשייה עם סיפור ייחודי. הכוונה והארכיטקטורה של המתחם משמרת עקרונות מינימליסטים באוהאוזיים עם תקופה אחרת וכוונה אחרת אך מרתקת לא פחות.

עם בלוקים חשופים בהם עובדים וגם גרים בעלי מלאכה ואמנים גם היום, זה נראה כמו שמורת טבע בנוף מגדלי הזכוכית שמסביב.
את הסיור סגרנו בסטודיו של האמן יואב ברנר. מוכשר בטירוף. מזמן לא נהנייתי כל כך מציורים על הקיר.

יואב מציג בתערוכות ומייצר לפרנסתו אבל את הכייף שלו הוא עושה ברחוב.

הסתובבנו שעה ארוכה קצרה מידי ברחובות הסמוכים ואלישבע חשפה בפנינו את חשובי האומנים של קירות תל אביב.

את סיור ליוו בצליליהם להקת ג'ז מצויינת, כאילו לפי הזמנה.

הם הקימו להם במה במשאית קטנה במרפסת של בית הקפה השכונתי.

לפי השלט על המשאית קוראים להם Der Wellerz אם כי לפי הסירטונים ב YouTube לא הצלחתי לזהות את הנגנים. חבל שלא שאלתי אותם כשהייתי שם אבל. באמת ניגנו יפה.

אהבתי גם את השלט על הדלת לשרותים במסעדה. בעיני, גם זו אומנות.

לציור ברחוב יש יתרונות וכמובן גם חסרונות. היתרון הכי בולט הוא הסביבה המגוונת שניתן להשתלב בה. כמה היה צריך להשקיע כדי להגיע לרקע המקסים של הדלת הזו?

או את זה- 

מצד שני, הם חייבים לעבוד מהר לפני שהפקחים או המשטרה יגיעו ואולי גם בעלי הבתים שעליהם הם מציירים, שלא חייבים לאהוב את האומנות שדוחפים להם בכוח על הקיר שלהם.

לפעמים הם יכולים לסיים יצירה בפעם אחת ויחידה,

ולפעמים הם חוזרים מספר פעמים וכל בוקר השכנים מתעוררים לחלק נוסף ביצירה המורכבת.

עוד פן נוסף לציורי הרחוב הוא הזמניות שלהם. את השכונה הזו (כבר בפלורנטין) יהרסו בקרוב וכל היופי הזה יעלם.
אני אוהב את השיכוב בתמונה הזו. קיר הפח הזמני, מאחוריו מבנה וורוד לשימור ומאחוריו מגדל אלומיניום זכוכיתי של נווה צדק (נדמה לי שככה קוראים לו).
קולז' מקסים של עיר דינאמית שהכל יכול להשתנות בה יום יום.

לא רק ציורים יש על הקירות, גם שירה. לא מדבר אלי, אבל יפה שניצן מינץ מוצאת את הבמה המתאימה להציג בה את שיריה. לפעמים היא חוברת לאחרים המעטרים את ספר השירים המקוייר שלה.

מכולן בחרתי ביצירה הזו. 7 מילים - מקסימום הקיבולת שלי בקליטת טקסט חרוז.

סיימנו את הסיור השני בסדנא של נגר. מורה לעיצוב במכללה בחולון, שמשוטט גם הוא ומחפש גרוטאות עץ וממחזר אותן ליצירות חדשות, כמו הכסא המקסים הזה.

אז אם אלישבע תוציא עוד סיורים כאלה, אני ממליץ. אני אעשה כל מאמץ להגיע.