אז קודם כל, הבעיה הייתה בכרטיס של המצלמה והמצלמה בסדר. מסתבר שכבר לא מייצרים כרטיסי זכרון כמו שיש לי (המצלמה בת 5, מחר יומולדת). וככה אני יכול להמשיך לצלם בינתיים.
הסתובבתי שעה ב Erankulum. שלחו אותי מאחד לשני עד שהגעתי לטכנאי שהיה לו כרטיס מתאים.
העיר היא חלק מקוצ'י שהפכה להיות מין גוש דן כזה. בארנקולום אין שום דבר מיוחד, חוץ מתחנת הרכבת בה הגעתי ותחנת האוטובוס ממנה אמשיך הלאה, כנראה מחרותיים.
הדבר המעניין היחדי שמצאתי הייתה מכונת האספלט לתיקון הכבישים.
לארנקולום מגיעים מקוצ'י במעבורת בעלות המטורפת של 4 רופי (השער הוא בערך 50 רופי לדולר, אז תעשו חשבון).
יש מעבורת כל כמה דקות וחבל שלקחתי ריקשה מתחנת הרכבת. לא רציתי להתברבר עם התרמיל בלחפש את המלון שחוה המליצה עליו.
על המעבורת - נהג, כרטיסן ומכונאי. החלק החשוב ביותר בספינה הוא החבל הצהוב הדק שמימין לנהג ברקע. הוא מושך בחבל כדי להפעיל את המצילה של הפעמון כדי להגיד למכונאי מתי להגביר ומתי להפחית את סיבובי המנוע. בקושי רואים בתמונה - זה מעל המרפק של הכרטיסן, על השמשה הקדמית.
בדרך חזרה, הלכתי לJew Town משם באו יהודי קוצי'ן. היום נשארה שם רק שרה שמוכרת רקמות.
בדרך עברתי ליד חנות מדהימה עם עלמות חן שהזכירו את הספר היפה "אדונית התבלינים". מאוד מומלץ.
יש שם גם צעיפים יפים כמו בכל חנות בעיר, לא חשוב מה היא מוכרת, כמעט.
את הדרך חזרה מעיר היהודים לFort Cochin עשיתי שוב במעבורת. ממטבע של 2 רופי עוד קיבלתי עודף.
בערב הלכתי לקונצרט. מוזיקה מצפון הודו. משהו אחר לגמרי מהמוזיקה המקומית.
הרצפה הייתה מקושטת בהדפסים יפים מאבקת גיר.
מסתבר שהודו היא למעשה כמו יותר ממדינה אחת. יש הרבה הבדלים בין הצפון והדרום - שפות הדיבור, המוזיקה ואפילו האלים (או לפחות המופעים שלהם - לכל אל יש הרבה מופעים ונותנים להם שמות שונים בדרום ובצפון).
את הטבלה - התוף ההודי צריך לכוון כל הזמן. את זה כבר למדתי בטיול הקודם שלי להודו.
את הבוקר למחרת התחלתי בסיור חינם עם נהג ריקשה נחמד. לא עלה לי גרוש. נכנסתי מידי פעם לחנות ועשיתי פרצוף מתעניין. בכל ביקור כזה מחתימים לנהג כרטיס שכאשר הוא מלא הוא מקבל מיכל דלק מלא.
את הפרנציפ הזה ניצלתי כבר בביקור הקודם שלי בהודו וגם בתאילנד.
כחלק מהסיור, עברנו גם במכבסה העירונית.
הדבר המיוחד שהיה בחניות האלה, שלא רואים בשאר המקומות בהודו הוא פיסול של "הכפריים" - איזורים שסגורים לתיירים, כמעט לגמרי. סגנון הפיסול שונה לגמרי מכל דבר שאני מכיר בהודו.
הנהג הזמין אותי לתה ואחר כך גם לאכול ולא רצה לקחת כסף.
חוויה מתקנת לנהג הריקשה שהביא אותי למלון שנתן לי מחיר מיוחד "כי שנינו מוסלמים". ככה הוא החליט אחרי ששמע שקוראים לי אמיר. מיוחד - ז"א הרבה מעל למה שצריך.
בכלל, יש פה הרבה מאוד מוסלמים ונוצרים. מקדשים הינדיים בקושי רואים. בטל בשישים לעומת הכנסיות והמסגדים.
התיירים משום מה ברובם צרפתים. טיפה גרמנים ואנגלים, וזהו.
לסירות יש שמות "עבריים", לא בגלל היהודים שהיו פה אלא בגלל הנוצרים. בנוסף ל"ציון" ראיתי גם סירות בשם "אפריים" ו"בצלאל".
הסתובבתי שעה ב Erankulum. שלחו אותי מאחד לשני עד שהגעתי לטכנאי שהיה לו כרטיס מתאים.
העיר היא חלק מקוצ'י שהפכה להיות מין גוש דן כזה. בארנקולום אין שום דבר מיוחד, חוץ מתחנת הרכבת בה הגעתי ותחנת האוטובוס ממנה אמשיך הלאה, כנראה מחרותיים.
הדבר המעניין היחדי שמצאתי הייתה מכונת האספלט לתיקון הכבישים.
לארנקולום מגיעים מקוצ'י במעבורת בעלות המטורפת של 4 רופי (השער הוא בערך 50 רופי לדולר, אז תעשו חשבון).
יש מעבורת כל כמה דקות וחבל שלקחתי ריקשה מתחנת הרכבת. לא רציתי להתברבר עם התרמיל בלחפש את המלון שחוה המליצה עליו.
על המעבורת - נהג, כרטיסן ומכונאי. החלק החשוב ביותר בספינה הוא החבל הצהוב הדק שמימין לנהג ברקע. הוא מושך בחבל כדי להפעיל את המצילה של הפעמון כדי להגיד למכונאי מתי להגביר ומתי להפחית את סיבובי המנוע. בקושי רואים בתמונה - זה מעל המרפק של הכרטיסן, על השמשה הקדמית.
בדרך חזרה, הלכתי לJew Town משם באו יהודי קוצי'ן. היום נשארה שם רק שרה שמוכרת רקמות.
בדרך עברתי ליד חנות מדהימה עם עלמות חן שהזכירו את הספר היפה "אדונית התבלינים". מאוד מומלץ.
את הדרך חזרה מעיר היהודים לFort Cochin עשיתי שוב במעבורת. ממטבע של 2 רופי עוד קיבלתי עודף.
בערב הלכתי לקונצרט. מוזיקה מצפון הודו. משהו אחר לגמרי מהמוזיקה המקומית.
הרצפה הייתה מקושטת בהדפסים יפים מאבקת גיר.
מסתבר שהודו היא למעשה כמו יותר ממדינה אחת. יש הרבה הבדלים בין הצפון והדרום - שפות הדיבור, המוזיקה ואפילו האלים (או לפחות המופעים שלהם - לכל אל יש הרבה מופעים ונותנים להם שמות שונים בדרום ובצפון).
את הפרנציפ הזה ניצלתי כבר בביקור הקודם שלי בהודו וגם בתאילנד.
כחלק מהסיור, עברנו גם במכבסה העירונית.
הדבר המיוחד שהיה בחניות האלה, שלא רואים בשאר המקומות בהודו הוא פיסול של "הכפריים" - איזורים שסגורים לתיירים, כמעט לגמרי. סגנון הפיסול שונה לגמרי מכל דבר שאני מכיר בהודו.
הנהג הזמין אותי לתה ואחר כך גם לאכול ולא רצה לקחת כסף.
חוויה מתקנת לנהג הריקשה שהביא אותי למלון שנתן לי מחיר מיוחד "כי שנינו מוסלמים". ככה הוא החליט אחרי ששמע שקוראים לי אמיר. מיוחד - ז"א הרבה מעל למה שצריך.
בכלל, יש פה הרבה מאוד מוסלמים ונוצרים. מקדשים הינדיים בקושי רואים. בטל בשישים לעומת הכנסיות והמסגדים.
התיירים משום מה ברובם צרפתים. טיפה גרמנים ואנגלים, וזהו.
לסירות יש שמות "עבריים", לא בגלל היהודים שהיו פה אלא בגלל הנוצרים. בנוסף ל"ציון" ראיתי גם סירות בשם "אפריים" ו"בצלאל".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה