שלום לך קטמנדו, שלום לך נפאל

שלום ולהתראות. אני מקווה לחזור לכאן ולטייל קצת יותר.
עכשיו קר, ירד היום גשם אחרי יותר מחודש. ט"ו בשבט. אפילו פה יודעים את זה. כולם נסעו לנטיעות ואני נשארתי בבית. נתפס לי הגב אתמול ואני צריך את המנוחה הזו.

אמרתי הרבה פעמים שלום ולהתראות ב-15 החודשים האחרונים והפעם זה לא שונה. היה טוב, מאוד נהניתי ויש הרבה זכרונות. יש לי עוד הרבה תמונות שאולי הייתי מעלה לבלוג הזה עוד קודם, אם היה חשמל, אם היה אינטרנט כשהיה חשמל ... לא שאני מקטר, בעצם כן, אני אוהב לקטר. זה מדרבן לשנות את המצב ולעשות יותר. לפחות אותי.

אז מה היה לנו?

קודם כל על העבודה במחנה החורף בבתי הספר. קודם כל המנגינה שלוותה אותי כל פעם בדרך לפעילויות. העייטים (אין לי זיהוי אמיתי, כבר כתבתי על זה - מישהו מתנדב?) כתבו על חוטי החשמל מנגינה חדשה כל יום.

למתקשים - מפתח הסול בצד שמאל של התמונה לא באמת היה שם. זה תוספת של הדמיון שלי.

אני מסיים השבוע קורס שלמדתי online בנושא Participatory Monitoring and Evaluation. אחד מהדברים שלמדנו עליו הוא השקר של ארגוני הסיוע. ז"א לא ממש שקר. התמונות היפות של הדברים המקסימים שעובדים ועוזרים למסכני העולם עובדים כשמצלמים אותם - כמה ימים או אפילו חודשים אחרי ההתקנה שלהם. הבעייה העיקרית שבלי תחזוקה זה מפסיק לעבוד מהר מאוד. לאנשים אין את המודעות שאת המתנות שהם מקבלים הם צריכים לתחזק על חשבונם וזמנם - בעצמם. תורמים לא מוכנים בדרך כלל לתרום כסף או כל מה שזה יהיה לתחזוקה, בטח לא לדברים שלא הם תרמו את הכסף להקמה שלהם.
הדוגמא בשטח שלנו הם השרותים הניידים בחצר בית הספר. לא הצלחתי לקבל תשובה לגבי כמה זמן הם עבדו. אף אחד לא זוכר, אם הם עבדו באמת אחרי הטקס.

ואם כבר מדברים על חצר בית הספר בקולישוור - אז הנה מה קורה מאחרי (האין) הגדר, על גדת הנחל - שפיכה והפרדת הזבל באופן ידני. מגיעה משאית, שופכת את תכולתה ותריסר אנשים מפרידים את התכולה לפי סוגים. 70% אורגני, ועל החלק הזה אחראיות הפרות.

מתקן פח האשפה (שק עם במבוק) זה המצאה של סתיו ואתמרם. סתיו מספר שהוא עבד שעתיים עם מקל כדי לחפור את היסודות למתקן בשש בבוקר כדי שיהיה מוכן ל- campaign הזבל החגיגי. לכל פעילות כזו קוראים קמפיין. בהתחלה זה הלחיץ אותנו עד שקלטנו שמאחורי המילה הזו לא עומד משהו בסדר גודל של הבחירות בארה"ב אלא פעילות הרבה יותר קטנה ומצומצמת, כמו לדוגמא הקמפיין לרחצת ידיים לפני אוכל ואחרי יציאה מהשרותים (אם יש כאלה).

המנהל לא התלהב במיוחד מה finger washing campaign כמו שהוא קרא לזה אבל נתן לנו לשחק עם הילדים ליד מיכל המים המזרזף עם סבון שהבאנו להם באופן מיוחד מהבית.

למחנה החורף הילדים (בעיקר ילדות בעצם) הגיעו במיטב מחלצותיהן, והיה מצחיק לראות איך הן מתמודדות עם הבגדים היפים האלה במשחקים השונים.


ולפעמים הביא גם אח או אחות קטנה.

חלק הגיעו בבגדים יפים וחלק מלוכלכים מאוד וראו שגם הם עצמם לא התרחצו בחודשים האחרונים. אבל אם היו להם חורים בבגדים זה לא אומר שזה מהזנחה. אולי בגלל שככה נראה לפעמים חבל הכביסה. התמונה מסווימבו ולא מקלימטי - משכונת יוקרה אמיתית!!

טוב, אז תופעות מוזרות לא חסרות וזה הכייף של להסתובב ולהיות מופתע כל פעם מחדש. האמת לא מפתיע אותי לראות אנשים יושבים ומתחממים במדורה, דווקא בכביש השואן ולא על מדרכה. ראיתי דברים כאלה גם באקוואדור.

אנחנו התחממנו מידי ערב לאורם של הנרות בחדר האוכל שלנו. חשמל לא היה לנו רב הזמן. רק 10 שעות ביממה וגם זה בדרך כלל בשעות השינה.

אני לא יודע אם אכתוב עוד פעם לפני שאטוס להודו. נחיה (אולי) ונראה.

Swayambhunath ו- Patan

סיימנו את העבודה בקלימטי וחזרנו לסמינר סיום שעיקרו דוקומנטציה של מה שעשינו בשלושת החודשים האחרונים.
מבחינתי, זה רחוק מלהיות גמור - אני צריך להדריך ולעבוד על הויקי שארגנתי ל"תבל בצדק".

זה אומר שצריך להתחיל לסיים את הפוסטים שעדיין לא פירסמתי, לפני שאני ממשיך הלאה.
הפעם על שני מקומות מקסימים. הראשון, סווימבו, המקדש שמשקיף עלינו מלמעלה.
החל מהצד המזרחי,

דרך הקופים שבאמצע, שיורדים ממרומי המקדש אפילו עד אלינו, מחליקים על חוטי הטלפון ומציקים לאנשים מידי פעם,

עד ל-טין (כלומר 3) בודהה  במערב - צומת מרכז על כביש הטבעת, ממנו לקחנו אוטובוסים לכל מיני מקומות מעניינים.

אבל בדרך כלל, בקטמנדו אני הולך ברגל, אפילו לפתן בדרום העיר.
בפתן יש איזור עתיק כמו בכיכר דורבר שבמרכז קטמנדו. בשני המקומות האלה יש שומרים שדואגים לגבות כסף מתירים. על מה אני לא יודע. פה דווקא אני עוקף אותם בדרך כלל או שמסביר להם שאני לא תייר סתם ועוזבים אותי. האיזורים פתוחים לגמרי ולא מגודרים כך שלא בעייה לעקוף אותם.
מקדשים הראתי כבר אז צילמתי הפעם דווקא את הבריכה המרכזית.

יש בתוך מאגר המים גם מקדש, איפה לא? גם מסביב למאגר.

לא רק עתיקות יש בפתן, יש גם פקולטה להנדסה ובחצר שלה יש סימולטור פיזי, לא ממוחשב, של זרימת מים בנחלים. מאוד מעניין. אף פעם לא ראיתי כזה.

יש עוד הרבה דברים יפים ומעניינים בפתן כמו כלבו אמיתי, לא כמו כל הכולבואים במזרח המורכבים מכמה עשרות חנויות קטנטנות שמוכרות כולן את אותו הדבר, וגם את המרכז לחולצאות וחליפאות:

גם סווימבו וגם פתן היו כפרים נפרדים ולאט לאט נסגר המרחק ביניהם וקטמנדו והם חלק אינטגרלי מהעיר.
בפתן יש עדיין שדות חקלאיים בין הבתים.

בשני המקומות ובייחוד בסביבה של בית הספר בקולישוור שנמצא במפגש הנחלים שזורמים בקטמנדו (למעשה שתי תעלות ביוב) אפשר לראות את עיט הזבל, או לפחות ככה אני קורא להם. אבל על זה בפוסט הבא.

Tongba

טונגבה זה לא שם של מקום. זה השם של המשקה שיש בכוסות האלומיניום שעל השולחן. בתמונה רואים את אתמראם, בימאל, דרור וסתיו מתענגים על המשקה הזה בתוספת של פפד מסלאלה (עוד אחד מהמאכלים שאני הכי אוהב בעולם).

בסווימבו, לא רחוק מהמשרדים והבית של תבל בצדק יש מסעדה קטנה שנקראת טוריסט.
אוכל בסגנון טיבטי-נפאלי וגם את המשקה הנפלא הזה.
עושים אותו מדוחן. מתסיסים את הדוחן עם שמרים כלשהם שנקראים "מרצ'ה". מחכים 5 שבועות לפחות בסביבה אטומה נטולת חמצן והחומר מוכן לשימוש.
מקבלים את הכוס עם הדוחן והקש שגם הוא מאלומיניום ומוסיפים מים חמים מהתרמוס שאפשר לראות במרכז השולחן.

בפעם הראשונה, המשקה עדיין קר וזה לא משהו, מרגישים קצת את האלכוהול, זה טעים, אבל לא מרשים ומיוחד כמו אחרי הכוס השניה, השלישית, הרביעית ... כל הזמן מוסיפים מים והבאי (אח קטן בנפאלי - כולנו אחים) מעדכן את התרמוס בלי שמבקשים ממנו.

המקום מאוד פשוט ודי אפל - לא רק כי חוסכים על תאורה כמו בכל נפאל. זה האופי של המקום.
יש הרבה ביקוש ולפעמים גם תור בחוץ. כשאנחנו לא באים חבורה שלמה, יושבים עם עוד אנשים ליד השולחן ולפעמים מתפתחת שיחה נעימה.
בפעם האחרונה הלכתי לשם עם אהרון ושוחחנו ארוכות עם אורתופדים מבית החולים הצבאי הסמוך. היה ערב נעים מאוד.

ביחד עם הטונגבה אכלתי טוקפה - מרק נהדר שאני תמיד אוכל כשאני בסוויבו, אם במסעדה הזו או במסעדה סמוכה אחרת.
את זה ואת הפפד אני יכול לאכול גם בבית בתל אביב. אבל מה יהיה עם הטונגבה?

חשבתי אולי להציע לעמרי למכור טונגבה בבר שלו - זאיצ'יק - זה יכול להיות אטרקציה ייחודית.
 אבל אני מפחד להכין את זה לבד. אם לא יודעים לעשות את זה נכון, אני מניח שכמו בכל תהליך הכנת משקאות אלכוהוליים זה יכול להפוך להיות רעיל.
אני חייב למצוא נפאלי בתל אביב שיודע להכין את זה. מכל הדברים בנפאל - זה הדבר שאתגעגע אליו הכי הרבה !!

Bandipur

בנדיפור היא עיירה קטנה שמנסה להחיות את עברה המפואר. לפני כ 40 שנה היא הייתה המרכז האדמיניסטרטיבי של האיזור וצומת דרכים חשובה. מאז שסללו את "האוטוסטרדה" למטה בעמק, כל הפונקציות המנהליות עזבו אותה, המסחר וגם רב התושבים.

יש בה משהו שמזכיר עיירות אירופאיות, שווצריות. משהו באווירה, זה ממש לא אותו הדבר.

הרחוב המרוצף במרכז העיירה הפך להיות מדרחוב עם מקדש או שניים,

ובאחת המרפסות לנוף המרהיב של העמקים מתחת משחקים שחמט בכלים ענקיים מעוטרים במוטיבים הינדיים במקום המלך-מלכה-רץ-סוס-צריח המערביים.

שניסיתי להרכיב סט כזה בהודו מפסלונים קטנים הסתכלו עלי בעין עקומה. פה זה לא מפריע להם בכלל עם פסלונים בדמות האלים שלהם.

יש גם כמה מלונות יפים כמו זה,

אבל אותנו שיכנו בכמה מלונות למקומיים – כמה בתים בקומפלקס הזה, על הרחוב הראשי.

אבל נוף מהחלון של המקלחת/שרותים כמו שלי היה אין ל"מפונקים".

אין שמשה, מי צריך כשיש נוף כזה. לחדר שינה דווקא היה לי במקרה. לא לכולנו היה. השמיכה שקלה חצי טון ככה שלי לא היה נורא בכלל ולא הייתי צריך להוציא את שק השינה.

כמו שאתם רואים אני אוהב לצלם חלונות, אז הנה עוד אחד.

בבוקר, קמנו חיה ואני לראות את הזריחה על ההימליה ממול.

לאט לאט הפסגות של ההימליה ממול בצבצו מתוך החשכה והשמש התחילה לצבוע את השלג בוורוד,

העמק מכוסה בשכבות של פוך ענני שרק בצהריים התחיל להתפזר ולעלות למעלה.

כשהוורוד הפך ללבן,

חזרנו למלון לארוחת בוקר, דרך המקדשון במעלה ההר.

מאוחר יותר, הלכנו כל החבורה להצטלם על רקע ההרים. השמאלי ביותר, ביג'יי, הצטרף לשורת המצלמים עם עטיפה של מצלמה. הזכיר לי את ההתחכמיות של אבא שלי. ביג'יי אדם קדוש. הוא מרכז את הפעילויות החברתיות בארגון. כזו בגרות, לא להאמין שהוא רק בן 24. (ללא קשר לתמונה הזו כמובן).

יש הרבה תמונות של החברים בפייסבוק, גם לי יש לא מעט. מכולם בחרתי את התמונה היפה הזו. תנחשו מי היא רנו ומי היא עינב. מישהו כתב פעם שכל אדם מרוחק מכל אדם אחר מקסימום 6 קשרים אישיים אחד מהשני. גם אמרו שבעידן האינטרנט המספר ירד ל 5. לגבי ישראלים אני מניח שהמספר נמוך בהרבה. את הבית של ההורים של עינב בגבעת אלה יכולתי כנראה לראות מהחלון של הבית בתמרת.

בשבת, התפצלנו. חלק הלכו למערה גדולה ואני הצטרפתי לאלו שהלכו לראות בית חרושת למשי.

המנהל הוא חבר של בישנו מלימודי החקלאות בקטמנדו וזכינו להרצאה מלומדת על כל התהליך של יצירת המשי בחדר אפל שנראה כמו כל כיתות הלימוד שאנחנו מכירים פה.

בסוף קינחנו בהצגה של המתקן שהורג את הגלמים.

אם אין מספיק שמש אז מייצרים את הקיטור ע"י שריפה של עץ כדי להרוג אותם. אחרי שמפרידים אותם מהמשי, שלוחים אותם לשוק בקטמנדו בתור חטיפים מלאי פרוטאינים.

לא טעמתי ולא נראה לי שגם לא אטעם בעתיד.

Sundrawati

בכפר היינו כבר לפני יותר מחודש וחצי ורק עכשיו אני מתפנה לכתוב על הביקור שם. תבל בצדק עובדת בכפר הזה והיינו שם כחלק מתהליך הבחירה היכן נהיה במשך כל ההתנדבות שלנו.

הגעתי לשם חולה. מצונן קשות. יצאתי בקטמנדו מהמקלחת (ואז היו עוד טמפרטורות סבירות יחסית), ישבתי בספריה, לא שמתי לב והתקררתי.
כשהגענו לכפר, אחרי אחד מטקסי הטיקה הרבים שהיו לנו, חילקו אותנו לזוגות ועלינו במעלה הגבעה החלקלקה,

להתמקם ל 3 לילות אצל המשפחה המארחת. אני עם ומירה (שבסופו של תהליך בחירת המקומות גם היא נמצאת איתי בקלימטי).

בעלי הבית נתנו לנו את הפנטהאוז וסבא וסבתא ישנו למטה. לא יודע בדיוק איפה. לא הייתי במצב של לבדוק. מים זורמים כמובן אין, חשמל מופיע לפעמים לרגע ונעלם. שרותים רחוק בחוץ - תא בגובה של מטר בערך ברוחב של חצי, להשתחל לשם כל בוקר הייתה משימה לא קלה בכלל.

אחרי שהתמקמנו הלכנו לראות את מרכזי הפעילות שלנו  - בתי ספר, חוות הדגמה, מועדון נוער, קבוצות נשים.
בין לבין, מבקרים גם את כל חברי הקבוצות השונות שמשתתפים בפעילויות השונות.
סופי היא יצור מדהים. תנו לה 2 שניות וכל העולם שמסביב הוא חבר שלה.

ואני, משתעל כל היום וכל הלילה.
הנוף מהמם ובין שיעול לשיעול אני מצליח לראות קצת דרך הערפל שמסביב.

הגידול העיקרי מסביב הוא דוחן.

על התונגבה המדהים שעושים ממנו עוד לא ידעתי אז ובהזדמנות אכתוב גם עליו.

אנחנו אוכלים בוקר וערב עם בעלי הבית. תיקשורת איתם כמעט בלתי אפשרית. מירה מנסה עם הנפאלי שלמדנו. לי אין סבלנות להוציא מילים בין שיעול לשיעול וגם חסר לי ידע. כזכור, הגעתי באיחור לנפאל, הפסדתי את 3 השעורים הראשונים וכל הזמן הרגשתי שאני רודף אחרי כולם ואחרי החומר.
ניצלתי את המצב שלי כדי לוותר על ארוחות הערב ולהתחמק מהרי האורז שהעמיסו על הצלחת שלי כל פעם.

כל התמונות כאן בפוסט בהמשך הן של מירה, מה שמזכיר לי ששכחתי לתת לה קרדיט על תמונת הדאל-באת באחד הפוסטים הקודמים.
יש לה מצלמת כיס Canon Powershot S90 בעלת איכויות טובות בהרבה מהמצלמה שלי שמזכיר לי שוב שאני רוצה להחליף אותה.
התמונה של השדות האלה, למשל,

אולי היא הצליחה לצלם ברגע שהערפל התפזר אבל גם ככה התמונה הרבה יותר ברורה מאשר התמונות שלי. אין מה לעשות, אסור להתפשר על הסנסורים של המצלמה.

את המדורה שעשו בערב לא ראיתי. הלכתי לישון מוקדם.

אחרי 3שת הלילות, נפרדנו מסבא,

סבתא, שתמיד ישבה במטבח עם כל העשן (הנפאלים מתעקשים לשאוף את כל הפיח הזה, לא מוכנים להשתמש בארובות בשום אופן),

וכמובן שלהתחמק מטיקה לפרידה אי אפשר היה. המזל שלנו שהמארחים היו עניים אז לא כיבדו אותנו בכל הממרח אלא באבקה ופרחים בלבד.

חזרנו את כל 8 השעות בחזרה לקטמנדו כשבתיק שלי גם מחברת שקניתי במרכז המסחרי (5 בקתות נוטות ליפול עשויות דיקטים וקרשים עקומים וחצי רקובים) מנייר שיוצר בבית החרושת המקומי מקליפות העץ שרואים בחזית התמונה.

Pokhara ו- Gorkha

אחרי כמעט חודשיים בנפאל, בא לי להחליף אווירה. משהו יותר נקי ומסודר. הנה פוקרה, לפי הסיפורים, מקום יפה ליד אגם, רק 5 שעות נסיעה במונית שרות - “מיקרובס". מיד קפצו לי לראש אינטרלאקן, אגם לוצרן, אגם קומו (שאותו לא ראיתי אפילו שטבלתי את רגלי במים – בגלל הערפל).

אז לא, אפילו לא טבריה מבחינת הנקיון. לא שחשבתי אחרת, אבל לפנטז מותר, לא?
הגעתי בדמדומים. ניערתי מעלי את כך נהגי הטקסי הנודניקים, חציתי את כך האיזור התיירותי (תואם התאמל בקטמנדו), נכנסתי למסעדה איטלקית והזמנתי לי פיצה. הדבר האמיתי, לא חיקוי מקומי.זה לא שאני לא אוהב את האוכל הנפאלי. ההפך הוא הנכון. עוד לא נפלתי אף פעם אחת אפילו שאני ניסיתי המון דברים. אבל לפעמים בא משהו אחר.
היה שם מסך ענק עם באזל נגד מינכן בכדור רגל, אז בכל זאת הפנטזיה שלי כמעט התממשה.

בכל מקום הפקיעו לי מחירים אבל בניגוד להרגלי החלטתי לתרגם הפעם הכל לשקלים, אז מה זה שקל אחד או יותר, או אפילו חמישה, על טיול כזה. למרות ההחלטה שלי זה עדיין מרגיז. הנפאלים יותר גרועים אפילו מההודים בקטע הזה.
גם במלון לא עמדתי על המקח מי יודע מה והורדתי אותם כמעט לחצי וגם זה היה הרבה יותר מידי. חדר גדול, מקלחת צמודה בלי מים חמים כמובן.

בבוקר קמתי מוקדם והלכתי לאורך חוף האגם. מצפון לעיר כפר דייגים יפה.

הם לא רק דגים אלא גם ממשיכים לעסוק בחקלאות כפי שאפשר לראות מערמת החציר שמהווה את הגג של הבית של הג'מוסים בדרך כלל.

 

הם דגו שפמנונים ענקיים. גם ככה אני שונא דגים והשפמנונים הם דגים מגעילים יותר מכל דג אחר.

ברקע אפשר לראות גם את מלכודות הדגים. המים מאוד שקטים, לא נקיים, כמו שהספמנונים אוהבים.

הלכתי לאורך האגם והסתכלתי על הדייגים והדייגות,

כשהחלטתי להסתובב ולחזור לעיר, עצר לידי מנהל בית הספר המקומי על אופנוע ושאל אותי אם אני צריך טרמפ חזרה לעיר. ידעתי שהוא מנהל בית הספר. פגשנו לא מעט כאלה ויש להם מין שטנצ' כזה, אפילו לא טרחתי לשאול, ברור לי שצדקתי.
הוא עצר מליון פעמים בדרך לשאול את כולם מה שלומם (למה הילד הבריז מבית הספר? אולי. הנפאלית שלי על הפנים) אבל בכל זאת הוא חסך לי את ההליכה כל הדרך חזרה.  בעיר ירדתי מהאופנוע והלכתי לכיוון תחנת האוטובוס. מבחינתי מיציתי את המקום. מזג האויר היה ערפילי למדי ככה שלטפס גבוה לא היה כדאי, את האיזור התיירותי ראיתי כבר בלילה, אז מה נשאר? לשוט בשלווה על האגם? איך אומרים הפולנית? - ננוח כבר בקבר.
כמובן שאפשר לטייל הרבה בהרים מסביב אבל לי זה הספיק.
יש דברים יפים מסביב כמו המקדש הזה שראיתי מרחוק.

אבל את התמונה הזו ראיתי ככה רק אחרי שהגעתי הביתה בעזרת עיבוד תמונה. בשטח זה נראה ככה:

 הנופים מזכירים טיפה חלקים מסלוודור אם כי שפיץ אחד לבן של איזור האנפורנה מזכיר לנו איפה אנחנו. אבל מצד שני הפירסומות הענקיות של בירה "סן מיגל" מבלבלת את המסרים שהמוח מקבל מהעיניים.

התלבטות קצרה בין להמשיך ל Manakamana ו- Gorkha. האחרונה זוכה, בלונלי פלנט מדברים יותר מידי על הקרבת קורבנות במנהקמנה ולעומת זאת בגורקה מדגישים יותר את הארכיטקטורה הנווארית. זה מקום קדוש (איפה לא?), מקום ההכתרה ל המלך שגם הוא נחשב למופע של שיווה,

 

 אבל גילופי העץ זה הקטע היותר מעניין. זה ממש יפה. כבר ראיתי בכל מיני מקומות ופה אמור להיות השיא.

שעתיים באוטובוס וחצי שעה במיקרובוס ומגיעים. במיקרובוס 12 מקומות ל 25 אנשים, עוד 5 תלויים בחוץ בפתח של הדלת ועוד כמה על הגג. מי יודע כמה.

לא רחוק מ"התחנה המרכזית" (מקום ל 3 אוטובוסים ושני מיקרובוסים) מוזיאון גורקה – ארמון מהמאה ה-19 נוף מדהים, גן יפהפה וגילופי עץ יפהפיים. הממצאים לא משהו.
קנס מצלמה עולה פי 4 מכרטיס כניסה במחיר סביר דווקא. לא הוצאתי אותה ולא שילמתי.
בלונלי פלנט קוראים לזה "גזל לאור יום".
שיטוט קצר למציאת קלמנטינות לארוחה משולבת של צהריים – ערב (הפיצה מאמש עוד יושבת במקום של כבוד בבטן), מלון סביר ולמיטה עוד יותר מוקדם מהמוקדם מאוד הרגיל שלי. "מחר יום ארוך" ובין כה וכה אין מה לעשות בחוץ.

קמתי עם שעון מעורר (בפעם הראשונה בנפאל), יום ארוך מתוכנן לי להיום ואני רוצה לחזור לקטמנדו לפני חשכה.
בדרך אני עוצר לכוס "דוד צ'יאה" – תה עם חלב. משלם את ה 15 רופי המקובלים ומקבל 5 בחזרה. בעל הדוכן בדיוק הכין תה לבנות שלו והסתפק ב 10 רופיה. חוויה מתקנת. בדרך כלל מבקשים לכיוון ההפוך.
למבצר/מקדש הגעתי ברגלים רועדות, לא בגלל היופי ולא בגלל הקדושה אלא בגלל חצי מליון המדרגות שעליתי בדרך (הערכה גסה בלבד, לא ספרתי).
בדרך פגשתי מורה שעומד להביא לכאן את התלמידים שלו בעוד שבועיים. הוא טוען שהוא מלמד כבר 40 שנה, מאז שסיים כתה ח'. הכל יכול להות בנפאל.
כרטיס כניסה במחיר של המוזאון, ז"א הגיוני ביותר (בלונלי כתוב שזה חינם) והמורה מצליח לשכנע את החייל בכניסה שיוותר לי על קנס המצלמה. בין כה וכה אסור לצלם שם אז על מה לוקחים כסף אין  לי מושג. המקום כל כך קדוש שאסור להכנס עם דברי עור אבל המורה ממליץ לי פשוט להסתיר אותה עם הפליז שלי וככה אני נכנס מבלי שהמכנסיים יפלו לי מחוסר חגורה.

המקום יפה אבל קטן. המוזיאון הרבה יותר יפה לטעמי, אבל מהמרפסת רואים מעל לעננים של העמק את השפיצים הלבנים של האנפורנה.

יש מסביב יער ובו מקדשונים, פסלונים ומדרגות לגן עדן נוסח לד צ'פלין שמהם הלא-הינדים יכולים לראות את הטקסים שבארמון/מקדש ממול.

העיר והעמק שתחתיה מתחת לעננים. אולי הם יתפזרו יותר מאוחר. אני בין ראשוני המבקרים אז לא צפוף, נקי לא יהיה פה גם יותר מאוחר אבל אני אוהב לראות את העולם מתעורר לו לאט לאט.
את הדרך חזרה כבר עשיתי דרך שביל ארוך ומתפתל כולל הצצה חוזרת לגינה של המוזיאון עד ל"תחנה המרכזית".

בדרך, כמו שרואים בתמונה הקודמת, גם בתים מכל מיני סוגים והצבעים שלהם נראים די במקום דווקא, בניגוד לקאסבה של הרצליה.

כל הסיפור היה הרבה יותר קצר ממה שחשבתי שיהיה ויצאתי כבר ב 9 לכיוון קטמנדו.
את 24 הקילומטרים הראשונים עד לאוטוסטרדה גמענו במהרה תוך שעה וחצי, עוצרים כל 20 מטר להעלות ולהוריד נוסעים אבל מהרגע שהגענו לכביש הראשי הנסיעה הייתה כבר כמעט חלקה לגמרי עד לעיר.