הולכות וחוזרים, חוזרים והולכות

זו הדרך אותה אני עושה יום יום (בימים שאני צולל, השבוע זה יום יום, בשבוע שעבר כמעט ולא צללנו בגלל מזג אוויר) ובחזרה:
היום מתחיל בהתעמלות בוקר. אני יורד ב:

הרחוב ארוך

ותלול (מי שרוצה לחשב את השיפוע לפי הגדר של הבית מוזמן).

 

התעמלות הבוקר מורכבת מנפנופי ידיים לכל אורך הדרך. כל מי שעוברים ברגל או ברכב, מנפנפים לו לשלום ואומרים morning morning, הכל פה אומרים כפול, לא רק את הברכה הזו. 
באמצע הדרך מוכרחים להחליף ידיים. זה די מעייף.
הרחוב נגמר במכולת הסינית.

יש פה כמה חנויות מכולת סיניות, עובדות 24X7, חרוצים הסינים האלו, לא נחים אף פעם. יש להם גם כמה מסעדות בעיר.
מהמכולת פונים ימינה ויורדים בשביל לכיוון הים. מגיעים עד למצוק, מסתכלים על הנמל לראות מה חדש,

יש מזח ראשי (בצד שמאל, שבצד הפנימי הקרוב אלינו עוגנות הסירות הקטנות ובחיצוני הגדולות כמו אוניית המזון השבועית) ובצד ימין יש את המזח הקטן של מועדון הצלילה שלי שאפשר לקשור את הסירה אליו רק כשהים רגוע.

מבט חפוז על הסירות של המועדון - Stumpy  הקטנה שממנה מתגלגלים אחורה ו EZ going שממנה יורדים בצעד גדול קדימה.

ומתחיל הקטע היותר יפה של הירידה.

השביל ממש צמוד למצוק והמים חתרו חריץ ממש עמוק לאורך השביל ככה שהמצוק עומד ליפול. השאלה היא לא אם אלא מתי. המים לוקחים איתם את כל החלקים העדינים שמלכדים את הקרקע ככה שיום אחד (בהיר או לא אני לא יודע) יהיה מספיק משקל של זבוב וכל הצד השמאלי יפול למטה.

המשך השביל מיוער ויפה, מריח טוב מעצי השיטה ומוצל ע"י מגוון גדול של עצים אחרים.

הדרך חזרה קשה יותר. לא רק שזו עליה, אלא אני גם עמוס יותר כי אני עובר אצל הסיני.

הר הגעש ברקע ואפשר לראות את הלוע הלא אחיד שלו, שמשאיר כמו שיניים, מהשיפוע השמאלי ועד לימני שמאחורי דקלי הקוקוס.

סוף טוב הכל טוב, ומגיעים הביתה עייפים אך רצוצים.