Pokhara ו- Gorkha

אחרי כמעט חודשיים בנפאל, בא לי להחליף אווירה. משהו יותר נקי ומסודר. הנה פוקרה, לפי הסיפורים, מקום יפה ליד אגם, רק 5 שעות נסיעה במונית שרות - “מיקרובס". מיד קפצו לי לראש אינטרלאקן, אגם לוצרן, אגם קומו (שאותו לא ראיתי אפילו שטבלתי את רגלי במים – בגלל הערפל).

אז לא, אפילו לא טבריה מבחינת הנקיון. לא שחשבתי אחרת, אבל לפנטז מותר, לא?
הגעתי בדמדומים. ניערתי מעלי את כך נהגי הטקסי הנודניקים, חציתי את כך האיזור התיירותי (תואם התאמל בקטמנדו), נכנסתי למסעדה איטלקית והזמנתי לי פיצה. הדבר האמיתי, לא חיקוי מקומי.זה לא שאני לא אוהב את האוכל הנפאלי. ההפך הוא הנכון. עוד לא נפלתי אף פעם אחת אפילו שאני ניסיתי המון דברים. אבל לפעמים בא משהו אחר.
היה שם מסך ענק עם באזל נגד מינכן בכדור רגל, אז בכל זאת הפנטזיה שלי כמעט התממשה.

בכל מקום הפקיעו לי מחירים אבל בניגוד להרגלי החלטתי לתרגם הפעם הכל לשקלים, אז מה זה שקל אחד או יותר, או אפילו חמישה, על טיול כזה. למרות ההחלטה שלי זה עדיין מרגיז. הנפאלים יותר גרועים אפילו מההודים בקטע הזה.
גם במלון לא עמדתי על המקח מי יודע מה והורדתי אותם כמעט לחצי וגם זה היה הרבה יותר מידי. חדר גדול, מקלחת צמודה בלי מים חמים כמובן.

בבוקר קמתי מוקדם והלכתי לאורך חוף האגם. מצפון לעיר כפר דייגים יפה.

הם לא רק דגים אלא גם ממשיכים לעסוק בחקלאות כפי שאפשר לראות מערמת החציר שמהווה את הגג של הבית של הג'מוסים בדרך כלל.

 

הם דגו שפמנונים ענקיים. גם ככה אני שונא דגים והשפמנונים הם דגים מגעילים יותר מכל דג אחר.

ברקע אפשר לראות גם את מלכודות הדגים. המים מאוד שקטים, לא נקיים, כמו שהספמנונים אוהבים.

הלכתי לאורך האגם והסתכלתי על הדייגים והדייגות,

כשהחלטתי להסתובב ולחזור לעיר, עצר לידי מנהל בית הספר המקומי על אופנוע ושאל אותי אם אני צריך טרמפ חזרה לעיר. ידעתי שהוא מנהל בית הספר. פגשנו לא מעט כאלה ויש להם מין שטנצ' כזה, אפילו לא טרחתי לשאול, ברור לי שצדקתי.
הוא עצר מליון פעמים בדרך לשאול את כולם מה שלומם (למה הילד הבריז מבית הספר? אולי. הנפאלית שלי על הפנים) אבל בכל זאת הוא חסך לי את ההליכה כל הדרך חזרה.  בעיר ירדתי מהאופנוע והלכתי לכיוון תחנת האוטובוס. מבחינתי מיציתי את המקום. מזג האויר היה ערפילי למדי ככה שלטפס גבוה לא היה כדאי, את האיזור התיירותי ראיתי כבר בלילה, אז מה נשאר? לשוט בשלווה על האגם? איך אומרים הפולנית? - ננוח כבר בקבר.
כמובן שאפשר לטייל הרבה בהרים מסביב אבל לי זה הספיק.
יש דברים יפים מסביב כמו המקדש הזה שראיתי מרחוק.

אבל את התמונה הזו ראיתי ככה רק אחרי שהגעתי הביתה בעזרת עיבוד תמונה. בשטח זה נראה ככה:

 הנופים מזכירים טיפה חלקים מסלוודור אם כי שפיץ אחד לבן של איזור האנפורנה מזכיר לנו איפה אנחנו. אבל מצד שני הפירסומות הענקיות של בירה "סן מיגל" מבלבלת את המסרים שהמוח מקבל מהעיניים.

התלבטות קצרה בין להמשיך ל Manakamana ו- Gorkha. האחרונה זוכה, בלונלי פלנט מדברים יותר מידי על הקרבת קורבנות במנהקמנה ולעומת זאת בגורקה מדגישים יותר את הארכיטקטורה הנווארית. זה מקום קדוש (איפה לא?), מקום ההכתרה ל המלך שגם הוא נחשב למופע של שיווה,

 

 אבל גילופי העץ זה הקטע היותר מעניין. זה ממש יפה. כבר ראיתי בכל מיני מקומות ופה אמור להיות השיא.

שעתיים באוטובוס וחצי שעה במיקרובוס ומגיעים. במיקרובוס 12 מקומות ל 25 אנשים, עוד 5 תלויים בחוץ בפתח של הדלת ועוד כמה על הגג. מי יודע כמה.

לא רחוק מ"התחנה המרכזית" (מקום ל 3 אוטובוסים ושני מיקרובוסים) מוזיאון גורקה – ארמון מהמאה ה-19 נוף מדהים, גן יפהפה וגילופי עץ יפהפיים. הממצאים לא משהו.
קנס מצלמה עולה פי 4 מכרטיס כניסה במחיר סביר דווקא. לא הוצאתי אותה ולא שילמתי.
בלונלי פלנט קוראים לזה "גזל לאור יום".
שיטוט קצר למציאת קלמנטינות לארוחה משולבת של צהריים – ערב (הפיצה מאמש עוד יושבת במקום של כבוד בבטן), מלון סביר ולמיטה עוד יותר מוקדם מהמוקדם מאוד הרגיל שלי. "מחר יום ארוך" ובין כה וכה אין מה לעשות בחוץ.

קמתי עם שעון מעורר (בפעם הראשונה בנפאל), יום ארוך מתוכנן לי להיום ואני רוצה לחזור לקטמנדו לפני חשכה.
בדרך אני עוצר לכוס "דוד צ'יאה" – תה עם חלב. משלם את ה 15 רופי המקובלים ומקבל 5 בחזרה. בעל הדוכן בדיוק הכין תה לבנות שלו והסתפק ב 10 רופיה. חוויה מתקנת. בדרך כלל מבקשים לכיוון ההפוך.
למבצר/מקדש הגעתי ברגלים רועדות, לא בגלל היופי ולא בגלל הקדושה אלא בגלל חצי מליון המדרגות שעליתי בדרך (הערכה גסה בלבד, לא ספרתי).
בדרך פגשתי מורה שעומד להביא לכאן את התלמידים שלו בעוד שבועיים. הוא טוען שהוא מלמד כבר 40 שנה, מאז שסיים כתה ח'. הכל יכול להות בנפאל.
כרטיס כניסה במחיר של המוזאון, ז"א הגיוני ביותר (בלונלי כתוב שזה חינם) והמורה מצליח לשכנע את החייל בכניסה שיוותר לי על קנס המצלמה. בין כה וכה אסור לצלם שם אז על מה לוקחים כסף אין  לי מושג. המקום כל כך קדוש שאסור להכנס עם דברי עור אבל המורה ממליץ לי פשוט להסתיר אותה עם הפליז שלי וככה אני נכנס מבלי שהמכנסיים יפלו לי מחוסר חגורה.

המקום יפה אבל קטן. המוזיאון הרבה יותר יפה לטעמי, אבל מהמרפסת רואים מעל לעננים של העמק את השפיצים הלבנים של האנפורנה.

יש מסביב יער ובו מקדשונים, פסלונים ומדרגות לגן עדן נוסח לד צ'פלין שמהם הלא-הינדים יכולים לראות את הטקסים שבארמון/מקדש ממול.

העיר והעמק שתחתיה מתחת לעננים. אולי הם יתפזרו יותר מאוחר. אני בין ראשוני המבקרים אז לא צפוף, נקי לא יהיה פה גם יותר מאוחר אבל אני אוהב לראות את העולם מתעורר לו לאט לאט.
את הדרך חזרה כבר עשיתי דרך שביל ארוך ומתפתל כולל הצצה חוזרת לגינה של המוזיאון עד ל"תחנה המרכזית".

בדרך, כמו שרואים בתמונה הקודמת, גם בתים מכל מיני סוגים והצבעים שלהם נראים די במקום דווקא, בניגוד לקאסבה של הרצליה.

כל הסיפור היה הרבה יותר קצר ממה שחשבתי שיהיה ויצאתי כבר ב 9 לכיוון קטמנדו.
את 24 הקילומטרים הראשונים עד לאוטוסטרדה גמענו במהרה תוך שעה וחצי, עוצרים כל 20 מטר להעלות ולהוריד נוסעים אבל מהרגע שהגענו לכביש הראשי הנסיעה הייתה כבר כמעט חלקה לגמרי עד לעיר.