בנדיפור היא עיירה קטנה שמנסה להחיות את עברה המפואר. לפני כ 40 שנה היא הייתה המרכז האדמיניסטרטיבי של האיזור וצומת דרכים חשובה. מאז שסללו את "האוטוסטרדה" למטה בעמק, כל הפונקציות המנהליות עזבו אותה, המסחר וגם רב התושבים.
יש בה משהו שמזכיר עיירות אירופאיות, שווצריות. משהו באווירה, זה ממש לא אותו הדבר.
הרחוב המרוצף במרכז העיירה הפך להיות מדרחוב עם מקדש או שניים,
ובאחת המרפסות לנוף המרהיב של העמקים מתחת משחקים שחמט בכלים ענקיים מעוטרים במוטיבים הינדיים במקום המלך-מלכה-רץ-סוס-צריח המערביים.
שניסיתי להרכיב סט כזה בהודו מפסלונים קטנים הסתכלו עלי בעין עקומה. פה זה לא מפריע להם בכלל עם פסלונים בדמות האלים שלהם.
יש גם כמה מלונות יפים כמו זה,
אבל אותנו שיכנו בכמה מלונות למקומיים – כמה בתים בקומפלקס הזה, על הרחוב הראשי.
אבל נוף מהחלון של המקלחת/שרותים כמו שלי היה אין ל"מפונקים".
אין שמשה, מי צריך כשיש נוף כזה. לחדר שינה דווקא היה לי במקרה. לא לכולנו היה. השמיכה שקלה חצי טון ככה שלי לא היה נורא בכלל ולא הייתי צריך להוציא את שק השינה.
כמו שאתם רואים אני אוהב לצלם חלונות, אז הנה עוד אחד.
בבוקר, קמנו חיה ואני לראות את הזריחה על ההימליה ממול.
לאט לאט הפסגות של ההימליה ממול בצבצו מתוך החשכה והשמש התחילה לצבוע את השלג בוורוד,
העמק מכוסה בשכבות של פוך ענני שרק בצהריים התחיל להתפזר ולעלות למעלה.
כשהוורוד הפך ללבן,
חזרנו למלון לארוחת בוקר, דרך המקדשון במעלה ההר.
מאוחר יותר, הלכנו כל החבורה להצטלם על רקע ההרים. השמאלי ביותר, ביג'יי, הצטרף לשורת המצלמים עם עטיפה של מצלמה. הזכיר לי את ההתחכמיות של אבא שלי. ביג'יי אדם קדוש. הוא מרכז את הפעילויות החברתיות בארגון. כזו בגרות, לא להאמין שהוא רק בן 24. (ללא קשר לתמונה הזו כמובן).
יש הרבה תמונות של החברים בפייסבוק, גם לי יש לא מעט. מכולם בחרתי את התמונה היפה הזו. תנחשו מי היא רנו ומי היא עינב. מישהו כתב פעם שכל אדם מרוחק מכל אדם אחר מקסימום 6 קשרים אישיים אחד מהשני. גם אמרו שבעידן האינטרנט המספר ירד ל 5. לגבי ישראלים אני מניח שהמספר נמוך בהרבה. את הבית של ההורים של עינב בגבעת אלה יכולתי כנראה לראות מהחלון של הבית בתמרת.
בשבת, התפצלנו. חלק הלכו למערה גדולה ואני הצטרפתי לאלו שהלכו לראות בית חרושת למשי.
המנהל הוא חבר של בישנו מלימודי החקלאות בקטמנדו וזכינו להרצאה מלומדת על כל התהליך של יצירת המשי בחדר אפל שנראה כמו כל כיתות הלימוד שאנחנו מכירים פה.
בסוף קינחנו בהצגה של המתקן שהורג את הגלמים.
אם אין מספיק שמש אז מייצרים את הקיטור ע"י שריפה של עץ כדי להרוג אותם. אחרי שמפרידים אותם מהמשי, שלוחים אותם לשוק בקטמנדו בתור חטיפים מלאי פרוטאינים.
לא טעמתי ולא נראה לי שגם לא אטעם בעתיד.
היו צריכות להיות פה תגובות שמשום מה לא נשמרו
השבמחק