חקלאות ב- Majuli

למרות כל ההצפות, למג'ולי יש גם עונה יבשה בה באופן מסורתי לא מגדלים שום דבר. צנרת מים אין ולכן מתבקש שיגדלו בהשקייה. גם חשמל אין בכל מקום ולכן הגיוני שאם כבר שואבים מים, ישקו בטיפטוף.

בסיוע ובתרומה של נטפים, אמאר מג'ולי הקימה מספר חלקות הדגמה. לפני שנסעתי, כתבתי 2 בקשות לתמיכה משתי קרנות  בהקמת חלקות כאלה וכשהגעתי, המשימה הראשונה הייתה לנסות לבצע משהו ששקד עבדה עליו כבר מזמן – חלקת הדגמה באוניברסיטה החקלאית של Jorhat. האוניברסיטה הקצתה לנו מקום מכובד, בכניסה למוסד, מקום שכל החקלאים מהסביבה וכמובן הסטודנטים, יוכלו להתרשם ולקנות מערכת אם ירצו בכך. הסתייענו בעמותה חזקה יותר עם פריסה בכל אסאם, לא רק במג'ולי, בשם Farm2Food.

בשבת, יומיים אחרי שהגעתי, נסעתי לאוניברסיטה להפגש עם סמיר בורדולוי  מ Farm2Food שנתן הרצאה על חקלאות אורגנית לסגל הבכיר של האוניברסיטה, כמו גם על פעילות העמותה והמתודולוגיה המרשימה שלה בכ- 40 בתי ספר ברחבי המדינה. בעזרת עמותה נוספת הם מלמדים את התלמידים, לא רק להיות חקלאים יותר טובים ולהשתמש בהדברה ודישון ביולוגי אלא גם יזמות, כדי שירווחו יותר מהתוצרת החקלאית שלהם.

התחלתי את הנסיעה על האופנוע של רג'ו, גשם שוטף כמעט כל הדרך עד לעיר, שם עברתי לאופנוע של פרג, שניהם עובדים בעמותה שלנו. מעבורת, פקקים (יש הרבה אנשים בהודו) וכו' ואחרנו להרצאה. אני נכנס על קצות האצבעות לא להפריע. עוצרים את ההרצאה. מציגים אותי ומושיבים אותי בין הרקטור וסגנו. נותנים לי ספר הנוכחות כדי שאמלא פרטים – שם משפחה, פרטי, מקצוע, כתובת, כתובת אי-מייל, עוד כל מיני פרטים וכמובן לאיזה קסטה אני שייך. בסוף ההרצאה המאלפת (באמת) דורשים ממני לשאת דברים. הסברתי מי אני ומה אני עושה בחיים וביקשו ממני לתת הרצאה על מערכות מידע גיאוגרפיות.

הלכתי עם סמיר לחלקה שהאוניברסיטה החליטה להעמיד לרשותנו. החלקה נראתה לנו קטנה מידי וסמיר אמר שיבקש חלקה סמוכה אחרת. אחרי דיון קצר, נפרדתי מפרג והצטרפתי לסמיר לפסטיבל שהוא אירגן במרחק של 40 ק"מ, ב Golaghat. הגענו אחרי הצהריים אחרי ארוחה טובה בפונדק דרכים וראינו שההכנות כבר בעיצומן. 

אחרי שעה קלה באתר העבירו אותי למלון בו ביליתי 2 לילות, אחד לפני הארוע והשני אחריו. שלושה ימים שלא ראיתי סכין או מזלג. ארוחות בוקר וערב ממש מאוחרות. כיוון שכל הודו הוא איזור זמן אחד, במזרח הכל מתאחר.

ה Mela, כלומר החגיגה, היא לציון כל התנובה של בתי הספר בהם פועל הארגון. בנוסף לבסטות של הילדים שמציגים את התוצרת וגם מודלים של חקלאות, גם דוכנים של נותני חסות וגורמים רלוונטיים לחקלאות אורגנית אחרים. 

במה יפה ומקושטת, סככה יפה עם כסאות למאות האנשים שהגיעו בנוסף לתלמידים ובבוקרו של היום ממתינים למיניסטר. הוא מגיע באחור אופנתי, למרות שהוא חולה. מתחילים בברכות. פה המונח לשאת ברכה מקבל משמעות אמיתית. יש מזבחון קטן והחשובניקים מדליקים קטורת.

אחד המיסדים של העמותה נושא נאום. הודים מדברים הרבה. המיניסטר (זה שמאחורי אשתו של סמיר בצהוב) נראה מעולף ומדבר מידי פעם מדבר בפלאפון. עד שמגיע תורו לנאום. רק הזמינו אותו לנאום והוא נעור לחיים. בהתלהבות מרובה הוא נושא נאום ארוך. לא יודע על מה. לא מדבר אסאמית. משום מה זה הזכיר לי את "השועל בלול התרנגולות" של קישון.

עוד כל מיני נאומים, ביניהם ילדה קטנה, אולי בת 12, לא בטוח, שגם היא נשאה נאום ארוך בלי לקרוא מהדף, חצי שעה לפחות. מדהים.

מסיימים בתוכנית אומנותית – ריקודים עממיים בנוסח מקומי.

בין הבאסטות של התלמידים, גם חקלאי אורגני (משמאל בלבן), איש מקסים איתו ביליתי שעה ארוכה בטעימות ושיחות על כל מיני צמחי מרפא.

בדרך חזרה למלון אני שומע מוזיקה יפה בוקעת מבית שנראה משהו ציבורי. נכנסתי. שיעור ריקוד לילדים לקראת החג הקרב. נשארתי לצפות קצת וגררתי אחרי את סמיר ועוד אחד. בסיום הקטע לפני שרציתי ללכת, כל הילדים ואמהותיהן רצו להצטלם איתי. 

תופעה מעניינת שגיליתי כבר לפני 10 שנים. ההודים אוהבים להצטלם עם לבנים. אפילו אם לא יקבלו את התמונות בסופו של דבר. העיקר להצטלם. הפעם כבר היו לאמהות סמרטפונים וכל הילדים התקבצו סביבי. אמרתי להם שסתם תמונה זה משעמם אז התחלנו לרקוד (גם אני). סמיר צילם ואם ישלח לי את התמונה אשים אותה פה.

חזרה לJorhat  באופנוע, 40 ק"מ, אפילו שמצב הכביש יותר טוב ופה יש יותר אספלט מחורים, בניגוד למג'ולי, זה היה די מעייף. הדרך מהעיר "הביתה" הייתה כבר יותר קלה.

לגבי החלקה באוניברסיטה, עד היום לא נעשה שום דבר וכיוון שכך גם לא נתתי את ההרצאה שלי כי לא חזרתי לשם. הפרופסור האחראי על הפרוייקט מחכה שיאשרו את מסמך הבקשה שסמיר שלח וזה כמובן לוקח הרבה זמן בהודו. 

במג'ולי עצמה יש 3 חלקות הדגמה עם ציוד שנתרם ע"י נטפים. מפלס מי התהום ברב האי הוא בין 6 ל 9 מ' עומק ולמי שאין כסף למשאבה חשמלית או דיזל יכול לשאוב מים לתוך הדלי הגדול בעזרת משאבה ידנית (בעצם רגלית) שפועלת על עיקרון של דריכה על שני במבוקים ארוכים הקשורים למוטות שמעלים את המים.

בחלקת הדגמה אחרת המשאבה החשמלית לא עובדת. החקלאי גם לא מטפח את החלקה. הוא מחפש משרה ממשלתית. גם פה, כמו בכל הודו, פקיד ממשלתי הוא ארכי-אל. על כל משרה מתמודדים 5000 איש. במעבורת בדרך חזרה הביתה פגשנו צעיר שהתקבל למשרה כזו כנגד כל הסיכויים. הוא היה בדרך לשוק בעיר. כל הקרובים שלו מצפים לקבל ממנו מתנות לחג, אפילו שהוא עוד לא קיבל את המשכורת הראשונה.

גילי מציעה פתרון, להביא שתי נשים אנרגטיות מקבוצת האורגות שיקבלו תמורת עבודתן ירקות, כשיזדקקו להם. לדירבון, גילי עוזרת בהחיאת החלקה מחדש. מה שהאשה אוספת ביד הן פקעות של כורכום.

כמו בכל העולם, הנשים עובדות והגברים עומדים ומסתכלים.

האמת שאני סתם משמיץ, גם הגברים פה עובדים קשה. הטבח שלנו (אותו תראו בפוסט הבא) שקיבל את הכינוי בנגלי כדי שנוכל לבטא את שמו, מתחיל את יום העבודה בחריש עם השוורים שלו לפני עלות השחר. אחרי זה, הוא מגיע לבשל לנו ארוחת בוקר, עובד כל היום בבניה או בשדה, וחוזר להכין לנו ארוחת ערב בתשע בלילה. לא נח לרגע. היפראקטיבי אמיתי.

החקלאי השלישי מאוד מצליח עם החלקה שלו. הבעייה העיקרית שלו היא חוסר כוח אדם ו/או כסף לשלם לפועלים. הוא לוקח את פרג ואותי לראות את החלקה. בדרך הוא מציע לי טבק. כזה ששמים ככדור מתחת לשפה. אני חושב שזה משהו אחר ומתחיל ללעוס. טעות. טעות חמורה. אחרי 20 שניות אני לא יכול לעמוד על הרגלים. אחרי עוד 10 גם לא על שש. אני משתרע בשדה בלי יכולת לזוז. מקיא קצת ומחכה שההשפעה של החומר תעבור. בינתיים כל הכפר מתאסף סביבי, זקנים וטף ומציעים עצות. אחרי כחצי שעה, שני גברים מצליחים לעזור לי להגיע לספסל עץ בבית של החקלאי. עוד חצי שעה ואני כבר כמו חדש, חוזר מאחורי פרג על האופנוע הביתה. אירוע מכונן בתולדות האי, שגם הנינים שלהם יזכרו אותו. רג'ו אומר שזה בגלל שלא לקחתי אורז – הביטוי שלהם ל"לא אכלתי", שכן האוכל העיקרי שלהם הוא אורז, 3 פעמים ביום, הר גדול של אורז עם רוטב עדשים וקצת ירקות, בעיקר תפוחי אדמה.

אני חוזר לחקלאי הזה אחרי כמה ימים. "רוצה קצת טבק?" הופכת להיות בדיחה של כולם. הם ביקשו ממני לשלוח את התמונה עם הבצל לשקד באהבה רבה. אם הבנתי נכון, שקד שתלה את החלקה הזו ביחד איתם.

אחרי שהבנתי שליצור מצב שחקלאים יעבדו ביחד על אותה חלקה זה בלתי ראלי, החקלאי מצליח לארגן קבוצת למידה ואנחנו נפגשים בבית הספר היסודי של הכפר לפגישת התנעה.

את התמונה  צילמה מיה האחות של גילי שהגיעה לכמה ימים.

מג'ולי לא נמצאת על מסלול החומוס של הישראלים אבל למרות זה, כל התיירים שמגיעים בתקופת השהייה שלנו לבמבו קוטז' הם ישראלים.

הפוסט הבא יהיה על העבודה שלי עם צוות העמותה. להתראות בקרוב.