Majuli, Assam, India

מסע של 43 שעות מדלת לדלת, מתחילה בטיסת לילה מתישה למוסקבה. הטייסים של ארופלוט מצויינים. מעולם לא חוויתי נחיתות רכות כאלו.

לא יוצאים לטייל בעיר למרות שיש לנו 12 שעות המתנה. אין אפילו צלסיוס אחד בחוץ לרפואה. עייף ולא רוצה להתמודד עם הקור.

ממש כמו בארץ, גם כאן כל נותני השרותים מדברים רוסית.

עוד טיסה לדלהי, משם לGuwahati  ועוד טיסה קצקצרה  ל Jorhat בירת המחוז. אוספים אותנו בריקשה למעבורת ב Nimati Ghat. שעה וחצי לוקח לעבור לגדה של הברמהפוטרה ממול, לאי היבשתי הגדול בעולם, אי במרכז הנהר. הנהר נוגס מידי שנה באדמות האי ומ 1250 קמ"ר שנוצר בעקבות ארוע סייסמי לפני כ 270 שנה נותרו משהו כמו 450. האמת היא שעם השינויים בזרימה זה כבר לא בדיוק אי וגם בטח לא הגדול בעולם עם הכרסום במימדיו, אבל שיהיה.

מעבורת זה לא מעבורת כמו בים התיכון. אותה פונקציונליות אבל הפתרון קצת אחרת. מקבלים "כרטיס עליה למעבורת" ואחר כך עובר הכרטיסן וגובה את הכסף. 20 רופי. משהו כמו שקל ו 20 אגורות.

על הגג, הנווט, עומד לו תחת המטריה שמשמשת כשמשיה לעת מצוא, ומכוון את הסירה לרציף שמשנה את מקומו באי בהתאם לגובה מפלס המים.

מהמעבורת, נסיעת חתחתים על מישורי ההצפה החוליים ודרך מרכז ה"עיר" ,

מסתיימת ב Bamboo Cottage, מחוז חפצנו.

באנו לעזור ל Amar Majuli, עמותה שהוקמה ע"י גילי נבון אליה הצטרפה שקד אביצדק. העמותה עוסקת בהעצמת נשים ע"י הקמת קואופרטיב של אורגות לקנייה משותפת של חומרי גלם ומכירה של המוצרים. בנוסף, גילי עזרה להם להקים בנק אופניים כדי להקל על הנגישות של הנשים  שעבורן תחבורה ציבורית היא רק חלום רחוק, אם בכלל. מסלול בו תוכננתי להתמקד היה החקלאות – העיסוק העיקרי באי, בו עסקה בעיקר שקד שפרשה מהפרוייקט למרות שהיא עדיין תורמת הרבה זמן מהארץ. מיקוד נוסף היה הארגון והשיטות של העמותה עצמה. על הפרוייקטים האלה אכתוב פוסטים נפרדים.

לבמבו קוטג' מגיעים על גשר שעשוי, אלא מה, מבמבוק. צריך לא מעט אומץ ללכת עליו אבל הם נוסעים עליו גם עם אופנועים, כלי התחבורה העיקרי באי. יש גם הרבה אופניים וכמה מכוניות שמשמשות כמוניות בעיקר להגעה למעבורת.

המתחם כולל ביתן קטן שמשמש כמטבח וחדר אוכל בחוץ.

יש עוד שני מבנים. הכל מבמבוק (הרצפה, הקירות, התקרה) וקש על הגג.  כשפיל כמוני מסתובב בבית כל הרצפה רועדת. מסביב לבית מרפסת עם ספות. גם הן מבמבוק. רק בשרותים יש קירות, רצפה ותקרת בטון. יש שם גם ברזים, כיור ואסלה מערבית. מקלחת דלי – כלומר ממלאים דלי במים חמים שמביאים מהבית השני או שמרתיחים מים בקומקום חשמלי, כשיש חשמל, ובעזרת קנקן פלסטיק שוטפים את הגוף. ליד האסלה צינור עם ברז על תקן בידה. לא בכל בית הארחה יש דברי יוקרה כאלו. התרגלתי לוותר על נייר טואלט. חבל שאין לי צינור כזה בבית. בהחלט עדיף. אנחנו משתכנים בבית הגדול בחדר הגדול. יש גם עוד חדר לארוח והחדר האחרון משמש כמשרד של העמותה. במבנה השני גרים גילי (שלה יש גם צ'ופר בדמות דוד מים חמים) ובדו, בחור בן 33 – בעל המקום שמשמש גם הנשיא של אמאר מג'ולי.

בדו בונה עכשיו מבנה חדש.  ראשית, מרחיבים משטח כדי שיהיה נוח להגיע לבית. 10 פועלים עובדים, כל אחד עם כריות מותאמות על הראש לסחיבת סלים מלאי עפר, כמה ימי עבודה לחצי שעת עבודת טרקטור.

החומר העיקרי הוא במבוק כמובן, גם הבורות הספיגה לביוב.

אבל בדו יצירתי וממחזר יסודות ועמודי בטון של בית שעמד במקום שלא נראה לו.

כל הבתים פה בסכנת הצפה. בחודשי המונסון רב האי מכוסה מים. לפעמים הבתים מוצפים בגובה של מטר. חלק מהתושבים עוזבים את האי, חלקם עוברים למחנות אוהלים במקומות הגבוהים. זו תקופה לא טובה. הרבה מחלות, נחשים וכו'. כשחוזרים, מנסים להתמודד עם הנזק. לחלק מהתושבים, חלקת האדמה שמהווה את עיקר פרנסתם נסחפה ונעלמה, ולחלקם טייל הבית או חלקו כמו הבית הזה:

ליד הבית ברכה/אגם שבו גילי שוחה כל בוקר. בבגדים כמובן.

בבוקר, שלא יורד גשם, הקורמורן (נראה לי, שאלתי אותו איך קוראים לו אבל הוא לא ענה)  מיבש את כנפיו.

יש דייג שמנצל את הסירה להטיל רשת,

ויש דייגות שנראה לי מרחוק שהן מחפשות דגים קטנים  או שבלולים בעזרת סלסלות. הן אוספות את צמחי המים אל הסלסלות, מחפשות בין השורשים וזורקות את הצמחים בחזרה למים. את המציאות שלהן הן שומרות בחזיה.

השלדג עומד על הבננה ומפקח עליהן

בערב, לקראת שקיעה, עוברים שני זוגות של עטלפים ענקיים (עטלפי פירות?) בתעופה חלקה כמו ציפורים נודדות.

מזג האויר היה די מוזר. גילי אמרה שהבאנו את הגשם. לא מונסון עדיין אבל גשם חזק שאפילו חדר את גג הקש פעם אחת ביום הכי סוער. מה שהיה מאוד מרשים היו סופות הברקים בלילות. עוד לא פגשתי תופעה כזו. במעורפל זכורה לי הרצאה בסמינר מחלקתי בחוג לגאופיסיקה על צינורות אופקיים של ברקים. רעמים מתגלגלים מצד אחד של השמים לצד השני. שעות בלי הפסקה. רעם אחד גדול. הברקים מרשימים ובהזדמנות אחת, כשלא היה מאוחר מידי, ישבתי במרפסת והסתכלתי על מופע אור-קולי מרהיב שנמשך כשעה. הוא התחיל בדרום עם אורות רחוקים. לאט לאט הברקים התקרבו, עברו אותנו והמשיכו לעבר האופק מצפון, עד שנעלמו לחלוטין.

בסך הכל זה נמשך לסרוגין אבל רב הזמן היה חמים ולח. הבדלים של הרבה מעלות מיום ליום. יום קר ולאחריו יום ממש חם ולח.

הרבה לא הספקנו לטייל. גם אין כל כך הרבה לראות. שדות ירוקים, בתי במבוק. כמה מנזרים/מקדשים לא מרשימים שנקראים סטרות, החולות על גדות הנהר שמשנה את מסלולו כל הזמן. לא החלק המרהיב של הודו. האנשים יותר מעניינים מהנוף ועליהם אספר בפוסטים הבאים.

הדרך חזרה הייתה פחות קשה מהדרך הלוך. שתי טיסות בהודו, שינה על ספסלים בשדה התעופה של דלהי וזמן קצר מידי במוסקבה שאילץ אותנו לרוץ למטוס חזרה לארץ. מסתבר שארופלוט הציעה לקבוצה של חרדים מחיר מצויין של 600 דולר תל אביב ניו יורק הלוך חזור והם עלו על הטיסה עם מליון ילדיהם. אני מניח שהיה צורך לאסוף מכל שדה התעופה חגורות לילדים. כ 30 עגלות ילדים בכניסה למטוס. בגלל בלאגאן של ארופלוט, משפחות קיבלו מושבים שנפרסו על פני מרחבים גדולים. זה מאוד לא פשוט, איך מחליפים מקומות בין אנשים שלא אכפת להם לזוז מהמקום השמור להן ולוותר למשפחות שיש להן ילדים שנולדו בהפרשים של בערך חצי שנה, כשיהיה ילד מבוגר יותר שישמור על הקטן יותר. מתחת לגיל מסויים, הילד צריך להיות עם ההורים וכמובן שאסור שגבר ישב בין שתי נשים. הזכיר לי שיעור של מודלים דטרמיניסטים בחקר ביצועים מלפני 40 שנה כמעט.

2 פוסטים הבאים יהיו על העבודה ממש. מקווה לסיים אותם בעתיד הקרוב.