חקלאות ב- Majuli

למרות כל ההצפות, למג'ולי יש גם עונה יבשה בה באופן מסורתי לא מגדלים שום דבר. צנרת מים אין ולכן מתבקש שיגדלו בהשקייה. גם חשמל אין בכל מקום ולכן הגיוני שאם כבר שואבים מים, ישקו בטיפטוף.

בסיוע ובתרומה של נטפים, אמאר מג'ולי הקימה מספר חלקות הדגמה. לפני שנסעתי, כתבתי 2 בקשות לתמיכה משתי קרנות  בהקמת חלקות כאלה וכשהגעתי, המשימה הראשונה הייתה לנסות לבצע משהו ששקד עבדה עליו כבר מזמן – חלקת הדגמה באוניברסיטה החקלאית של Jorhat. האוניברסיטה הקצתה לנו מקום מכובד, בכניסה למוסד, מקום שכל החקלאים מהסביבה וכמובן הסטודנטים, יוכלו להתרשם ולקנות מערכת אם ירצו בכך. הסתייענו בעמותה חזקה יותר עם פריסה בכל אסאם, לא רק במג'ולי, בשם Farm2Food.

בשבת, יומיים אחרי שהגעתי, נסעתי לאוניברסיטה להפגש עם סמיר בורדולוי  מ Farm2Food שנתן הרצאה על חקלאות אורגנית לסגל הבכיר של האוניברסיטה, כמו גם על פעילות העמותה והמתודולוגיה המרשימה שלה בכ- 40 בתי ספר ברחבי המדינה. בעזרת עמותה נוספת הם מלמדים את התלמידים, לא רק להיות חקלאים יותר טובים ולהשתמש בהדברה ודישון ביולוגי אלא גם יזמות, כדי שירווחו יותר מהתוצרת החקלאית שלהם.

התחלתי את הנסיעה על האופנוע של רג'ו, גשם שוטף כמעט כל הדרך עד לעיר, שם עברתי לאופנוע של פרג, שניהם עובדים בעמותה שלנו. מעבורת, פקקים (יש הרבה אנשים בהודו) וכו' ואחרנו להרצאה. אני נכנס על קצות האצבעות לא להפריע. עוצרים את ההרצאה. מציגים אותי ומושיבים אותי בין הרקטור וסגנו. נותנים לי ספר הנוכחות כדי שאמלא פרטים – שם משפחה, פרטי, מקצוע, כתובת, כתובת אי-מייל, עוד כל מיני פרטים וכמובן לאיזה קסטה אני שייך. בסוף ההרצאה המאלפת (באמת) דורשים ממני לשאת דברים. הסברתי מי אני ומה אני עושה בחיים וביקשו ממני לתת הרצאה על מערכות מידע גיאוגרפיות.

הלכתי עם סמיר לחלקה שהאוניברסיטה החליטה להעמיד לרשותנו. החלקה נראתה לנו קטנה מידי וסמיר אמר שיבקש חלקה סמוכה אחרת. אחרי דיון קצר, נפרדתי מפרג והצטרפתי לסמיר לפסטיבל שהוא אירגן במרחק של 40 ק"מ, ב Golaghat. הגענו אחרי הצהריים אחרי ארוחה טובה בפונדק דרכים וראינו שההכנות כבר בעיצומן. 

אחרי שעה קלה באתר העבירו אותי למלון בו ביליתי 2 לילות, אחד לפני הארוע והשני אחריו. שלושה ימים שלא ראיתי סכין או מזלג. ארוחות בוקר וערב ממש מאוחרות. כיוון שכל הודו הוא איזור זמן אחד, במזרח הכל מתאחר.

ה Mela, כלומר החגיגה, היא לציון כל התנובה של בתי הספר בהם פועל הארגון. בנוסף לבסטות של הילדים שמציגים את התוצרת וגם מודלים של חקלאות, גם דוכנים של נותני חסות וגורמים רלוונטיים לחקלאות אורגנית אחרים. 

במה יפה ומקושטת, סככה יפה עם כסאות למאות האנשים שהגיעו בנוסף לתלמידים ובבוקרו של היום ממתינים למיניסטר. הוא מגיע באחור אופנתי, למרות שהוא חולה. מתחילים בברכות. פה המונח לשאת ברכה מקבל משמעות אמיתית. יש מזבחון קטן והחשובניקים מדליקים קטורת.

אחד המיסדים של העמותה נושא נאום. הודים מדברים הרבה. המיניסטר (זה שמאחורי אשתו של סמיר בצהוב) נראה מעולף ומדבר מידי פעם מדבר בפלאפון. עד שמגיע תורו לנאום. רק הזמינו אותו לנאום והוא נעור לחיים. בהתלהבות מרובה הוא נושא נאום ארוך. לא יודע על מה. לא מדבר אסאמית. משום מה זה הזכיר לי את "השועל בלול התרנגולות" של קישון.

עוד כל מיני נאומים, ביניהם ילדה קטנה, אולי בת 12, לא בטוח, שגם היא נשאה נאום ארוך בלי לקרוא מהדף, חצי שעה לפחות. מדהים.

מסיימים בתוכנית אומנותית – ריקודים עממיים בנוסח מקומי.

בין הבאסטות של התלמידים, גם חקלאי אורגני (משמאל בלבן), איש מקסים איתו ביליתי שעה ארוכה בטעימות ושיחות על כל מיני צמחי מרפא.

בדרך חזרה למלון אני שומע מוזיקה יפה בוקעת מבית שנראה משהו ציבורי. נכנסתי. שיעור ריקוד לילדים לקראת החג הקרב. נשארתי לצפות קצת וגררתי אחרי את סמיר ועוד אחד. בסיום הקטע לפני שרציתי ללכת, כל הילדים ואמהותיהן רצו להצטלם איתי. 

תופעה מעניינת שגיליתי כבר לפני 10 שנים. ההודים אוהבים להצטלם עם לבנים. אפילו אם לא יקבלו את התמונות בסופו של דבר. העיקר להצטלם. הפעם כבר היו לאמהות סמרטפונים וכל הילדים התקבצו סביבי. אמרתי להם שסתם תמונה זה משעמם אז התחלנו לרקוד (גם אני). סמיר צילם ואם ישלח לי את התמונה אשים אותה פה.

חזרה לJorhat  באופנוע, 40 ק"מ, אפילו שמצב הכביש יותר טוב ופה יש יותר אספלט מחורים, בניגוד למג'ולי, זה היה די מעייף. הדרך מהעיר "הביתה" הייתה כבר יותר קלה.

לגבי החלקה באוניברסיטה, עד היום לא נעשה שום דבר וכיוון שכך גם לא נתתי את ההרצאה שלי כי לא חזרתי לשם. הפרופסור האחראי על הפרוייקט מחכה שיאשרו את מסמך הבקשה שסמיר שלח וזה כמובן לוקח הרבה זמן בהודו. 

במג'ולי עצמה יש 3 חלקות הדגמה עם ציוד שנתרם ע"י נטפים. מפלס מי התהום ברב האי הוא בין 6 ל 9 מ' עומק ולמי שאין כסף למשאבה חשמלית או דיזל יכול לשאוב מים לתוך הדלי הגדול בעזרת משאבה ידנית (בעצם רגלית) שפועלת על עיקרון של דריכה על שני במבוקים ארוכים הקשורים למוטות שמעלים את המים.

בחלקת הדגמה אחרת המשאבה החשמלית לא עובדת. החקלאי גם לא מטפח את החלקה. הוא מחפש משרה ממשלתית. גם פה, כמו בכל הודו, פקיד ממשלתי הוא ארכי-אל. על כל משרה מתמודדים 5000 איש. במעבורת בדרך חזרה הביתה פגשנו צעיר שהתקבל למשרה כזו כנגד כל הסיכויים. הוא היה בדרך לשוק בעיר. כל הקרובים שלו מצפים לקבל ממנו מתנות לחג, אפילו שהוא עוד לא קיבל את המשכורת הראשונה.

גילי מציעה פתרון, להביא שתי נשים אנרגטיות מקבוצת האורגות שיקבלו תמורת עבודתן ירקות, כשיזדקקו להם. לדירבון, גילי עוזרת בהחיאת החלקה מחדש. מה שהאשה אוספת ביד הן פקעות של כורכום.

כמו בכל העולם, הנשים עובדות והגברים עומדים ומסתכלים.

האמת שאני סתם משמיץ, גם הגברים פה עובדים קשה. הטבח שלנו (אותו תראו בפוסט הבא) שקיבל את הכינוי בנגלי כדי שנוכל לבטא את שמו, מתחיל את יום העבודה בחריש עם השוורים שלו לפני עלות השחר. אחרי זה, הוא מגיע לבשל לנו ארוחת בוקר, עובד כל היום בבניה או בשדה, וחוזר להכין לנו ארוחת ערב בתשע בלילה. לא נח לרגע. היפראקטיבי אמיתי.

החקלאי השלישי מאוד מצליח עם החלקה שלו. הבעייה העיקרית שלו היא חוסר כוח אדם ו/או כסף לשלם לפועלים. הוא לוקח את פרג ואותי לראות את החלקה. בדרך הוא מציע לי טבק. כזה ששמים ככדור מתחת לשפה. אני חושב שזה משהו אחר ומתחיל ללעוס. טעות. טעות חמורה. אחרי 20 שניות אני לא יכול לעמוד על הרגלים. אחרי עוד 10 גם לא על שש. אני משתרע בשדה בלי יכולת לזוז. מקיא קצת ומחכה שההשפעה של החומר תעבור. בינתיים כל הכפר מתאסף סביבי, זקנים וטף ומציעים עצות. אחרי כחצי שעה, שני גברים מצליחים לעזור לי להגיע לספסל עץ בבית של החקלאי. עוד חצי שעה ואני כבר כמו חדש, חוזר מאחורי פרג על האופנוע הביתה. אירוע מכונן בתולדות האי, שגם הנינים שלהם יזכרו אותו. רג'ו אומר שזה בגלל שלא לקחתי אורז – הביטוי שלהם ל"לא אכלתי", שכן האוכל העיקרי שלהם הוא אורז, 3 פעמים ביום, הר גדול של אורז עם רוטב עדשים וקצת ירקות, בעיקר תפוחי אדמה.

אני חוזר לחקלאי הזה אחרי כמה ימים. "רוצה קצת טבק?" הופכת להיות בדיחה של כולם. הם ביקשו ממני לשלוח את התמונה עם הבצל לשקד באהבה רבה. אם הבנתי נכון, שקד שתלה את החלקה הזו ביחד איתם.

אחרי שהבנתי שליצור מצב שחקלאים יעבדו ביחד על אותה חלקה זה בלתי ראלי, החקלאי מצליח לארגן קבוצת למידה ואנחנו נפגשים בבית הספר היסודי של הכפר לפגישת התנעה.

את התמונה  צילמה מיה האחות של גילי שהגיעה לכמה ימים.

מג'ולי לא נמצאת על מסלול החומוס של הישראלים אבל למרות זה, כל התיירים שמגיעים בתקופת השהייה שלנו לבמבו קוטז' הם ישראלים.

הפוסט הבא יהיה על העבודה שלי עם צוות העמותה. להתראות בקרוב.

Majuli, Assam, India

מסע של 43 שעות מדלת לדלת, מתחילה בטיסת לילה מתישה למוסקבה. הטייסים של ארופלוט מצויינים. מעולם לא חוויתי נחיתות רכות כאלו.

לא יוצאים לטייל בעיר למרות שיש לנו 12 שעות המתנה. אין אפילו צלסיוס אחד בחוץ לרפואה. עייף ולא רוצה להתמודד עם הקור.

ממש כמו בארץ, גם כאן כל נותני השרותים מדברים רוסית.

עוד טיסה לדלהי, משם לGuwahati  ועוד טיסה קצקצרה  ל Jorhat בירת המחוז. אוספים אותנו בריקשה למעבורת ב Nimati Ghat. שעה וחצי לוקח לעבור לגדה של הברמהפוטרה ממול, לאי היבשתי הגדול בעולם, אי במרכז הנהר. הנהר נוגס מידי שנה באדמות האי ומ 1250 קמ"ר שנוצר בעקבות ארוע סייסמי לפני כ 270 שנה נותרו משהו כמו 450. האמת היא שעם השינויים בזרימה זה כבר לא בדיוק אי וגם בטח לא הגדול בעולם עם הכרסום במימדיו, אבל שיהיה.

מעבורת זה לא מעבורת כמו בים התיכון. אותה פונקציונליות אבל הפתרון קצת אחרת. מקבלים "כרטיס עליה למעבורת" ואחר כך עובר הכרטיסן וגובה את הכסף. 20 רופי. משהו כמו שקל ו 20 אגורות.

על הגג, הנווט, עומד לו תחת המטריה שמשמשת כשמשיה לעת מצוא, ומכוון את הסירה לרציף שמשנה את מקומו באי בהתאם לגובה מפלס המים.

מהמעבורת, נסיעת חתחתים על מישורי ההצפה החוליים ודרך מרכז ה"עיר" ,

מסתיימת ב Bamboo Cottage, מחוז חפצנו.

באנו לעזור ל Amar Majuli, עמותה שהוקמה ע"י גילי נבון אליה הצטרפה שקד אביצדק. העמותה עוסקת בהעצמת נשים ע"י הקמת קואופרטיב של אורגות לקנייה משותפת של חומרי גלם ומכירה של המוצרים. בנוסף, גילי עזרה להם להקים בנק אופניים כדי להקל על הנגישות של הנשים  שעבורן תחבורה ציבורית היא רק חלום רחוק, אם בכלל. מסלול בו תוכננתי להתמקד היה החקלאות – העיסוק העיקרי באי, בו עסקה בעיקר שקד שפרשה מהפרוייקט למרות שהיא עדיין תורמת הרבה זמן מהארץ. מיקוד נוסף היה הארגון והשיטות של העמותה עצמה. על הפרוייקטים האלה אכתוב פוסטים נפרדים.

לבמבו קוטג' מגיעים על גשר שעשוי, אלא מה, מבמבוק. צריך לא מעט אומץ ללכת עליו אבל הם נוסעים עליו גם עם אופנועים, כלי התחבורה העיקרי באי. יש גם הרבה אופניים וכמה מכוניות שמשמשות כמוניות בעיקר להגעה למעבורת.

המתחם כולל ביתן קטן שמשמש כמטבח וחדר אוכל בחוץ.

יש עוד שני מבנים. הכל מבמבוק (הרצפה, הקירות, התקרה) וקש על הגג.  כשפיל כמוני מסתובב בבית כל הרצפה רועדת. מסביב לבית מרפסת עם ספות. גם הן מבמבוק. רק בשרותים יש קירות, רצפה ותקרת בטון. יש שם גם ברזים, כיור ואסלה מערבית. מקלחת דלי – כלומר ממלאים דלי במים חמים שמביאים מהבית השני או שמרתיחים מים בקומקום חשמלי, כשיש חשמל, ובעזרת קנקן פלסטיק שוטפים את הגוף. ליד האסלה צינור עם ברז על תקן בידה. לא בכל בית הארחה יש דברי יוקרה כאלו. התרגלתי לוותר על נייר טואלט. חבל שאין לי צינור כזה בבית. בהחלט עדיף. אנחנו משתכנים בבית הגדול בחדר הגדול. יש גם עוד חדר לארוח והחדר האחרון משמש כמשרד של העמותה. במבנה השני גרים גילי (שלה יש גם צ'ופר בדמות דוד מים חמים) ובדו, בחור בן 33 – בעל המקום שמשמש גם הנשיא של אמאר מג'ולי.

בדו בונה עכשיו מבנה חדש.  ראשית, מרחיבים משטח כדי שיהיה נוח להגיע לבית. 10 פועלים עובדים, כל אחד עם כריות מותאמות על הראש לסחיבת סלים מלאי עפר, כמה ימי עבודה לחצי שעת עבודת טרקטור.

החומר העיקרי הוא במבוק כמובן, גם הבורות הספיגה לביוב.

אבל בדו יצירתי וממחזר יסודות ועמודי בטון של בית שעמד במקום שלא נראה לו.

כל הבתים פה בסכנת הצפה. בחודשי המונסון רב האי מכוסה מים. לפעמים הבתים מוצפים בגובה של מטר. חלק מהתושבים עוזבים את האי, חלקם עוברים למחנות אוהלים במקומות הגבוהים. זו תקופה לא טובה. הרבה מחלות, נחשים וכו'. כשחוזרים, מנסים להתמודד עם הנזק. לחלק מהתושבים, חלקת האדמה שמהווה את עיקר פרנסתם נסחפה ונעלמה, ולחלקם טייל הבית או חלקו כמו הבית הזה:

ליד הבית ברכה/אגם שבו גילי שוחה כל בוקר. בבגדים כמובן.

בבוקר, שלא יורד גשם, הקורמורן (נראה לי, שאלתי אותו איך קוראים לו אבל הוא לא ענה)  מיבש את כנפיו.

יש דייג שמנצל את הסירה להטיל רשת,

ויש דייגות שנראה לי מרחוק שהן מחפשות דגים קטנים  או שבלולים בעזרת סלסלות. הן אוספות את צמחי המים אל הסלסלות, מחפשות בין השורשים וזורקות את הצמחים בחזרה למים. את המציאות שלהן הן שומרות בחזיה.

השלדג עומד על הבננה ומפקח עליהן

בערב, לקראת שקיעה, עוברים שני זוגות של עטלפים ענקיים (עטלפי פירות?) בתעופה חלקה כמו ציפורים נודדות.

מזג האויר היה די מוזר. גילי אמרה שהבאנו את הגשם. לא מונסון עדיין אבל גשם חזק שאפילו חדר את גג הקש פעם אחת ביום הכי סוער. מה שהיה מאוד מרשים היו סופות הברקים בלילות. עוד לא פגשתי תופעה כזו. במעורפל זכורה לי הרצאה בסמינר מחלקתי בחוג לגאופיסיקה על צינורות אופקיים של ברקים. רעמים מתגלגלים מצד אחד של השמים לצד השני. שעות בלי הפסקה. רעם אחד גדול. הברקים מרשימים ובהזדמנות אחת, כשלא היה מאוחר מידי, ישבתי במרפסת והסתכלתי על מופע אור-קולי מרהיב שנמשך כשעה. הוא התחיל בדרום עם אורות רחוקים. לאט לאט הברקים התקרבו, עברו אותנו והמשיכו לעבר האופק מצפון, עד שנעלמו לחלוטין.

בסך הכל זה נמשך לסרוגין אבל רב הזמן היה חמים ולח. הבדלים של הרבה מעלות מיום ליום. יום קר ולאחריו יום ממש חם ולח.

הרבה לא הספקנו לטייל. גם אין כל כך הרבה לראות. שדות ירוקים, בתי במבוק. כמה מנזרים/מקדשים לא מרשימים שנקראים סטרות, החולות על גדות הנהר שמשנה את מסלולו כל הזמן. לא החלק המרהיב של הודו. האנשים יותר מעניינים מהנוף ועליהם אספר בפוסטים הבאים.

הדרך חזרה הייתה פחות קשה מהדרך הלוך. שתי טיסות בהודו, שינה על ספסלים בשדה התעופה של דלהי וזמן קצר מידי במוסקבה שאילץ אותנו לרוץ למטוס חזרה לארץ. מסתבר שארופלוט הציעה לקבוצה של חרדים מחיר מצויין של 600 דולר תל אביב ניו יורק הלוך חזור והם עלו על הטיסה עם מליון ילדיהם. אני מניח שהיה צורך לאסוף מכל שדה התעופה חגורות לילדים. כ 30 עגלות ילדים בכניסה למטוס. בגלל בלאגאן של ארופלוט, משפחות קיבלו מושבים שנפרסו על פני מרחבים גדולים. זה מאוד לא פשוט, איך מחליפים מקומות בין אנשים שלא אכפת להם לזוז מהמקום השמור להן ולוותר למשפחות שיש להן ילדים שנולדו בהפרשים של בערך חצי שנה, כשיהיה ילד מבוגר יותר שישמור על הקטן יותר. מתחת לגיל מסויים, הילד צריך להיות עם ההורים וכמובן שאסור שגבר ישב בין שתי נשים. הזכיר לי שיעור של מודלים דטרמיניסטים בחקר ביצועים מלפני 40 שנה כמעט.

2 פוסטים הבאים יהיו על העבודה ממש. מקווה לסיים אותם בעתיד הקרוב.