איונים ומפרצונים

4 לילות במרינה של פטראס. סידורים ושיפצורים. תמיד יש משהו.

ממפרץ פטראס יוצאים לים האיוני. יש המון איונים קטנים וגדולים (כנראה שבגלל זה הים נקרא הים האיוני, למרות שגם בים האגאי יש המון כאלו) ומי ששתל אותם טרח לשים אותם דווקא באמצע הדרך שלנו.

התחלנו בים שקט וחשבנו שזה מה שיהיה כל הדרך בהמשך. התברר שטעינו ובגדול.

לקראת ערב נכנסנו בין שני איים למפרץ קטן ויפה בשם Oxia. לא מעט סירות דייגים עגנו לידינו, כשקמני בבוקר, במקום כל סירה הייתה סירת מנוע שהביאה את הדייגים לסירות שלהם וכנראה שהם יצאו לעבודה בלילה לקול נחירותינו.

בבוקר יצאנו שוב לדרכנו, בשעה סבירה, בלי שעון מעורר.

שוב חשבנו שגמרנו עם הסערות. עד מהרה הרוח התפתחה לסערה רצינית.

צמצמנו מפרשים פעמיים ועדיין הגענו למהירות מטורפת (יחסית) שגורמת להטיה מכובדת של הסירה כמובן.

שוב מצאנו לנו מפרצון יפה לעגינה. היה די צפוף במקלט הזה והעוגן הסכים לשתף פעולה ולהתקע כמו שצריך רק בהטלה שלישית.

לעיר Vathi באי Meganisi הגענו לפני הצהריים ונשארנו שם שני לילות. עיירונת חמודה, מזח עירוני (משלמים רק על מים וחשמל לאיש המים) ומרינה. מסעדות על המים, גלידה ביתית (בניגוד לציפיות, לא משהו מיוחד. איציק, השותף לסירה של שרגא אמר שזו הגלידה הטובה בעולם. כנראה שהתחלף הטבח).

ממשיכים הלאה.

האי "הקטן" שבמרכז התמונה (מאחורי המפרשית) הוא האי של אונסיס. לא קיבלנו הזמנה רשמית לבקר אז דילגנו עליו.

המבצע הבא – חציית תעלת Lefkas פותחים את הגשר שבסוף התעלה לתנועת מפרשיות פעם בשעה. התעלה רדודה מאוד כך שנוצרת שיירה של מפרשיות בין המצופים האדומים משמאל לירוקים מימין.

המהירות מוגבלת אבל אין שוטר שיפקח על התנועה.

הגענו לגשר לפני הזמן. מחכים. המכוניות עדיין נוסעות עליו.

בשעה העגולה הגשר מסתובב. המכוניות עומדיות ומחכות,

ותנועת המפרשיות מתחילה לזרום לשני הכיוונים.

עוד סיבוב סביב לשון חול ואנחנו בים הפתוח.

אנחנו ממשיכים לעבר עוד מפרץ Amvrakikos שהוא בעצם כמו אגם פנימי שמקושר לים. בכניסה רואים את המרינה (קליאופטרה) מול העיר Prevesia הנראית כמו חפיסת בייגלה מקלות שאני הולך לנשנש עוד מעט.

המבצר שמימין, טוען שרגא, הוא ונציאני בהגדרה. גם אם זה לא נכון.

עוגנים לא רחוק מעיירה בשם Vonitsa. גם פה די עמוס (אנחנו סירה עשירית והגיעה עוד אחת אחרינו). רוח משונה, מסתובבת כל הזמן וגם טפטף קצת עם קשת יפה. ביום השני גם קפצנו לים. לא חיממו לי את המים אז חזרתי מהר לסירה.

המפרץ הוא מאחורי איון קטנטן המקושר ליבשה בגשר צר.

עברנו באחת מהקשתות של הגשר עם הדינגי וצעדנו בעיר.

כמו בכל עיירה כזו, טיילת על החוף, מזח ועל הגבעה – עוד מבצר.

בדרך החוצה, שוב רואים את הצוק היפה הזה,

ואת חוות הדגים (יש כאן אחת כמעט מאחורי כל פינה) שמחליפה את השיטות הישנות המחלידות מאחור.

מה הסיפור של הפוסיידון הזה?

כדי להכנס לתעלת קורינתוס צריך לשלם. והרבה. עומדים בתור ומחכים שהתנועה מהצד השני תגיע. התעלה היא חד סיטרית ועוברים בשיירה.

חשבנו, יותר נכון ששרגא קיווה שבצד השני, במרץ קורינתוס, הרוח תהייה לטובתנו. אז הוא קיווה לשווא. התחלנו בשייט מערבה ועד מהרה הרוח התחזקה ונאלצנו לחפש מפרץ מוגן להסתתר בו. חזרנו קצת מזרחה למקום נחמד בשם Andikiron. בלילה הראשון הטלנו עוגן במפרץ של הכפר ולמחרת בבוקר כשהרוח ירדה קצת נקשרנו לאורך המזח.
בפעם הראשונה מאז שהתחלנו את ההפלגה הזו טבלתי במים הקרירים.

הסירה שבחזית התמונה היא הסירה שלנו ומאחורי המזח ליד המגדלור מצאנו סירה של זוג ישראלים שקנו להם אחוזה באי יווני וגם סירה שהמוכר שלה עזר להם להעביר אותה מאתונה.
אחרי שני לילות החלטנו להמשיך הלאה. שוב פוסידון החליט להתעלל בנו וחזרנו להסתתר במפרצון אחר (Vidhavis), כ 30 ק"מ בקו אוירי מהמפרצון הקודם.

בבוקר אחרי, שיצאנו ב 6 בבוקר בתקווה שפוסידון עדיין ישן. אחרי משהו כמו 4 שעות נכנסנו למעגנה הקטנטנה של Navpaktos.

ההרגשה הייתה כמו של גוליית והננסים. סירות אחרות ניסו להכנס אחרינו ופשוט לא היה להן מקום.

אחרי עגינה ראשונה שבה התברר לנו שאנחנו יושבים על החול, מצאנו אחת אחרת בדיוק מתחת למרפסת של קפה ארומה המקומי.

המעגנה מוקפת בתי קפה ואחד מהם שם כריות על הקיר של המעגנה ושירת שם את הסועדים שישבו עליו.

בבוקר, שרגא הודיע לי בקול דרמטי שהוא חישב שוב את המסלול ואין סיכוי שנגיע לונציה בזמן לקורס של אריאלה במזג אויר כזה. הסכמנו שעדיף לשנות את מוד ההפלגה להפלגת קרוזרים - תיירים שנהנים מהדרך ומהאתרים שנופלים בדרכם.
כמובן ששמחתי מאוד. האתגרים שפוסידון הציב לנו היו מעניינים מאוד, אבל הבנתי. מיציתי את העניין הזה.
אחרי שבועיים+ של הפלגה, אני שמח להפליג בשביל להגיע ולא להפליג לשם ההפלגה עצמה.

אני גם לא מתפלא על הרוח הנוראית הזו כי נראה שהיוונים הציבו מאווררים ענקיים על כל הר.

המשכנו לכיוון פטראס. בדרך גשר כבלים יפהפה ובמקביל אליו עוברות מעבורות הלוך ושוב.

לא ברור לי למה יש הצדקה לקיומם אם יש שם גשר.

עוד קצת על החיים בסירה. זו הפינה שלי: המטבח. חוץ משלושת הימים הראשונים שבהם שרגא פינק אותי במנה חמה, אני האחראי על האוכל ובישלתי בהצלחה גם בים סוער מאוד, קשור לכיריים המתנדנדים עם הגלים.

לאכול אפשר בתא המרכזי או בוורנדה - בחוץ, איפה שרב הפעילות מתרכזת. שרגא מדריך ומסביר וסובל בשקט את כל הטעויות שלי.

עוד מקום שאני דוחף את האף שלי מידי פעם היא פינת הניווט.

לנווט בימינו זו משימה קלה מאוד. יש GPS, יש מפות טובות (בדרך כלל), ספר פיילוט שמפרט כל דבר בכל מקום עגינה אפשרי. חתיכת עוגה.

הרפתקאות עם פוסידון

אחרי חגיגת הדגלים במרינה של קוס, ניסינו להפליג מערבה אבל הרוח לא נתנה לנו ונאלצנו לברוח דרומה לאי Serifos.

באי יש שתי עגינות וניסינו להגיע למעגנה המערבית. לא הצלחנו בגלל עוצמת הרוח וחזרנו בחזרה לכיוון המזרחית, להלחם מול רוח פראית שהקפיצה את המים מראשי הגלים הגבוהים כלפי מעלה, ישר לפרצוף שלנו.

המנוע בקושי סחב, אבל הצלחנו להגיע לשלווה (יחסית) לפני השקיעה. היה "מעניין".

נאלצנו להשאר במחסה מהרוח שלושה לילות, מחכים שהסערה תרד.

הימים עברו בתיקונים חיוניים בסירה (שרגא) וסיום קריאה של "אינטליגנציה של קיפוד" מאת מוריאל ברברי (אני). קיבלתי את הספר ליום ההולדת מחוה. ספר קסום למרות הסוף המעצבן. עוד תוך כדי קריאה לא יכולתי לחכות בסבלנות כדי לסיים אותו ולהתחיל לקרוא אותו מההתחלה.

סדר היום בהפלגה משתנה – תלוי במצבנו – אם בעגינה, במרינה או בלב ים (עד עכשיו זה בערך חצי/חצי בים או בעגינה/מרינה).

בדרך כלל קובעים פיקס GPS כל 6 שעות החל מ- 06:00, ומעלים אותו על המפה.

במצבים מסובכים בין איים, כשצריך לבדוק לאן הרוח מרשה לנו להפליג בכיוון כללי הרצוי לנו פחות או יותר, קובעים נקודות ציון נוספות.

בין 8 ל 10, ארוחת בוקר: ירקות חתוכים. לא מתאמצים יותר מידי. שרגא מעדיף מוקדם ואני יותר מאוחר. מתפשרים.

ב 2 - “פרי טיים" – ממבחר פירות העונה. בקוס קניתי גם תאנים ודובדבנים, אחרת זה אפרסקים או תפוחים.

השמש שוקעת בערך בשמונה וחצי ולפני זה שרגא עושה סיבוב ביקורת בסירה ואז אני ניגש להכין ארוחת ערב. אוכלים בפנים אם יש רוח חזקה מידי או כשעוגנים במרינה (שרגא: לא נעים כשכולם מסתכלים). עד עכשיו לא אכלנו מנה אחת פעמיים. יש הרבה חומרי גלם בסירה שמאפשרים לגוון כל יום.

אני הולך לישון מוקדם על בטן מ ל א ה.

בלילה מתחלקים למשמרות ומשלימים שעות שינה במשך היום. באחת מהמשמרות שלי 3 דולפינים עברו לידי בהתעלמות מופגנת.

מפעילים מנוע כשהרוח יורדת מסף מסויים (בדרך לרודוס – כל לילה), כשיוצאים או נכנסים לעגינות או למרינה וכשאין ברירה והרוח לא בכיוון הנכון ומחליטים להתקדם אף על פי כן.

בעגינות שלא במרינה מסודרת צריך לנפח את הדינגי הקטנה כדי להגיע לחוף. ברודוס לא הייתה ברירה אבל בשאר המקומות, עד כה, נשארנו בסירה כי כל הפרוצדורה של ניפוח וסידור הדינגי לוקחת מאמץ ולעשות את זה ברוח חזקה זה בכלל לא תענוג גדול.

אחרי שלושה לילות ב-Serifos  הפלגנו לפנות בוקר לתעלת קורינתוס. ב 3 לפנות בוקר הטלנו עוגן לפני התעלה ונרדמנו עד לפתיחתה למעבר אחרי 8 בבוקר.

החיים באלכסון - היציאה לדרך

אנחנו לא יודעים להעריך את העובדה שהשולחן אופקי ולא מתנדנד (אלא אם כן אני בניתי אותו). בסירה הכל אחרת.
יצאנו להפלגה באיחור של יום בגלל ים גבוה.
ניצלתי את ההזדמנות לראיון עבודה מאוד מעניין. למזלי הם לא ממהרים. גם אני לא. ככה יש לי זמן להפלגה.

את היום וחצי הראשונים ניצלתי להשכין שלום בית בין האוזן התיכונה, העין והכיבה העליונה.
אחרי זה הכל היה בסדר.

4 ימי הפלגה לרודוס. שרגא ואני, בסירה שלו - "רחל".

הדרך עברה בקלות. לא סוער מידי. בלילה מתחלקים למשמרות. כשהרוח יורדת מסף מסויים עוברים למנוע.
שרגא מכיר כל רוח בשמה הפרטי, יודע מתי תגיע, מתי תלך.
מתייחס אלי כאל VIP.
לאט לאט אני משתלט על העניינים.

רציתי לרדת 7 קילו בהפלגה הזו. זה כנראה לא יקרה.
אחרי היומיים הראשונים אני מתמנה אחראי מטבח ושרגא מקטר שאפילו אם אני לא ארד את המכסה הזו, הוא בטוח יעלה אותם.

תחנה ראשונה, אחרי 4 ימים רודוס. חונים במעגנה.

מנפחים דינגי ומפליגים לסדר את העניינים אצל השלטונות.
אני יורד למזח והמקום לא מספיק טוב לשרגא והוא חוזר לחפש חניה יותר טובה.

בסוף הוא נדחף בין שתי סירות גדולות ואנחנו יוצאים להחתים את כל החתימות הנדרשות.

את היום הזה בילינו בהלוך ושוב בין המכס, משרד הנמל, בחזרה למשטר הגבולות שנמצאת ליד המכס ומשם בחזרה למשרדי הנמל.  אוכלים בדרך צהריים (טלה בגריל נהדר), גלידה איטלקית ובחזרה לסירה.

השקם בבוקר יוצאים שוב ובלילה חונים במפרצון חמוד באי סימי שנקרא Panoramitis. לי שנשמע כמו סוג של דלקת דווקא. המפרצון עמוס בסירות כמו שלנו. הרוח שגולשת מההר למטה איומה, עד 3 לפנות בוקר.
ב 5 שוב יוצאים לדרך.

משם לקוס. מגיעים בערב. מרינה מסודרת.
בבוקר אני הולך לטייל בעיר ולהשלים את החוסרים במטבח.

את הלטאה הזו לא הקריבו על המזבח אז היא הרשתה לעצמה להתחרדן בלי חשש.

לקראת פרידה: עוד קצת תל אביב

כבר 8 חודשים בתל אביב, מחכה לפרוייקט באיי הבהאמאס והוא נדחה כל הזמן. הגיע הזמן לזוז הלאה.

כמה תמונות מטיול בתל אביב עם חוה ואילנה. לי זה כותב סיפור. כל אחד יכול לכתוב את הסיפור שלו.

ראשית, פסל הכסא בשדרות רוטשילד. את הכסא המקורי מעץ יש לי בבית. כנראה מהתקופה שאמא שלי גרה מול הפסל בשדרה. את הבית הרסו ועכשיו נמצא שם בית הקפה מקס ברנר.

ומה נאמר לאלו-וורה שעושה את החיים קשים לצופית שמאלצת אותה לעמוד על הראש כדי להנות מהנקטר שלה?

והקיר בנמל ...

הוא לא ממש בשמיים.

יהיו עוד שקיעות. לא פחות יפות. במקומות אחרים.

שיטוט בתל אביב עם אלישבע

אני מת על תל אביב. באמת. לכל מקום שתסתכל, יש מה לראות. מהשלוליות בכביש...

עד לקו רקיע...

וכל מה שבאמצע.

הצטרפתי בסופ"ש האחרון לשני סיורים של אלישבע בדרום העיר. אלישבע מכנה את עצמה "עתונאית עירונית". משוטטת בעיר ומגלה את הפנינים שבה. 

ביום שישי טיילנו בקרית המלאכה. איזור תעשייה עם סיפור ייחודי. הכוונה והארכיטקטורה של המתחם משמרת עקרונות מינימליסטים באוהאוזיים עם תקופה אחרת וכוונה אחרת אך מרתקת לא פחות.

עם בלוקים חשופים בהם עובדים וגם גרים בעלי מלאכה ואמנים גם היום, זה נראה כמו שמורת טבע בנוף מגדלי הזכוכית שמסביב.
את הסיור סגרנו בסטודיו של האמן יואב ברנר. מוכשר בטירוף. מזמן לא נהנייתי כל כך מציורים על הקיר.

יואב מציג בתערוכות ומייצר לפרנסתו אבל את הכייף שלו הוא עושה ברחוב.

הסתובבנו שעה ארוכה קצרה מידי ברחובות הסמוכים ואלישבע חשפה בפנינו את חשובי האומנים של קירות תל אביב.

את סיור ליוו בצליליהם להקת ג'ז מצויינת, כאילו לפי הזמנה.

הם הקימו להם במה במשאית קטנה במרפסת של בית הקפה השכונתי.

לפי השלט על המשאית קוראים להם Der Wellerz אם כי לפי הסירטונים ב YouTube לא הצלחתי לזהות את הנגנים. חבל שלא שאלתי אותם כשהייתי שם אבל. באמת ניגנו יפה.

אהבתי גם את השלט על הדלת לשרותים במסעדה. בעיני, גם זו אומנות.

לציור ברחוב יש יתרונות וכמובן גם חסרונות. היתרון הכי בולט הוא הסביבה המגוונת שניתן להשתלב בה. כמה היה צריך להשקיע כדי להגיע לרקע המקסים של הדלת הזו?

או את זה- 

מצד שני, הם חייבים לעבוד מהר לפני שהפקחים או המשטרה יגיעו ואולי גם בעלי הבתים שעליהם הם מציירים, שלא חייבים לאהוב את האומנות שדוחפים להם בכוח על הקיר שלהם.

לפעמים הם יכולים לסיים יצירה בפעם אחת ויחידה,

ולפעמים הם חוזרים מספר פעמים וכל בוקר השכנים מתעוררים לחלק נוסף ביצירה המורכבת.

עוד פן נוסף לציורי הרחוב הוא הזמניות שלהם. את השכונה הזו (כבר בפלורנטין) יהרסו בקרוב וכל היופי הזה יעלם.
אני אוהב את השיכוב בתמונה הזו. קיר הפח הזמני, מאחוריו מבנה וורוד לשימור ומאחוריו מגדל אלומיניום זכוכיתי של נווה צדק (נדמה לי שככה קוראים לו).
קולז' מקסים של עיר דינאמית שהכל יכול להשתנות בה יום יום.

לא רק ציורים יש על הקירות, גם שירה. לא מדבר אלי, אבל יפה שניצן מינץ מוצאת את הבמה המתאימה להציג בה את שיריה. לפעמים היא חוברת לאחרים המעטרים את ספר השירים המקוייר שלה.

מכולן בחרתי ביצירה הזו. 7 מילים - מקסימום הקיבולת שלי בקליטת טקסט חרוז.

סיימנו את הסיור השני בסדנא של נגר. מורה לעיצוב במכללה בחולון, שמשוטט גם הוא ומחפש גרוטאות עץ וממחזר אותן ליצירות חדשות, כמו הכסא המקסים הזה.

אז אם אלישבע תוציא עוד סיורים כאלה, אני ממליץ. אני אעשה כל מאמץ להגיע.