הרפתקאות עם פוסידון

אחרי חגיגת הדגלים במרינה של קוס, ניסינו להפליג מערבה אבל הרוח לא נתנה לנו ונאלצנו לברוח דרומה לאי Serifos.

באי יש שתי עגינות וניסינו להגיע למעגנה המערבית. לא הצלחנו בגלל עוצמת הרוח וחזרנו בחזרה לכיוון המזרחית, להלחם מול רוח פראית שהקפיצה את המים מראשי הגלים הגבוהים כלפי מעלה, ישר לפרצוף שלנו.

המנוע בקושי סחב, אבל הצלחנו להגיע לשלווה (יחסית) לפני השקיעה. היה "מעניין".

נאלצנו להשאר במחסה מהרוח שלושה לילות, מחכים שהסערה תרד.

הימים עברו בתיקונים חיוניים בסירה (שרגא) וסיום קריאה של "אינטליגנציה של קיפוד" מאת מוריאל ברברי (אני). קיבלתי את הספר ליום ההולדת מחוה. ספר קסום למרות הסוף המעצבן. עוד תוך כדי קריאה לא יכולתי לחכות בסבלנות כדי לסיים אותו ולהתחיל לקרוא אותו מההתחלה.

סדר היום בהפלגה משתנה – תלוי במצבנו – אם בעגינה, במרינה או בלב ים (עד עכשיו זה בערך חצי/חצי בים או בעגינה/מרינה).

בדרך כלל קובעים פיקס GPS כל 6 שעות החל מ- 06:00, ומעלים אותו על המפה.

במצבים מסובכים בין איים, כשצריך לבדוק לאן הרוח מרשה לנו להפליג בכיוון כללי הרצוי לנו פחות או יותר, קובעים נקודות ציון נוספות.

בין 8 ל 10, ארוחת בוקר: ירקות חתוכים. לא מתאמצים יותר מידי. שרגא מעדיף מוקדם ואני יותר מאוחר. מתפשרים.

ב 2 - “פרי טיים" – ממבחר פירות העונה. בקוס קניתי גם תאנים ודובדבנים, אחרת זה אפרסקים או תפוחים.

השמש שוקעת בערך בשמונה וחצי ולפני זה שרגא עושה סיבוב ביקורת בסירה ואז אני ניגש להכין ארוחת ערב. אוכלים בפנים אם יש רוח חזקה מידי או כשעוגנים במרינה (שרגא: לא נעים כשכולם מסתכלים). עד עכשיו לא אכלנו מנה אחת פעמיים. יש הרבה חומרי גלם בסירה שמאפשרים לגוון כל יום.

אני הולך לישון מוקדם על בטן מ ל א ה.

בלילה מתחלקים למשמרות ומשלימים שעות שינה במשך היום. באחת מהמשמרות שלי 3 דולפינים עברו לידי בהתעלמות מופגנת.

מפעילים מנוע כשהרוח יורדת מסף מסויים (בדרך לרודוס – כל לילה), כשיוצאים או נכנסים לעגינות או למרינה וכשאין ברירה והרוח לא בכיוון הנכון ומחליטים להתקדם אף על פי כן.

בעגינות שלא במרינה מסודרת צריך לנפח את הדינגי הקטנה כדי להגיע לחוף. ברודוס לא הייתה ברירה אבל בשאר המקומות, עד כה, נשארנו בסירה כי כל הפרוצדורה של ניפוח וסידור הדינגי לוקחת מאמץ ולעשות את זה ברוח חזקה זה בכלל לא תענוג גדול.

אחרי שלושה לילות ב-Serifos  הפלגנו לפנות בוקר לתעלת קורינתוס. ב 3 לפנות בוקר הטלנו עוגן לפני התעלה ונרדמנו עד לפתיחתה למעבר אחרי 8 בבוקר.

החיים באלכסון - היציאה לדרך

אנחנו לא יודעים להעריך את העובדה שהשולחן אופקי ולא מתנדנד (אלא אם כן אני בניתי אותו). בסירה הכל אחרת.
יצאנו להפלגה באיחור של יום בגלל ים גבוה.
ניצלתי את ההזדמנות לראיון עבודה מאוד מעניין. למזלי הם לא ממהרים. גם אני לא. ככה יש לי זמן להפלגה.

את היום וחצי הראשונים ניצלתי להשכין שלום בית בין האוזן התיכונה, העין והכיבה העליונה.
אחרי זה הכל היה בסדר.

4 ימי הפלגה לרודוס. שרגא ואני, בסירה שלו - "רחל".

הדרך עברה בקלות. לא סוער מידי. בלילה מתחלקים למשמרות. כשהרוח יורדת מסף מסויים עוברים למנוע.
שרגא מכיר כל רוח בשמה הפרטי, יודע מתי תגיע, מתי תלך.
מתייחס אלי כאל VIP.
לאט לאט אני משתלט על העניינים.

רציתי לרדת 7 קילו בהפלגה הזו. זה כנראה לא יקרה.
אחרי היומיים הראשונים אני מתמנה אחראי מטבח ושרגא מקטר שאפילו אם אני לא ארד את המכסה הזו, הוא בטוח יעלה אותם.

תחנה ראשונה, אחרי 4 ימים רודוס. חונים במעגנה.

מנפחים דינגי ומפליגים לסדר את העניינים אצל השלטונות.
אני יורד למזח והמקום לא מספיק טוב לשרגא והוא חוזר לחפש חניה יותר טובה.

בסוף הוא נדחף בין שתי סירות גדולות ואנחנו יוצאים להחתים את כל החתימות הנדרשות.

את היום הזה בילינו בהלוך ושוב בין המכס, משרד הנמל, בחזרה למשטר הגבולות שנמצאת ליד המכס ומשם בחזרה למשרדי הנמל.  אוכלים בדרך צהריים (טלה בגריל נהדר), גלידה איטלקית ובחזרה לסירה.

השקם בבוקר יוצאים שוב ובלילה חונים במפרצון חמוד באי סימי שנקרא Panoramitis. לי שנשמע כמו סוג של דלקת דווקא. המפרצון עמוס בסירות כמו שלנו. הרוח שגולשת מההר למטה איומה, עד 3 לפנות בוקר.
ב 5 שוב יוצאים לדרך.

משם לקוס. מגיעים בערב. מרינה מסודרת.
בבוקר אני הולך לטייל בעיר ולהשלים את החוסרים במטבח.

את הלטאה הזו לא הקריבו על המזבח אז היא הרשתה לעצמה להתחרדן בלי חשש.

לקראת פרידה: עוד קצת תל אביב

כבר 8 חודשים בתל אביב, מחכה לפרוייקט באיי הבהאמאס והוא נדחה כל הזמן. הגיע הזמן לזוז הלאה.

כמה תמונות מטיול בתל אביב עם חוה ואילנה. לי זה כותב סיפור. כל אחד יכול לכתוב את הסיפור שלו.

ראשית, פסל הכסא בשדרות רוטשילד. את הכסא המקורי מעץ יש לי בבית. כנראה מהתקופה שאמא שלי גרה מול הפסל בשדרה. את הבית הרסו ועכשיו נמצא שם בית הקפה מקס ברנר.

ומה נאמר לאלו-וורה שעושה את החיים קשים לצופית שמאלצת אותה לעמוד על הראש כדי להנות מהנקטר שלה?

והקיר בנמל ...

הוא לא ממש בשמיים.

יהיו עוד שקיעות. לא פחות יפות. במקומות אחרים.

שיטוט בתל אביב עם אלישבע

אני מת על תל אביב. באמת. לכל מקום שתסתכל, יש מה לראות. מהשלוליות בכביש...

עד לקו רקיע...

וכל מה שבאמצע.

הצטרפתי בסופ"ש האחרון לשני סיורים של אלישבע בדרום העיר. אלישבע מכנה את עצמה "עתונאית עירונית". משוטטת בעיר ומגלה את הפנינים שבה. 

ביום שישי טיילנו בקרית המלאכה. איזור תעשייה עם סיפור ייחודי. הכוונה והארכיטקטורה של המתחם משמרת עקרונות מינימליסטים באוהאוזיים עם תקופה אחרת וכוונה אחרת אך מרתקת לא פחות.

עם בלוקים חשופים בהם עובדים וגם גרים בעלי מלאכה ואמנים גם היום, זה נראה כמו שמורת טבע בנוף מגדלי הזכוכית שמסביב.
את הסיור סגרנו בסטודיו של האמן יואב ברנר. מוכשר בטירוף. מזמן לא נהנייתי כל כך מציורים על הקיר.

יואב מציג בתערוכות ומייצר לפרנסתו אבל את הכייף שלו הוא עושה ברחוב.

הסתובבנו שעה ארוכה קצרה מידי ברחובות הסמוכים ואלישבע חשפה בפנינו את חשובי האומנים של קירות תל אביב.

את סיור ליוו בצליליהם להקת ג'ז מצויינת, כאילו לפי הזמנה.

הם הקימו להם במה במשאית קטנה במרפסת של בית הקפה השכונתי.

לפי השלט על המשאית קוראים להם Der Wellerz אם כי לפי הסירטונים ב YouTube לא הצלחתי לזהות את הנגנים. חבל שלא שאלתי אותם כשהייתי שם אבל. באמת ניגנו יפה.

אהבתי גם את השלט על הדלת לשרותים במסעדה. בעיני, גם זו אומנות.

לציור ברחוב יש יתרונות וכמובן גם חסרונות. היתרון הכי בולט הוא הסביבה המגוונת שניתן להשתלב בה. כמה היה צריך להשקיע כדי להגיע לרקע המקסים של הדלת הזו?

או את זה- 

מצד שני, הם חייבים לעבוד מהר לפני שהפקחים או המשטרה יגיעו ואולי גם בעלי הבתים שעליהם הם מציירים, שלא חייבים לאהוב את האומנות שדוחפים להם בכוח על הקיר שלהם.

לפעמים הם יכולים לסיים יצירה בפעם אחת ויחידה,

ולפעמים הם חוזרים מספר פעמים וכל בוקר השכנים מתעוררים לחלק נוסף ביצירה המורכבת.

עוד פן נוסף לציורי הרחוב הוא הזמניות שלהם. את השכונה הזו (כבר בפלורנטין) יהרסו בקרוב וכל היופי הזה יעלם.
אני אוהב את השיכוב בתמונה הזו. קיר הפח הזמני, מאחוריו מבנה וורוד לשימור ומאחוריו מגדל אלומיניום זכוכיתי של נווה צדק (נדמה לי שככה קוראים לו).
קולז' מקסים של עיר דינאמית שהכל יכול להשתנות בה יום יום.

לא רק ציורים יש על הקירות, גם שירה. לא מדבר אלי, אבל יפה שניצן מינץ מוצאת את הבמה המתאימה להציג בה את שיריה. לפעמים היא חוברת לאחרים המעטרים את ספר השירים המקוייר שלה.

מכולן בחרתי ביצירה הזו. 7 מילים - מקסימום הקיבולת שלי בקליטת טקסט חרוז.

סיימנו את הסיור השני בסדנא של נגר. מורה לעיצוב במכללה בחולון, שמשוטט גם הוא ומחפש גרוטאות עץ וממחזר אותן ליצירות חדשות, כמו הכסא המקסים הזה.

אז אם אלישבע תוציא עוד סיורים כאלה, אני ממליץ. אני אעשה כל מאמץ להגיע.

הסערה בערב סוכות

כשחזרתי לנאות סמדר נעלמו השמיים, מלון מליון הכוכבים נעלם לו.

הם היו מעוננים ורק הירח ביצבץ בקושי.

בשבת היה רמז קלוש למה שהולך להיות בהמשך. הפסקת חשמל של כמה דקות בכל האיזור. מהגבעה של יעלון הכל מסביב היה שחור שחור.

בניית הסוכה הענקית הסתיימה וכל השולחנות הועברו אליה מחדר האוכל, עבור הסעודה החגיגית ובכלל לשאר ימי חול המועד.

אחרי הצהריים, סערת חול מדהימה. האוויר צהוב כהה, רוח פראית.

הנוף מהגבעה ביעלון היה מדהים. סופת ברקים במערב, מהסוג הזה שרואים בסרטים על רודפי ההוריקנים. מאות ברקים בעוצמות שונות, זה אחר זה וביחד. בלי הפסקה.

התיישבנו בסוכה. השולחנות ערוכים. התחיל טיפטוף. המונים יוצאים מהסוכה ועומדים בגשם. במקום שהיורה הוא גם המלקוש, וגם זה לא בכל שנה, זה אירוע של ממש. מעורר התרגשות.

חוזרים פנימה. אחרי שתי דקות מתחיל גשם יותר רציני. צוחקים. מחכים שיעבור. זה לא קורה.

הטיפות גדלות כל הזמן והדגים המטוגנים במגשים על השולחנות מתחילים לחזור למקורות, להרגיש כמו בבית.

מתחילים להחזיר את השולחנות פנימה לחדר האוכל. המפות הלבנות נצבעות באקוורל חום.

כל האבק שהיה באוויר מתערבב עם הטחינה והסלט.

עומדים סביב השולחנות והכסאות הרטובים ושרים שירי גשם.

הגשם הופך לברד בגודל של גרגירי חומוס ענקיים בקוטר של כמעט 2 ס"מ ומצטבר בערמות על הקרקע. מה יהיה עם הזיתים על העצים?

צוות המטבח ממלא את חובתו ושר מזמור לחג.

אני עובר דרך המטבח, חוטף קצת מהסירים, מאמץ לי בקבוק יין מיותם וחוזר ברגל ליעלון. הייתי בפונדק בבוקר. לחץ מטורף של כל אלו שירדו לאילת שלא אפשר לנשום לרגע וגם לא הצלחתי לישון בצהריים.

בגשר האירי הראשון בין הקיבוץ ליעלון המים הגיעו רק לגובה 5 ס"מ.

בשני, הזרימה הייתה כבר יותר עמוקה, משהו כמו 15 – 20 ס"מ.

האורות של הקיבוץ ממול השתקפו במאות שלוליות שבינינו.

מסתבר שירדו 20 מ"מ – הממוצע השנתי תוך כמה דקות.

הייתי בלי מצלמה. התמונה שלמעלה היא סתם עוד אחת מהשקיעות המהממות פה.

החמצה בהנצחה של רגעים גדולים ומאושרים.

קצת על הסמינר בנאות סמדר

הגעתי לנאות סמדר בגלל הבנייה בבוץ. האמת שחוה העלתה את הרעיון לבקר פה עוד לפני ששמעתי על המקום באורוויל שבהודו. במכון המחקר הצרפתי שם, שוב סיפרו לי על נאות סמדר.

התברר לי שהעבודה כרוכה בסמינר. בונוס מבחינתי. הזדמנות ללמוד ולגדול.

קוראים לזה סמינר מחוסר שם יותר טוב. בעמוד הפייסבוק [לינק לעמוד] של הסמינר כתוב בין היתר:

"היום, עשרים ושלוש שנים לאחר הקמתו, קיבוץ נאות סמדר, המשמש בית לקהילה לומדת, הינו נווה מדבר גדול ומשגשג המושך אליו מאות צעירים בכל שנה. ביחד אנו בוחנים בפועל כיצד ניתן לקיים חברה מתוקנת שחיה בשלום עם האדם ועם הסביבה … לימוד ומחקר בשאלות יסוד בקיומנו”.

היו היו שתי האחזויות נח"ל במרחק של קצת פחות משני קילומטר אחת מהשניה – שיזפון ויעלון. שתיהן נינטשו. נאות סמדר הוקמה בשיזפון ויעלון עמדה ריקה. בשלב כלשהו, צורפה יעלון לנאות סמדר ושם אנשי נאות סמדר מקימים את המדרשה.

“אנחנו בונים את המדרשה והמדרשה בונה אותנו" – זה בערך הרעיון של הסמינר.

היינו 8 אנשים + שני מדריכים. בנוסף לעבודת ההקמה של המדרשה, עסקנו גם בשאלות היסוד.

אלי, אחד מהמדריכים, הגדיר את המטרות בערך ככה (אם הצלחתי להבין את הכתב שלי):

1. לייצר צופה שיודע להתבונן בלי שיפוט עצמי בעצמנו ובעולם כולו

2. להתחבר לעבודה ולראות מה העבודה מביאה לנו ואיך היא מחברת אותנו לקרקע

3. להביא את התמונה לשפיות, לא לתקן אלא כדי להגיע לעידון ברמת ההבנה
4. לנסות לגעת במקור של הכל. קשה להגדיר מה זה בדיוק. זה קשור לדממה, במקום שהמחשבה לא משתלטת, מודעות, קשב.

מידי פעם הגיעו גם לערב עבודה קבוצות מבחוץ – קיבוץ עירוני מנצרת עלית, קבוצה מהרדוף וקבוצה מבית ברל, והשתתפו איתנו, קצת בניה וקצת בדיון על נושאים מעניינים.

בנינו את מה שנדרש בשלב הזה של בניית המדרשה – קירות מלבני בוץ וטיח בוץ, פרגולות עץ, ברזלנות לקורות בטון, קירות תומכים מאבן בגינה ושבילי אקרשטיין בין הבתים החדשים.

עבדנו גם בבית האומנויות – עבודה אומנותית בעץ לייצור מתלים למעילים בחדרים החדשים וגם אהילים יפים מנייר. השתמשנו בכל מיני כלים שלא יוצא לגעת בהם במקומות אחרים – מערבלי ביטון (גם לבוץ), טרקטורים, מלגזות ...

את הבתים הישנים של יעלון, עטפו בחבילות חציר לבידוד ואת הקש טיחו בבוץ, שמיוצב באמצעות שמן כנגד מים.

יש כבר 6 חדרים מוכנים, בהם מתגוררים כשבאים לסמינרים קצרים של שבוע וכשאין סמינרים משכירים את החדרים לארוח. קיימת גם מחשבה לבנות במקום מרכז למטיילי אופניים.

אנחנו שיפצנו את השישיה השניה והתגוררנו בשישיה נוספת שתשולב בקומפלקס בהמשך, אחרי שיבנו את מבני הציבור של המדרשה.

3 פעמים בשבוע שולבנו חצי יום בסידור העבודה של הקיבוץ. אני עבדתי בצוות הטכני (בתור שיפוצניק), בעיבוד פרי ובפונדק. אחרים עבדו גם בדיר ובמחלבה. כמובן שהשתתפנו גם בתורנויות בחדר האוכל, ניקיונות ב"נוי" ובגיוסים של בציר, קטיף נשירים ועישוב בגן הירק.

חנה, המדריכה השנייה גם העבירה לנו מפגשי אימפרוביזציה.

היו לי 4 מפגשי אימפרוב בתל אביב, לפני שטסתי לנפאל ככה שזה לא היה חדש בשבילי.

גם הפעם נהניתי עד הגג, למרות ששוב שרירי החיוכים כאבו לי בטירוף.

עוד מדף הפייסבוק:

"הסמינרים במדרשה מאפשרים לצעיר לשאול את השאלות שמעסיקות אותו ביחד עם עוד שכמותו ובליווי של אנשי המקום … לעצור את שטף החיים לפרק זמן קצר ולטעום טעם של התבוננות משותפת בתוך חיי מעשה עשירים ומגוונים”.

בין לבין, בנוסף לעבודה או במקומה, ישבנו, כקבוצה, ועסקנו בשאלות מעניינות.

קיבלנו משימות מאתגרות, שיוציאו אותנו מאיזור הנוחות שלנו, כדי להתנסות בדברים ובאופני התנהגות חדשים, שונים מההתנהלות היום יומית שלנו.

פעם בשבוע הקראנו דו”ח שתיאר מה עבר עלינו בשבוע שחלף.

היה מאלף. הסתיים עם טעם של עוד. יש עוד הרבה פעילויות מעניינות בקיבוץ ויש לי הרגשה שרק גרדתי את פני השטח.

לראש השנה חזרתי לשבועיים לאמא שלי בתל אביב להפגש עם הילדים.

אחרי חודשיים בנאות סמדר, ההלם התרבותי שחטפתי כשעליתי על הרכבת בבאר שבע היה גדול יותר מכל אלו שחוויתי בכל מסעותי. אלו שכתבתי עליהם בבלוג הזה וגם באלו שהיו לפני כן.

גדיד

בליל ירח מלא, אחרי ארוחת ערב, יצאנו לגדיד (קטיף תמרים). זהו עיסוק מרכזי בחיי הקיבוץ וההתרגשות סביבו גדולה.

עובדים בלילה כשהטמפרטורות קצת יותר נמוכות כדי שהתמרים לא יהיו קווץ' כשהם נופלים מהעץ. המטע נמצא בעמק, סמוך ממש לכביש הערבה, כ 12 ק"מ מהקיבוץ.

כמו שאפשר לראות בתמונה, התמרים מבשילים בזמנים שונים, כך שצריך לעבוד על עץ כמה פעמים לפני שקוטפים את הכל.

את הקטיף מבצעת המנערת – מכונה דמויית רובוטריק, שמחבקת את העץ, מנערת אותו ואוספת את התמרים שנפלו.

יש לה 3 מפעילים – המנער שמניע את המפלצת, ושני אוספים שיושבים על כל "יד" של המנערת. הם אוספים את התמרים שנופלים מהעץ לשמלות שאוספות את הפרי אל מסוע שנמצא בכל "יד", אל ארגזים אותם הם מעבירים לעגלת המיון.

ברגע הראשון זה די מגניב לעבוד בגובה הזה אבל בעגלה יותר נחמד כי יש יותר אקשן. לפעמים מסיימים את המיון של המנה הקודמת לפי שהמנערת מגיעה ונשאר קצת זמן לפטפט.

הרובוטריק מתכופף כדי לשפוך את התכולה שלו לעגלה. מהמשטחים צהובים והמחוררים שבתמונה, גולשות להן חמישיות של ארגזים אותם ממינים לתמרים מוכנים לאכילה ולכאלה שצריך לחכות קצת כי הם עדיין צהובים ברובם.

בשתיים בלילה, הפסקה. כמו בכל הזדמנות בנאות סמדר, עוד פעם אוכלים. לקפה ולתה שהוכנו על המדורה היה אותו טעם. נראה לי ככה. אני הרחתי את הקומקומים וזה הספיק לי אבל האחרים אישרו את הניחוש שלי. הסתפקתי ברימון, הרבה מים ולחם. לפני שיצאנו, הספקתי לעבור דרך המטבח ולהחרים לחם שיצא ישר מהתנור. אין כמו לחם טרי !!! אין עוגה שתשווה לו. ועל הלחם הספציפי הזה כבר השתפכתי, עד כמה שאני זוכר, בפוסט קודם או שניים.

מעגלת המיון מערימים את ארגזי התמרים במשטחים מוכנים להסעה לבית הקירור. המג'הול הוא הפרי הכי נחשב אבל לי הוא בשרני ומתוק מידי, בדיוק מה שאוהבים בדרך כלל ולכן הוא יותר יקר בשוק. זה לא אומר שלא ביצעתי בקרת איכות לפרי כל כמה דקות.

חזרנו ב5 בבוקר. לא הייתי עייף בכלל. בסידור העבודה היינו כתובים במשבצת של "נחים מהלילה". איזה כייף.