קצת על הסמינר בנאות סמדר

הגעתי לנאות סמדר בגלל הבנייה בבוץ. האמת שחוה העלתה את הרעיון לבקר פה עוד לפני ששמעתי על המקום באורוויל שבהודו. במכון המחקר הצרפתי שם, שוב סיפרו לי על נאות סמדר.

התברר לי שהעבודה כרוכה בסמינר. בונוס מבחינתי. הזדמנות ללמוד ולגדול.

קוראים לזה סמינר מחוסר שם יותר טוב. בעמוד הפייסבוק [לינק לעמוד] של הסמינר כתוב בין היתר:

"היום, עשרים ושלוש שנים לאחר הקמתו, קיבוץ נאות סמדר, המשמש בית לקהילה לומדת, הינו נווה מדבר גדול ומשגשג המושך אליו מאות צעירים בכל שנה. ביחד אנו בוחנים בפועל כיצד ניתן לקיים חברה מתוקנת שחיה בשלום עם האדם ועם הסביבה … לימוד ומחקר בשאלות יסוד בקיומנו”.

היו היו שתי האחזויות נח"ל במרחק של קצת פחות משני קילומטר אחת מהשניה – שיזפון ויעלון. שתיהן נינטשו. נאות סמדר הוקמה בשיזפון ויעלון עמדה ריקה. בשלב כלשהו, צורפה יעלון לנאות סמדר ושם אנשי נאות סמדר מקימים את המדרשה.

“אנחנו בונים את המדרשה והמדרשה בונה אותנו" – זה בערך הרעיון של הסמינר.

היינו 8 אנשים + שני מדריכים. בנוסף לעבודת ההקמה של המדרשה, עסקנו גם בשאלות היסוד.

אלי, אחד מהמדריכים, הגדיר את המטרות בערך ככה (אם הצלחתי להבין את הכתב שלי):

1. לייצר צופה שיודע להתבונן בלי שיפוט עצמי בעצמנו ובעולם כולו

2. להתחבר לעבודה ולראות מה העבודה מביאה לנו ואיך היא מחברת אותנו לקרקע

3. להביא את התמונה לשפיות, לא לתקן אלא כדי להגיע לעידון ברמת ההבנה
4. לנסות לגעת במקור של הכל. קשה להגדיר מה זה בדיוק. זה קשור לדממה, במקום שהמחשבה לא משתלטת, מודעות, קשב.

מידי פעם הגיעו גם לערב עבודה קבוצות מבחוץ – קיבוץ עירוני מנצרת עלית, קבוצה מהרדוף וקבוצה מבית ברל, והשתתפו איתנו, קצת בניה וקצת בדיון על נושאים מעניינים.

בנינו את מה שנדרש בשלב הזה של בניית המדרשה – קירות מלבני בוץ וטיח בוץ, פרגולות עץ, ברזלנות לקורות בטון, קירות תומכים מאבן בגינה ושבילי אקרשטיין בין הבתים החדשים.

עבדנו גם בבית האומנויות – עבודה אומנותית בעץ לייצור מתלים למעילים בחדרים החדשים וגם אהילים יפים מנייר. השתמשנו בכל מיני כלים שלא יוצא לגעת בהם במקומות אחרים – מערבלי ביטון (גם לבוץ), טרקטורים, מלגזות ...

את הבתים הישנים של יעלון, עטפו בחבילות חציר לבידוד ואת הקש טיחו בבוץ, שמיוצב באמצעות שמן כנגד מים.

יש כבר 6 חדרים מוכנים, בהם מתגוררים כשבאים לסמינרים קצרים של שבוע וכשאין סמינרים משכירים את החדרים לארוח. קיימת גם מחשבה לבנות במקום מרכז למטיילי אופניים.

אנחנו שיפצנו את השישיה השניה והתגוררנו בשישיה נוספת שתשולב בקומפלקס בהמשך, אחרי שיבנו את מבני הציבור של המדרשה.

3 פעמים בשבוע שולבנו חצי יום בסידור העבודה של הקיבוץ. אני עבדתי בצוות הטכני (בתור שיפוצניק), בעיבוד פרי ובפונדק. אחרים עבדו גם בדיר ובמחלבה. כמובן שהשתתפנו גם בתורנויות בחדר האוכל, ניקיונות ב"נוי" ובגיוסים של בציר, קטיף נשירים ועישוב בגן הירק.

חנה, המדריכה השנייה גם העבירה לנו מפגשי אימפרוביזציה.

היו לי 4 מפגשי אימפרוב בתל אביב, לפני שטסתי לנפאל ככה שזה לא היה חדש בשבילי.

גם הפעם נהניתי עד הגג, למרות ששוב שרירי החיוכים כאבו לי בטירוף.

עוד מדף הפייסבוק:

"הסמינרים במדרשה מאפשרים לצעיר לשאול את השאלות שמעסיקות אותו ביחד עם עוד שכמותו ובליווי של אנשי המקום … לעצור את שטף החיים לפרק זמן קצר ולטעום טעם של התבוננות משותפת בתוך חיי מעשה עשירים ומגוונים”.

בין לבין, בנוסף לעבודה או במקומה, ישבנו, כקבוצה, ועסקנו בשאלות מעניינות.

קיבלנו משימות מאתגרות, שיוציאו אותנו מאיזור הנוחות שלנו, כדי להתנסות בדברים ובאופני התנהגות חדשים, שונים מההתנהלות היום יומית שלנו.

פעם בשבוע הקראנו דו”ח שתיאר מה עבר עלינו בשבוע שחלף.

היה מאלף. הסתיים עם טעם של עוד. יש עוד הרבה פעילויות מעניינות בקיבוץ ויש לי הרגשה שרק גרדתי את פני השטח.

לראש השנה חזרתי לשבועיים לאמא שלי בתל אביב להפגש עם הילדים.

אחרי חודשיים בנאות סמדר, ההלם התרבותי שחטפתי כשעליתי על הרכבת בבאר שבע היה גדול יותר מכל אלו שחוויתי בכל מסעותי. אלו שכתבתי עליהם בבלוג הזה וגם באלו שהיו לפני כן.