יום שישי, 2 בדצמבר 2011

Kirtipur

אני מנסה להשלים חובות לבלוג שלי.  בקירטיפור הייתי עם מזמן חוה והיא כבר מזמן בהודו. המקום נושק לקטמנדו ואפשר לראות אותו מחלון הבית שלנו בקלימטי. עיירה קטנה וחמודה ולידה גם האוניברסיטה הראשונה של נפאל אותה לא ראינו.

כמו כל הערים העתיקות האלו, העיר זרועה בגילופי עץ מדהימים שתקועים ככה סתם בקירות,
חזיתות שלמות, או סתם מרפסות.

גם במקדשים שלהם כמעט כל חתיכת עץ מגולפת, בתמונות של אלים, אלות וסתם פעילויות חברתיות מעניינות.
הקטע של הסקס בגילופים לא ברור ויש המון תיאוריות שרובן לא נראות לי הגיוניות.

המקדש עם הגילופים הקודמים נמצא על ראש הגבעה ודרך הפעמון רואים את קטמנדו וכמובן גם את סווימבו.



על כל שטח פנוי, כולל הגגות מיבשים את האורז שכל אחד מגדל בשדה הצמוד לבית שלו. אומרים שגם קטמנדו הייתה ככה עד לא מזמן.

הנשים עומדות ומנפות את המוץ מהתבן (אם ככה קוראים לזה גם במקרה של האורז),

התהליך הוא הכי לא יעיל שיכול להיות. האשה זורקת את הכל באויר כמו בבדיחה הידועה ומה שנופל בערמה נופל בערמה ומה שהרוח לוקחת הולך עם הרוח.
והגברים? כמו שגברים צריכים לעשות - משחקים כמובן.

מקירטיפור הלכנו לכפר סמוך. כבר לא זוכר את השם שלו. בדרך, פרחים יפים,
ואלומות כמו האלומות של יוסף רק של אורז.

עוד מקדשים ועוד מקדשים וגבר מעשן נרגילה יפהפיה.

זה היה יום חופש והילדים שחקו בחוץ,

והתנדנדו בג'ולה.

ככה קוראים לנדנדה פה. בהודו ג'ולה זה גשר. ככה מתגלגלת מילה ממקום למקום ומשנה משמעות.

סיימנו יום מהנה במקדש של גאנש. מזל שהריחות של הנחל לא עוברים בתמונה.


יום שני, 21 בנובמבר 2011

ברוכים הבאים ל- Kalimati


אחרי שבוע של מתח חולקנו לאיזורי מגורי הקבע שלנו. נו טוב, לא  ממש מתח כי היה לי ברור שרב האנשים לא רוצים להשאר בעיר - וזה היה מה שאני ביקשתי וקיבלתי.
זו השכונה שלי לשלושה החודשים הקרובים, אם כי גם במשך שלושת החודשים האלה יש לנו 3 סמינרים, בסווימבו (הבית המרכזי של תבל בצדק ליד המשרד) ועוד אחד במקום מרוחק אחר.

האיזור מזכיר במשהו את הדירה של עמרי. אנחנו בדירת גג, קומה חמישית, שני מפלסי גג שם עושים גם פעילויות של תנועת הנוער שלנו, מעל רחוב דומה לרחוב עליה, בין גשר Teku מצד אחד



וקלימטי צ'וק (צומת בנפאלי) מהצד השני,



בית אחד אחרי הגלב



השבוע, בניגוד להתאקלמות הגלובלית שעברנו בבית של תבל בצדק, עבדנו על הפרוייקטים של הקבוצה שלנו ממש.
עברנו בבתי הספר, בגנון של תבל בצדק, בפעילויות של תנועת הנוער ומפגשים של קבוצות הנשים.

עד סמינר העבודה ביום חמישי נפגוש עוד אוכלוסיה של "תושבי הנהר" בה אנחנו רוצים להקים קבוצת נוער.
כאן זה עולם הפוך. כיוון שהדליתים (הבלתי נגיעים) הם הקבוצה בתחתית (בעצם מתחת לתחתית) ההיררכיה של הקאסטות הם נדחקו לשוליים.
הם התמקמו להם באיזור הנחל שנחשב בכל העולם לאיזור שוליים כי מידי פעם הוא עולה על גדותיו. המגורים ליד הנחל מסוכנים והשכונות האלה מהווים בדרך כלל את הסלמז של הסלמז.
לכן "הבלאבתים" הם דליתים ואילו דיירים שלהם הם ברהמינים עניים שאומנם נמצאים בשלב העליון של ההיררכיה החברתית אבל הם כמעט חסרי כל. אחוזי הרבית שמשלמים ל"סוכנים"/בעלי בתים האלה אסטרונומיים בהשוואה לבנקים בארץ.
לא פלא שהעניים נשארים עניים. בתנאים כאלה כדאי לבדוק אפיקי השקעה פה. אני צריך לעבוד על זה.

את סדר היום הרגיל שלנו נתחיל רק בשבוע הבא אחרי "סמינר עבודה". אני מקווה שיהיה לי יותר זמן ברגע שתהיה לי תוכנית עבודה מסודרת. יהיו לי שני פרוייקטים אישיים:
הקמה של קבוצת גברים והקמה של מערכת ניהול ידע לכל הפרוייקטים של תבל בצדק. בשביל האחרון אני צריך אינטרנט. בינתיים עוד אין לי. בטיפול .
בינתיים אנחנו עסוקים עם פגישות ודיונים עד חשכה.



זה אומר שעוד לא התחלתי ללמוד נפאלי ודבנגרי (הכתב הנפאלי שמקובל גם בהודו - בהינדי). במסעדה, בארוחת הצהריים, אני עובר על התפריט לפי הסדר (כל מה שנכנס בערך לתקציב),
וסולטנה (מהצוות הנפאלי שלנו) עוזרת לי לקרוא כי התפריט כתוב נפאלי ללא אפילו זכר לאנגלית. אפילו "פריי רייס" - ככה אומרים בנפאלי אורז מטוגן, כתוב בדבנגרי.



יום שישי, 11 בנובמבר 2011

גמר אוריינטציה


אתמול סיימנו את פרק האוריינטציה של ההתנדבות שלנו.
כאמור אני אחרתי בשבוע בגלל החתונה של עמרי אבל גם ככה, שלושת השבועות האלו היו עמוסים לעייפה.
בקושי היה זמן לנשום.
היה מעניין מאוד ועשינו המון ככה שלא נשאר לי זמן לכתוב פוסטים ויש לי כמה בקנה. מקווה שעכשיו יהיה לי יותר זמן.

הדבר היחיד שחששתי ממנו בהתנדבות הזו היה הנודניק התורן. הסיבה שאני לא מוכן לצאת לטיולים מאורגנים, גם לא באיומי אקדח, היא שבכל טיול כזה יש נודניק נוראי שמוציא את החשק מכל טיול.
אנחנו 22 איש וככל שאני מסתכל מסביב אני לא רואה את הנודניק הזה. כיוון שחייב להיות אחד, זה החוק, הלוגיקה אומרת שאני הנודניק הזה. אני מבטיח להשתדל להשתפר.

אז מה היה לנו -
למדנו הרבה, על גלובליזציה, צדק חברתי וצדק חברתי ביהדות, וכמובן נפאלי. שפה קשה וכיוון שהגעתי מאוחר הרגשתי שאני רודף כל הזמן אחרי הקבוצה. אני מתכנן להתחיל ללמוד הכל מההתחלה ברגע שנסיים להתמקם במקום הסופי שלנו.
זוטי המורה שלנו מלמדת גם בגנון ולכן לימדה אותנו בדרך משעשעת. מורה מעולה וכולנו אוהבים אותה מאוד. בשיעור האחרון היא לקחה אותנו אליה הביתה. היא שיפצה אותו יפה מאוד ומקווה להשכיר חדרים לזרים. נקי להפליא ולא רחוק מהתאמל - המרכז התיירותי. נראה לי שזה יכול להיות עסק משתלם לה ולשוכרים שלה.
אני תמיד מעדיף להיות בבתים ולא במלונות. יותר אישי ופחות מנוכר.


אנחנו מתנדבים בשלושה מקומות: בקלימטי (שכונה של קטמנדו שם אני אהיה שלושה חודשים), על מהדבסי כתבתי פוסט אחד ו Sundrawoti עוד כפר רחוק יותר מקטמנדו.
כשיהיה לי זמן אכתוב פוסט שלם על ארבעת הימים שהיינו שם. בעצם, יומיים - שלושה לילות כי הלוך וחזור זה 8 שעות כל כיוון.

כבר היה מזמן, אבל גם קבוצת הנוער של קלימטי באה לרקוד לנו לחג,


וכולם הצטרפו בשמחה. בסוף הריקודים הילדים אספו כסף
קצת דומה ל tricks or treat האמריקאי ב Halloween. כשעברתי בעיר אחר כך, ראיתי ילדים עוברים בין החנויות, שרים את השיר של הכסף ולפעמים מקבלים, לפעמים לא.


שירה המרכזת של המחזור הזה של ההתנדבות עשתה איתנו גם תרגילי צ'י גונג גם בבית שלנו וגם בטבע באחד הימים שהוחלט לשנות קצת את האווירה ולעשות שיעור במנזר בראש גבעה סמוכה.



ולסיום האוריינטציה, תום שהוא מדריך טיפוס לקח אותנו ליער שהיה שייך פעם למלך ועשינו פיקניק סביב מדורה,



סנפלינג וקצת טיפוס. היה נהדר לטפס קצת אחרי שלא עשיתי את זה כמה שנים.


אבל העוגן שהחזיר אותנו למציאות כל יום היה הדאל-באת, ארוחת האורז, עדשים במין נוזל כזה (לא הייתי קורא לזה רוטב כי זה דליל מידי), תפוחי אדמה וכרובית בקארי והאדום הזה - עגבניות עם טונה של פלפלים חריפים - המאכל החביב ביותר עלי.
יש כאלה שכבר לא יכלו לראות את זה כי זה חזר על עצמו ללא שינוי כל יום אבל אני חגגתי. כל כך אהבתי את זה. הקטנתי כמויות של אורז לקראת הסוף ובמקום זה שמתי לי בצלחת הר של תבשיל תפוחי האדמה הזה.
אם היו לי תקוות להוריד במשקל אז לא נראה לי שזה יקרה פה.




יום שבת, 29 באוקטובר 2011

Mahadev Besi

מהדבסי הוא אחד הכפרים בהם יש ל"תבל בצדק" פעילות התנדבותית. נסענו לכפר בבוקר באוטובוס שכור, צפיפות נורמאלית בסטנדרטים ישראליים לשם שינוי.
הדבר הראשון שסימן את ההמשך היה טקס הדבקת טיקה על המצח לכל אחד. טקס שחווינו עוד כמה פעמים במשך היום, עם הצבע, אורז ושאר ירקות - כל הקומפלט.
הקהילה הראשונה שפגשנו היא קהילה של אקס-דייגים, שהנחל התייבש להם והם נאלצו ללמוד חקלאות, דבר שלא ידעו לעשות קודם.
הדבר שהיה הכי חדש לי הוא פרוייקט יצירת ביו-גז לצרכי בישול בישול - גם שיפור ההיגיינה בכפר (בניית בתי שימוש לתושבים) וגם יצירת גז לבישול חינם לכל בית.
התהליך מתחיל ביצרן העיקרי של הזבל - מה שהם קוראים בופאלו-
מערבבים את הצואה במיקסר עם מים לפני שהתערובת הולכת למקום שגם הצואה של בני הבית הולכת (לכן גם כשנתנדב שם לא נוכל לזרוק את הנייר "לאסלה"),
הכל הולך למיכל גדול תת קרקעי שמוציא גז מתאן, שנוצר באופן טבעי מהצואה, דרך הברז לבית.
"הקמנו" (ז"א תבל בצדק ביחד עם משה"ב של משרד החוץ והשגרירות שלנו) בכפר מרכז הדרכה לחקלאות אורגנית שמשתמש בשתן שנאסף מהבאפולו במקום בכימיקלים להדברת מזיקים, יש קומפוסט מיוצר במקום כמובן וגם שיפור התנובה של האורז באופן משמעותי ביותר.
ההצלחות של המרכז מעוררות התרגשות.
אחת מהמשימות שאני הצבתי לעצמי היא לראות איך אני יכול לסייע בשיכפול והפצת כל הידע שנרכש במרכז ההדרכה הזה.

מהכפר ירדנו לנחל לאוכלוסיה שכל חייה היא ליצור חצץ מאבני הנחל. המצב של האוכלוסיה הזו הרבה יותר קשה ואין לי מושג איך אפשר לעזור להם בכלל.

אחרי הביקור אצל "המחצצות" (כמובן שהנשים עושות את רב העבודה), ירדנו לכביש הראשי לאכול צהריים.
זה איזור השוק = האוטוסטרדה לפוקרה, כולל כל השרותים הנדרשים.

אחרי ארוחת הצהריים הלכנו לבית הספר, גם שם יש לנו פעילויות. בניגוד לכל אלו שחושבים שהנפאלים רוצים רק לקבל מזרים ולא מוכנים לעשות כלום בעצמם, בכל המקומות האלו גיליתי רצון כן להשקיע ולהתפתח. בבית הספר יש בממוצע 55 ילדים בכיתה ובכל זאת המורים (לא מורות) מצליחים להתמודד וכולם משחקים בהפסקה כדור עם הילדים. קצת מעורר קנאה אפילו.

מחר אנחנו נוסעים ל 4 ימים, לעוד כפר בו יש לנו פעילות - מרחק של 8 שעות נסיעה. הפעם נישן בכפר אצל תושבים מקומיים. חוויה אחרת.


יום שישי, 28 באוקטובר 2011

Bhaktapur

הלימודים בקורס האוריינטציה של "תבל בצדק" כל כך אינטנסיביים שאני ממש מפגר בעידכון הבלוג.
בבוקרו של החג (היה דבר כזה - סוכות, מי זוכר), נסענו חוה, אילנה ואני לבקטפור. עיר עתיקה שנהרסה ברעידת אדמה ושוקמה ביוזמתו של ארכיטקט אירופי. בכל כניסה לעיר יש בוטקה עם שומר שגובה הון עתק באופן יחסי - 1100 רופי (בערך 55 שקלים).
יש כמה כיכרות עם מקדשים יפים, סגורים, אבל לא צילמתי אותם. מי שרוצה יחפש תמונות באינטרנט. צלמים מקצועיים יכולים לעשות הרבה יותר ממני - לחכות לשעה הנכונה, לעונה הנכונה, עם העדשות הנכונות.
אז צילמתי סתם בית רגיל.
העיר היא עיר חיה כשהתושבים מתפרנסים בעיקר מתיירים.
אבל יש להם כמובן גם ילדים וכמו ילדים הם משחקים ליד המקדשים. ילדים הם ילדים בכל מקום.
 
ואפילו עושים פוזות לתיירים. לא ראיתי שגובים כסף בשביל התמונה. נראה לי שהיא דיגמנה בשביל הכייף אבל אולי אני טועה.
ביקשתי מאילנה שתצלם אותי - תמונה היסטורית עם משקפי שמש. אין לי הרבה תמונות כאלה. הם מציקים לי על האף.
מלבד האטרקציות שהזכרתי (לא אני במשקפי השמש, מקודם) יש גם בתי ספר לציור Thangka. ציור כזה יכול לקחת למאסטר חודש וחצי ותלמידים עושים ציורים יותר פשוטים בפחות זמן.
בתי הספר מקבלים גם תיירים כתלמידים והתקופה המינימלית לקורס כזה היא חודש וחצי. לשבת כל היום מזריחה לשקיעה על התחת להעתיק ציור בלי לזוז - ממש לא הקטע שלי.


בנוסף לכל זה, יש גם את כיכר הקדרים. לפי המפה, הגעתי למקום שחשבתי שהוא הכיכר. לא ראיתי כלום וחשבתי שזה רק השם של הכיכר והקדרים נעלמו כבר מזמן. מזל שאילנה קראה על המקום ומצאה חץ שמוביל לכיכר האמיתית.
למעשה בית הספר לציור גם הוא נמצא שם.

בין לבין, מיבשים בכיכר גם אורז לשמחת ליבם של תרנגולות ושאר בעלי כנף.

יש לי עוד הרבה תמונות אבל האינטרנט פה איטי ולהעלות תמונות לוקח המון זמן אז נסתפק בזה.

יום שישי, 21 באוקטובר 2011

הנחיתה בנפאל


הטיסה בעיקרון הייתה בסדר.כמעט.
במילנו, התכוננתי לאולימפידה בריצת 200 מ' משוכות עם ליווי של נציג אלעל כדי להגיע למטוס של Jet Airways שחיכה לי כדי המריא. עקפנו את כל השוטרים, אמצעי ביטחון, תורים, הכל.
מאוד התאים לי. אני שונא תורים שנאת מוות. הבעיה שתיק הגב שלי לא נסע איתי אלא נאלץ להשאר יום נוסף עד לטיסה הבאה. עמליה הציעה לי בפייסבוק לשלוח אותו לאופרה. הייתי עייף מידי להתחיל לחפש לו כרטיס.
בסוף עוד קיבלתי פיצוי של 50 דולר שכיסה את המונית הלוך וחזור לשדה התעופה כמה וכמה פעמים. ה 10 ק"מ האלה אומנם לוקחים שעה נסיעה כל כיוון, אבל היה כדאי. ככה הכרתי טוב יותר את העיר.

טיסה של מעל 7 שעות וכל הזמן הטייסת ההודית מדברת בהינדי ובאנגלית ששניהם נשמעו בערך אותו הדבר.
זה כנראה השפיע עלי כי חלמתי חלום ולא הבנתי ממנו כלום כי כולם דיברו שם הינדי.

חוה אספה אותי מהשדה ונסענו לתאמל (מרכז התיירים של קטמנדו) ושתיתי 2 כוסות של בננה לאסי (מילק שייק על בסיס יוגורט) שאני מת עליו. בתאילנד, לפני 3 שנים, זה היה עיקר הדיאטה שלי.

אחרכך, שכבר החשיך, הלכתי לחפש את הבית של מתנדבי "תבל בצדק" העמותה שבמסגרתה אני מתנדב בנפאל. שלטי שמות רחובות אין כי בין כה וכה לרב הרחובות אין שם. על מספרי בתים אין כמובן על מה לדבר.
לפני חודש, שירה, מדריכת הקבוצה שלנו הסבירה לי בערך איפה הבית ולא טרחתי לרענן את זכרוני. ידעתי לאן אני צריך ללכת, בערך.
מסתבר שהזכרון שלי הוא לא משהו. אחרי ששאלתי 3 פעמים אנשים אם אני באמת נמצא ברחוב קימדול והם אמרו לי שכן. ושהסתבר לי שלא היה להם מושג אם זה נכון או לא והם אישרו לי שאני נמצא ברחוב הנכון רק כדי שאהיה מרוצה, הוצאתי מפה מהתיק והגעתי לבית.
עוד יתרון של להשאיר את המטען במילנו. את מסע החיפוש הזה עשיתי עם מטען היד שלי בלבד.

כדי שלאחרים יהיה קל יותר להגיע, הכנתי את הגלויה הבאה שמראה איך להגיע לבית מהכניסה המזרחית למקדש הקופים - מקום שכל אחד יודע להגיע אליו.
בסך הכל זה קל מאוד וקרוב מאוד אם יודעים לאן ללכת.



יום שישי, 14 באוקטובר 2011

בדרך לקטמנדו


באחד הבקרים של קיץ 1974 ישבתי בסטודיו של אליזבט והשמעתי אין ספור פעמים  מהתקליט של קאט סטיבנס את השיר  קטמנדו - כדי להבין ולרשום את המילים של השיר.
לא רק המילים הקסימו אותי – בעיקר המנגינה, הליווי, החליל.

עברו כמה שנים מאז, ואני בדרך לקטמנדו (טס בראשון בצהריים).
הנה תרגום חופשי שהכנתי לכבוד הנסיעה:

יושב לצד האופל
תחת הטחב
יום קר אפור מעורפל
אגם הבוקר
שותה את השמים

קטמנדו, במהרה אראה אותך
והזמן המביך מוזר שלך
יעטוף אותי

קצוץ לי קצת עץ נשבר
נדליק מדורה
אור חם לבן יאיר את השחר
יעזור לי לראות
עצו של שטן מזמן נוצר

קטמנדו, במהרה אגע בך
והזמן המביך מוזר שלך
יעטוף אותי

העבירו לי הכובע והמעיל
נעלו הבקתה
לילה איטי היטב עימי
עד שאלך
שתהיה נחמד להכיר

קטמנדו, במהרה אראה אותך
והזמן המביך מוזר שלך
ישמור אותי בבית