אהבתי אהבתי אהבתי.
בהתחלה חשבתי רק לעבור פה בדרך הלאה.
הדרך מקונור לא הייתה קלה. האוטובוס צפוף. הדרך ארוכה.
עוברים דרך שמורת טבע יפה. איילים, פילים, כל מיני צפרים שלא ראיתי אף פעם.
הנמרים לא הראו את הפרצוף שלהם.
כשהגעתי למיסור (לא לצחוק בבקשה) זה הזכיר לי את פריז. אולי בגלל מזג האויר, קצת גשם, שדרות רחבות,
והארמון הגדול.
כתבתי שזה הזכיר לי, לא שזה דומה!!
יש הרבה דברים שאין בפריז כמו שוק צבעים,
ושוק לפרחים (בעיקר חלקי פרחים בסלים גדולים והשאר חרוזים בשרשראות).
בניין מוזיאון אינדירה גנדי אמנם עלוב אבל התצוגה הקטנה מאוד מעניינת.
היתה גם תצוגה של צלם מאוד מוכשר – Sri Rakesh Agarwal. בחלק מהמקומות שהוא צילם הייתי והתמונות נראו יותר טובות מהמקור. הזכיר לי שבלדאק עוד לא הייתי. זה בתוכנית לטיול הבא בהודו.
מעל לעיר גבעה רמה, מאוד קדושה בגלל חצי תריסר המקדשים שמעליה.
באחד מהם יש טקס מעניין. קונים מנחה של אגוזי קוקוס. מקבלים עליה ברכה ושוברים את הקוקוס על האבן ביציאה.
עוד אתר מעניין – שעון שהוקם ב 1927. שימו לב לספרות המעניינות.
אני קורא ספר מעניין של בריטי בשם William Dalrymple שהתעניין בעיקר במה שקרה בדלהי אחרי שהבריטים עזבו. הספר נקרא City of Djinns.
השעון הוא עדות לתקופה הזו.
אם לסכם את הספר במשפט אחד – היה טוב לפני כן, בתקופה של המוגולים המוסלמים שבנו את דלהי ומאז שהבריטים עזבו הכל מתדרדר.
יש קטעים מעניינים על ה-Hinglish. הניב האנגלי המיוחד שנוצר כאן שאני פוגש כל יום. מילים הודיות שנכנסו לשפה האנגלית ואיך שהן נעלמו עם היציאה של האנגלים מהודו.
אני עוד באמצע. כותב את הפוסט הזה ב- Hasan. אינטרנט לא הצלחתי למצוא פה בכלל. אפילו לא קפה יחיד ובודד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה