שתי נקודות עוגן היו לי בטיול הזה – נקודות שקבעו לי את את מתווה המסלול: אורוויל והאמפי.
לאורוויל הגעתי בשבוע הראשון ואני מסיים בהאמפי.
האמפי היא עיר מיוחדת במינה.
קודם כל, האמפי הוא המקום היחיד שאני זוכר שכולם חייבים להתייצב במשטרה להרשם מיד איך שמגיעים.
חם מאוד כאן. השוטרים יושבים מעולפים בוורנדה של מבנה עתיק מאבן שיסט אפורה, המקסימום שהם מוכנים להשקיע זה להזיז את האצבע כדי להצביע על ספר אורחים פתוח על ספסל במרכז חדר גדול וריק (למעט הספסל וכסא לידו), והתייר הולך ורושם את עצמו בספר.
יכולתי לכתוב מה שרציתי. השוטרים אפילו לא הזיזו את הראש כדי לראות אם באמת כתבתי שם משהו, שלא לדבר על לוודא את התוכן (כל פרטי הדרכון, הויזה, מה אני עושה בארץ וכו'. מספר נעליים לא צריך).
זה אולי מסביר את נהגי האופנועים בני העשר וקצת. שוטרים הם לא ראו ברחובות כבר מזמן כנראה.
לעומת זאת, זוהי עיר ללא סמים (אני לא בטוח, הציעו לי) ואלכוהול (את זה לא רואים על המדפים ובמסעדות).
עונשים חמורים יוטלו על העבריינים, לפחות ככה כתוב על השלטים.
מי בדיוק יעשה את זה? השוטרים האלה מהוורנדה?
האמפי בזאר, זה המקום בו אני מתמקם. הישראלים מתמקמים בדרך כלל בצד השני של הנחל, אבל השרות של סירות לצד השני הפסיק לפני שהגעתי בערב, אחרי 12 שעות נסיעה באוטובוס מקומי מהסאן.
גם לא ראיתי ישראלים בכל הזמן שאני פה. המסעדות של איציק, דודו ודומיהם סגורות.
אפשר לראות את מסעדת הגג של האכסניה שלי, בצד ימין של המקדש. הבניין האחרון.
את כל המעברה הזו מסביב למקדש הזה הולכים לגרוס עד עפר ולבנות פה גן.
התושבים קיבלו צו פינוי והם מנסים להציל את כל מה שאפשר מהבית שלהם לפני שיבואו להרוס אותו.
בטח יבנו גדר מסביב וכרטיס להודים יעלה 10 רופי ו250 לזר כמקובל (לא הרבה פחות מלילה במלון, לשם השוואה).
יש לי הרבה מה להגיד על ההבדל הזה במחירים. אולי בפעם אחרת.
הכרטיס טוב לכל האתרים שמצולמים עליו לכל היום !!! אמר לי בגאווה לא מוסתרת קופאי אחד. לך תסביר לו שהמרחק בין האתרים הוא מאות קילומטרים ואת מה שמשתמע מזה.
כשמחשבים זמן נסיעה בין מקומות, באוטובוס מקומי, מחלקים את הקילומטרים ב 20 קמ"ש, אבל גם עם הליקופטר לא היה עוזר במקרה הזה.
על העיר העתיקה לא אכתוב. המקום מאוד פופולרי בסרטי עלילה היסטוריים של בוליבוד. אפשר למצוא גם המון תמונות באינטרנט.
4000 דונם (נדמה לי) של עיר בצורה בת 500 שנה בערך, מלאה בשרידים של מקדשים, ארמונות, בריכות רחצה וכו'.
גם אורווה לפילים יש עם השפעה מוסלמית.
הצחיק אותי כי הזכיר לי בדיחה שאבא שלי סיפר לי כשהייתי ילד.
היה פעם תייר נודניק מאמריקה שעל כל דבר שהראו לו בתל אביב הוא אמר "אצלנו זה יותר גדול".
בסוף הנהג הראה לו את בית מעריב וסיפר לו שזה בית שימוש לפילים.
“ובאמת האמנת לו?" שאלו אותו כשחזר לאמריקה.
“בהתחלה באמת פקפקתי" הוא אמר, "אבל השתכנעתי שראיתי את גלילי הנייר הגדולים”.
יש גם המון מבנים נוספים מחוץ לחומות. בזאר מקורה ענקי מחוץ לעיר שסיפק סחורות להרבה מאוד אנשים, וכמובן עוד מקדשים.
הולכים בכל הארכיטקטורה המדהימה הזו עוד ועוד (בחום של בקעת הירדן ביום חם במיוחד) וזה פשוט לא נגמר.
עץ קדוש ליד הנהר, בדרך ל.... עוד מקדש, אלא מה.
כמו כל עץ גדול, הוד קדושתו נשמר ביחד עם כל מיני מצבות שמבטאות בקשות של מאמינים, סמלים של אלים וכו', כמקובל בכל העולם. שאלתי את הקוף, הוא לא ביקש מהעץ כלום.
עוד דבר שהעיר מפורסמת בו זה הבולדרים. כל האיזור הזה מסולע. מכוסה באבנים של 300 –500 טון. עליתי על כמה מהם כדי לתפוס זויות צילום קצת יותר טובות מאשר אפשר למצוא בין האבנים. גליתי שלהגיע למרומי הבולדר אני יכול אבל לרדת זה כבר סיפור יותר מסובך.
את זה למדתי כבר לפני 7 שנים בבית הספר לטיפוס במנאלי. סנדי המדריך שלי הורה לי לרדת אחרי שהגעתי לאן שהייתי צריך להגיע, באותה דרך שטיפסתי.
אנחנו רגילים להגיע לפסגה, לחייך חיוך נצחון ולרדת "בסנפלינג".
לא לקח לי הרבה זמן להזכר בעובדה הזו והפסקתי את הטיפוסים האלה מהר מאוד.
להגיע לצד השני של הנחל זו לא בעיה. יש סירת מנוע קטנה שמסיעה תיירים ומקומיים (כולל האופנועים שלהם) את כמה המטרים, מצד לצד.
דרך אחרת היא להשתמש בסירה, כמו סירת הדייגים הזו – סלסלת קש גדולה מצופה בתחתית אטומה יחסית (לא לגמרי, אני די נרטבתי) עם משוט אחד.
מסתובבים סביב מרכז הסירה יותר מאשר מתקדמים.
את הדייגים האלה פורשים רשת צילמתי באגם מלאכותי שיצרו כארבעה קילומטרים מעבר לנהר.
כל יום יצאתי להליכה וחזרתי אחרי לא יותר מחמש שעות כדי לא למות מחום או להתייבש.
באחד הימים עברתי ליד הבחור הזה. לא רחוק מהאקוודוקט, הוא התיישב על הכביש. סימן את הטריטוריה שלו עם כמה קופסאות סיגריות מעוכות וזהו, יש לו מקום של קבע עלי אדמות.
הגעתי לפני שבוע כבר וסיימתי כמעט את כל מה שיש לראות.
צילמתי בשקיעה,
ולקום לזריחה, נו, זה כבר בעייתי, אולי מחר.
זה אומר שיש לי שלושה ימים לנוח לפני הנסיעה הביתה.
לא הצלחתי למצוא טיסה שתביא אותי לניו דלהי בבוקר.
לטוס יום קודם ולחפש מקום לישון שם לא בא לי, אז החלטתי על רכבת. 48 שעות נסיעה עם החלפה אחת בגואה. מחלקה שניה בלי מיזוג אויר.
אני שונא מיזוג. בטיול הקודם נסעתי במיזוג מוורנאסי עד למערות אלורה ואג'נטה (23 שעות נסיעה אם אני זוכר נכון), קפאתי מקור והייתי חולה שבוע. לא תודה.
מקווה שיהיה מעניין.
מניו דלהי אני טס לתל אביב דרך לונדון (שינוי לי מועדי טיסות אז לא הייתה לי ברירה כי לא יכולתי להגיע לקונקשן) !! אז מה זה כבר עוד יומיים ברכבת.
