יום שישי, 20 באפריל 2012

Hampi


שתי נקודות עוגן היו לי בטיול הזה – נקודות שקבעו לי את את מתווה המסלול: אורוויל והאמפי.
לאורוויל הגעתי בשבוע הראשון ואני מסיים בהאמפי.

האמפי היא עיר מיוחדת במינה.
קודם כל, האמפי הוא המקום היחיד שאני זוכר שכולם חייבים להתייצב במשטרה להרשם מיד איך שמגיעים.
חם מאוד כאן. השוטרים יושבים מעולפים בוורנדה של מבנה עתיק מאבן שיסט אפורה, המקסימום שהם מוכנים להשקיע זה להזיז את האצבע כדי להצביע על ספר אורחים פתוח על ספסל במרכז חדר גדול וריק (למעט הספסל וכסא לידו), והתייר הולך ורושם את עצמו בספר.
יכולתי לכתוב מה שרציתי. השוטרים אפילו לא הזיזו את הראש כדי לראות אם באמת כתבתי שם משהו, שלא לדבר על לוודא את התוכן (כל פרטי הדרכון, הויזה, מה אני עושה בארץ וכו'. מספר נעליים לא צריך).
זה אולי מסביר את נהגי האופנועים בני העשר וקצת. שוטרים הם לא ראו ברחובות כבר מזמן כנראה.
לעומת זאת, זוהי עיר ללא סמים (אני לא בטוח, הציעו לי) ואלכוהול (את זה לא רואים על המדפים ובמסעדות).
עונשים חמורים יוטלו על העבריינים, לפחות ככה כתוב על השלטים.
מי בדיוק יעשה את זה? השוטרים האלה מהוורנדה?

האמפי בזאר, זה המקום בו אני מתמקם. הישראלים מתמקמים בדרך כלל בצד השני של הנחל, אבל השרות של סירות לצד השני הפסיק לפני שהגעתי בערב, אחרי 12 שעות נסיעה באוטובוס מקומי מהסאן.
גם לא ראיתי ישראלים בכל הזמן שאני פה. המסעדות של איציק, דודו ודומיהם סגורות.

אפשר לראות את מסעדת הגג של האכסניה שלי, בצד ימין של המקדש. הבניין האחרון.


את כל המעברה הזו מסביב למקדש הזה הולכים לגרוס עד עפר ולבנות פה גן.
התושבים קיבלו צו פינוי והם מנסים להציל את כל מה שאפשר מהבית שלהם לפני שיבואו להרוס אותו.

בטח יבנו גדר מסביב וכרטיס להודים יעלה 10 רופי ו250 לזר כמקובל (לא הרבה פחות מלילה במלון, לשם השוואה).
יש לי הרבה מה להגיד על ההבדל הזה במחירים. אולי בפעם אחרת.
הכרטיס טוב לכל האתרים שמצולמים עליו לכל היום !!! אמר לי בגאווה לא מוסתרת קופאי אחד. לך תסביר לו שהמרחק בין האתרים הוא מאות קילומטרים ואת מה שמשתמע מזה.
כשמחשבים זמן נסיעה בין מקומות, באוטובוס מקומי, מחלקים את הקילומטרים ב 20 קמ"ש, אבל גם עם הליקופטר לא היה עוזר במקרה הזה.

על העיר העתיקה לא אכתוב. המקום מאוד פופולרי בסרטי עלילה היסטוריים של בוליבוד. אפשר למצוא גם המון תמונות באינטרנט.
4000 דונם (נדמה לי) של עיר בצורה בת 500 שנה בערך, מלאה בשרידים של מקדשים, ארמונות, בריכות רחצה וכו'.


גם אורווה לפילים יש עם השפעה מוסלמית.
הצחיק אותי כי הזכיר לי בדיחה שאבא שלי סיפר לי כשהייתי ילד.
היה פעם תייר נודניק מאמריקה שעל כל דבר שהראו לו בתל אביב הוא אמר "אצלנו זה יותר גדול".
בסוף הנהג הראה לו את בית מעריב וסיפר לו שזה בית שימוש לפילים.
“ובאמת האמנת לו?" שאלו אותו כשחזר לאמריקה.
“בהתחלה באמת פקפקתי" הוא אמר, "אבל השתכנעתי שראיתי את גלילי הנייר הגדולים”.


יש גם המון מבנים נוספים מחוץ לחומות. בזאר מקורה ענקי מחוץ לעיר שסיפק סחורות להרבה מאוד אנשים, וכמובן עוד מקדשים.


הולכים בכל הארכיטקטורה המדהימה הזו עוד ועוד (בחום של בקעת הירדן ביום חם במיוחד) וזה פשוט לא נגמר.


עץ קדוש ליד הנהר, בדרך ל.... עוד מקדש, אלא מה.


כמו כל עץ גדול, הוד קדושתו נשמר ביחד עם כל מיני מצבות שמבטאות בקשות של מאמינים, סמלים של אלים וכו', כמקובל בכל העולם. שאלתי את הקוף, הוא לא ביקש מהעץ כלום.

עוד דבר שהעיר מפורסמת בו זה הבולדרים. כל האיזור הזה מסולע. מכוסה באבנים של 300 –500 טון. עליתי על כמה מהם כדי לתפוס זויות צילום קצת יותר טובות מאשר אפשר למצוא בין האבנים. גליתי שלהגיע למרומי הבולדר אני יכול אבל לרדת זה כבר סיפור יותר מסובך.
את זה למדתי כבר לפני 7 שנים בבית הספר לטיפוס במנאלי. סנדי המדריך שלי הורה לי לרדת אחרי שהגעתי לאן שהייתי צריך להגיע, באותה דרך שטיפסתי.
אנחנו רגילים להגיע לפסגה, לחייך חיוך נצחון ולרדת "בסנפלינג".
לא לקח לי הרבה זמן להזכר בעובדה הזו והפסקתי את הטיפוסים האלה מהר מאוד.


להגיע לצד השני של הנחל זו לא בעיה. יש סירת מנוע קטנה שמסיעה תיירים ומקומיים (כולל האופנועים שלהם) את כמה המטרים, מצד לצד.
דרך אחרת היא להשתמש בסירה, כמו סירת הדייגים הזו – סלסלת קש גדולה מצופה בתחתית אטומה יחסית (לא לגמרי, אני די נרטבתי) עם משוט אחד.
מסתובבים סביב מרכז הסירה יותר מאשר מתקדמים.


את הדייגים האלה פורשים רשת צילמתי באגם מלאכותי שיצרו כארבעה קילומטרים מעבר לנהר.

כל יום יצאתי להליכה וחזרתי אחרי לא יותר מחמש שעות כדי לא למות מחום או להתייבש.
באחד הימים עברתי ליד הבחור הזה. לא רחוק מהאקוודוקט, הוא התיישב על הכביש. סימן את הטריטוריה שלו עם כמה קופסאות סיגריות מעוכות וזהו, יש לו מקום של קבע עלי אדמות.


הגעתי לפני שבוע כבר וסיימתי כמעט את כל מה שיש לראות.


צילמתי בשקיעה,


ולקום לזריחה, נו, זה כבר בעייתי, אולי מחר.

זה אומר שיש לי שלושה ימים לנוח לפני הנסיעה הביתה.
לא הצלחתי למצוא טיסה שתביא אותי לניו דלהי בבוקר.
לטוס יום קודם ולחפש מקום לישון שם לא בא לי, אז החלטתי על רכבת. 48 שעות נסיעה עם החלפה אחת בגואה. מחלקה שניה בלי מיזוג אויר.
אני שונא מיזוג. בטיול הקודם נסעתי במיזוג מוורנאסי עד למערות אלורה ואג'נטה (23 שעות נסיעה אם אני זוכר נכון), קפאתי מקור והייתי חולה שבוע. לא תודה.
מקווה שיהיה מעניין.
מניו דלהי אני טס לתל אביב דרך לונדון (שינוי לי מועדי טיסות אז לא הייתה לי ברירה כי לא יכולתי להגיע לקונקשן) !! אז מה זה כבר עוד יומיים ברכבת.



יום חמישי, 19 באפריל 2012

Sravana Belgola, Halebidu & Belor


הפוסט הזה הוא "באשמתו" של מנחם. לפני שבועיים הוא שלח מאמר של גיא נוימן על האיזור. זה היה בדרך שלי פחות או יותר ככה שהחלטתי לבלות פה כמה ימים.
ממיסור נסעתי להתמקם ב Hassan. עיר של כלום, דיר אל בלח. על היום הראשון חטפתי קילקול קיבה רציני. אולי הבאתי את זה ממיסור, לא יודע.

למחרת נסעתי לבלגולה. מקדש קטן ויפה על חתיכת סלע אחת גדולה.



הפירסום של המקדש בא מפסל מונוליטי גדול של אל ג'איני.
מטפסים על מלאנתלפים מדרגות, יחפים, אני חלש, לא ישנתי טוב בלילה וקלקול הקיבה משפיע עלי. הנוף מלמעלה מצדיק את הטיפוס. הפסל מעניין. לא יותר מזה.



בירידה האבן כבר יותר חמה, אפילו חמה מאוד. לרדת מהר קשה כי תלול.

למחרת, אני מתחיל בהלביד. מקדש קטן ויפהפה. אולי המקדש הכי יפה שראיתי בהודו.



למעשה מספר מקדשונים מחוברים ביחד. המקדש העיקרי מוקף בעבודות אבן יפהפיות. ממש תחרה ב"אבן סבון". איזה דיוק, מדהים.



יש גם סיפורי קרבות כמו סיפור המצור על לכיש. האצבע שלי שם לקנה מידה.


משם אני נוסע לבלור. אותו סיפור פחות או יותר, עם תוספת של שער יפה.



לחשוב על זה שיש במקדשים האלה מאות פסלונים וכמעט כל אחד שונה מהשני, עם עיטורי אבן מקשרים ביניהם.

בחרתי באחד שקרוב לליבי – החלילן. איזה יופי !!!



יום שלישי, 17 באפריל 2012

Mysore

אהבתי אהבתי אהבתי.
בהתחלה חשבתי רק לעבור פה בדרך הלאה.
הדרך מקונור לא הייתה קלה. האוטובוס צפוף. הדרך ארוכה. 
עוברים דרך שמורת טבע יפה. איילים, פילים, כל מיני צפרים שלא ראיתי אף פעם.
הנמרים לא הראו את הפרצוף שלהם.

כשהגעתי למיסור (לא לצחוק בבקשה) זה הזכיר לי את פריז. אולי בגלל מזג האויר, קצת גשם, שדרות רחבות,



והארמון הגדול.



כתבתי שזה הזכיר לי, לא שזה דומה!!

יש הרבה דברים שאין בפריז כמו שוק צבעים,



ושוק לפרחים (בעיקר חלקי פרחים בסלים גדולים והשאר חרוזים בשרשראות).



בניין מוזיאון אינדירה גנדי אמנם עלוב אבל התצוגה הקטנה מאוד מעניינת. 
היתה גם תצוגה של צלם מאוד מוכשר – Sri Rakesh Agarwal. בחלק מהמקומות שהוא צילם הייתי והתמונות נראו יותר טובות מהמקור. הזכיר לי שבלדאק עוד לא הייתי. זה בתוכנית לטיול הבא בהודו.



מעל לעיר גבעה רמה, מאוד קדושה בגלל חצי תריסר המקדשים שמעליה.
באחד מהם יש טקס מעניין. קונים מנחה של אגוזי קוקוס. מקבלים עליה ברכה ושוברים את הקוקוס על האבן ביציאה.



עוד אתר מעניין – שעון שהוקם ב 1927. שימו לב לספרות המעניינות.
אני קורא ספר מעניין של בריטי בשם William Dalrymple שהתעניין בעיקר במה שקרה בדלהי אחרי שהבריטים עזבו. הספר נקרא City of Djinns. 
השעון הוא עדות לתקופה הזו. 


אם לסכם את הספר במשפט אחד – היה טוב לפני כן, בתקופה של המוגולים המוסלמים שבנו את דלהי ומאז שהבריטים עזבו הכל מתדרדר. 
יש קטעים מעניינים על ה-Hinglish. הניב האנגלי המיוחד שנוצר כאן שאני פוגש כל יום. מילים הודיות שנכנסו לשפה האנגלית ואיך שהן נעלמו עם היציאה של האנגלים מהודו.
אני עוד באמצע. כותב את הפוסט הזה ב- Hasan. אינטרנט לא הצלחתי למצוא פה בכלל. אפילו לא קפה יחיד ובודד.



יום שני, 16 באפריל 2012

Coonoor ו- Ooty

היעד המקורי היה אוטי. הלונלי פלנט המליץ עליו. איזור יפה בטבע. ברכבת לקוניהקומרי, פגשתי אמריקאי שאמר שקונור עדיפה. אני לא מת על הלוני אז החלטתי לקבל את מה שהוא אומר. בכל מקרה, המרחק בין שתי העיירות לא גדול מידי.

אחת הסיבות לנסוע לאוטי היא רכבת קיטור קטנה שלוקחים מ-Metupalayam. הרכבת עוצרת בדרך בקונור, כך שהחלטתי שארד בדרך.

האוטובוס למטאפליאם היה ישיר מקודאיקנאל. ז"א, האוטובוס. אבל הכרטיס לא.
קונים כרטיס לתחנה מרכזית ראשונה (אני לא סופר את מליון העצירות בדרך).
נשארים על האוטובוס ומשלמים שוב. מגיעים לעוד תחנה מרכזית ושוב משלמים.

כמו כל נסיעה ברכבת בהודו, רכישת כרטיס היא פרוצדורה.
אני צריך להיות בתחנה ב 5 בבוקר.
איפה המלון הקרוב ביותר? מסתבר שבתחנה יש שני חדרי "מנוחה".
החלטתי לבדוק את הנושא.
החדר היה ענק, מיטה גדולה, שרותים ומקלחת מצוחצחים והמחיר הרבה מתחת למחיר בתי המלון בעיר.
יש כאלה חדרים בהרבה תחנות, אבל אני מעדיף בדרך כלל לנסוע באוטובוסים כך שלא יצא לי להתנסות בפלא הזה עד עכשיו.

האוכל והשתיה גם הם לדוגמא בתחנות רכבת. זול וטעים יותר מדברים מקבילים מחוץ לתחנה.

אני הגעתי "רק" 12 שעות לפני ההמראה ולכן אני ברשימת המתנה.
לכמותי יש תור מיוחד. בחמש בבוקר יושב שם הודי שמן וחייכן, בחושך מוחלט ומחכה לקליינטים כמוני.
אני כבר ביחסים טובים עם מנהל התחנה כי שכרתי אצלו מגורים במקום ערב קודם.
הוא מסתכל על הטופס שמילאתי, שואל "מה זה?” (מה אני יודע, זה מה שנתנו לי למלא הקופה ואמרו לי לחזור ב- 5 בבוקר).
הוא קורע את הטופס ונותן לי קופון לקופאית, מצייר עליו את המספר 1, מקיף אותו בעיגול וחותם.
אני מגיע לתור וכל ההודים מסתכלים על הקופון בהערכה. אני ראשון בתור לקניית הכרטיס.
מוציא שטר כסף גדול והקופאי מתגלגל מצחוק. המחיר הוא 4 רופי בלבד לקונור. לאוטי זה כבר 40, גם כן כמעט חינם. נראה לי מוזר המחיר המצחיק הזה ואני שואל כמה זמן לוקח לקונור וכמה לאוטי.
4 שעות לקונור ו 5 לאוטי הוא אומר.
הוא אמור לדעת, לא? מסתבר שלא כל כך. זה 3 שעות לקונור וכנראה 4 לאוטי.

הרכבת כבר בתחנה מהערב הקודם וב 6 נותנים לנו להכנס.
אני הראשון בתור של הממתינים ודוחסים אותנו לקרון קטנטן.
ב7 ועשרה הרכבת מתחילה לזוז – 3 קרונות והקטר שדוחף אותם בעליה.

כל חצי שעה בערך הרכבת עוצרת.
ממלאים מים,



משמנים קצת,



והנוסעים יוצאים לנפוש מהדרך הארוכה.



כולם מצלמים את כולם ואני מצלם גם את ה"אל תיגע בי", לא ראיתי אותו מזמן.
כשנוגעים בו העלים מתקפלים ונראים כאילו הצמח יבש ומת.
לא יודע אם זה עובד על פרות או לא.



הקטר מצפצף ואנחנו חוזרים לקרונות. לוקח לרכבת להסתנכרן על גלגלי השיניים,



ואנחנו יוצאים בדהרה פראית במעלה ההר, יותר מהר ממהירות הליכה דווקא.

בקונור אני יורד ואחרי הרבה אי הבנות עם נהג ריקשה אני מתמקם ב WMCA.
מחיר מצחיק, פחות מחצי משבמקומות אחרים שהייתי בהם עד עכשיו.

קונור אכן עיירה נחמדה. אני מטייל בעיירה אבל בעיקר מסביב. הררי, עוד מטעי תה אבל לא מסודרים כמו במונאר. רואים את המישורים מרחוק.

לא רחוק יש יישוב בשם Wellington. קשה לתאר מה זה. בנוי סביב בסיס צבאי. יש שם גם בית חולים צבאי. “צריפין" אבל פתוח לקהל. עולם אחר. נקי לדוגמא. חיילים בתזמורת התהלוכות הצבאית מתאמנים בחורשה. כמובן שבלי מגרש מסדרים ענק ומגרש ספורט אי אפשר.
גם אתר הנצחה. הנוסעים בכביש מתבקשים לנהוג בחמלה.


באחד הימים אני נוסע לאוטי, או בשמה האחר Udhagamandalam אם נוח לכם יותר לבטא את השם שלה ככה.
הפעם גם צילמתי את הדרך בה הכרטיסנים באוטובוס מחזיקים את העודף כשהם עוברים מקצה אחד לשני ולוקחים כסף. בדרך כלל אין להם עודף והם כותבים בגב הכרטיס את סכום החוב ומחזירים כסף כשנוסע יורד.



אם היה לי רופי על כל פעם ששמעתי בהודו את המשפט "NO change" הייתי עשיר.
הודים לא אוהבים להחזיר עודף. או שבאמת אין להם או שזה בגלל תחושת ההפסד שהם צריכים להפרד מכסף שכבר נח אצלם בכיס. כהנמן וטברסקי היו חוגגים פה.

אוטי די דומה לקונור בסך הכל, אבל הגן הבוטני שלה הרבה יותר יפה. תכנן אותו מישהו מה-Q לפני יותר ממאה שנה. המוצא של עץ הדרכון הוא ביפן ,



אבל את העץ הכי מרשים - שגעון הקופים האוסטרלי, לא הצלחתי לצלם, גדול מידי, גבוה מדי, משוגע מדי.

גם בגן הזה כמו בגן שבקונור (האמת שראינו את זה גם בקנייאקומרי) מסתובבים צלמים ומנסים לשכנע אנשים להצטלם. את התמונות אפשר לקבל מיד. כל צלם מצוייד, בנוסף למצלמה, במדפסת מופעלת ע"י מצבר של אופנוע.








יום שישי, 6 באפריל 2012

KodaiKanal ו- Vattakanal



על המרחק הקצר יחסית בין מונאר וקודאיקנאל כתבתי כבר בפוסט הקודם – משהו כמו 60 ק"מ. בפועל זה לקח 8 שעות נסיעה, 3 אוטובוסים. ירידה מגובה של כ 1600 מ' מעל פני הים לרמת דקאן (500 מ'?) ובחזרה ל גובה של 2000.

קודאי היא עיירה סואנת אבל גם עם המון איזורים שקטים לגמרי.
במרכזה אגם מלאכותי מוקף עצים וגנים, דוכנים של פליטים טיבטים שמוכרים בעיקר בגדים לתיירים הודיים שבאים להפעיל סירות משוטים על האגם.




בין הדוכנים גם מוכרת של תירס קלוי. אחד המאכלים שאני הכי אוהב בעולם.  המוכרת מעבירה את התירס מעל גחלים לוחשות שמקבלות חיזוק של זרם אויר ממפוח ידני.



לא רחוק מהאגם, העמק הירוק. רחוב אחד בתוך סבך של צמחיה פראית, עצים גבוהים – לא רואים ולא שומעים את הצוויליזציה. גם הרבה אנשים לא מסתובבים שם.

בפינה אחרת של העיירה, משתלה חינוכית עם פינות של צמחי ריח, תבלינים, צמחי מרפא וכו'. ליד כל ערוגה, ציון של שם הצמח בטמיל, הינדי ואנגלית.

עוד אתר תיירותי מאוד מבוקש הוא שביל טיילת שצופה על המישור למטה. אמורים לראות למרחקים גדולים. כשאני עברתי שם העננים כיסו את העמק ולא ראו כלום, אז לא נכנסתי לטיילת (הכניסה בתשלום עם תשלום נפרד למצלמה כנהוג).

לידיעת המתעניינים – יש Wifi חינם במסעדת R.R. בחצר מלון באותו השם, ממש צמוד לתחנת הדלק במרכז העיר, לא רחוק מהתחנה המרכזית.
גם האוכל טוב והמחירים סבירים לגמרי.
חוץ מהמקום הזה, גם אינטרנט בתשלום יש בקושי.

כשהגעתי לקודאי, התמקמתי במלון לא רחוק מהתחנה המרכזית אחרי שיטוט לא קצר (מלווה כמובן בכל מיני מקומיים שקיוו לעשות עלי עמלה) עד שמצאתי משהו במחיר סביר.

למחרת הלכתי לבדוק את ווטה, כך קוראים לכפר בקיצור. משהו כמו 3 ק"מ ממרכז העיר.
קצת הפחיד אותי. קראתי שהמקומיים קוראים למקום little Israel כי יש שם הרבה ישראלים.
לא בא לי לשמוע את אהוד בנאי או זוהר ארגוב ממרחקים, כמו באולד מנאלי למשל.

טיילתי לשם דרך חורשות ולצד נחל עם מפל שההמקומיים מתרחצים בו למרות שהו מזוהם לגמרי ומצאתי מקום שקט, מעט מאוד ישראלים וכולם מסוג החיובי (אם נתעלם משני החב"דניקים שלא יצרתי איתם קשר בכלל) ובכלל, זה סוף העונה ולא היו הרבה תיירים.
גם אלו שהיו התחלפו כל הזמן ולא נשארו שם הרבה, כולל הישראלים. עברתי לשם והיה דווקא מעניין מאוד לנהל שיחות עם כולם. גרתי בבית בו השכירו חדרים עם מטבח ושרותים משותפים לכולם (שישה  חדרים). חדר אחד לקח נועם, בעוד אחד התחלקו צרפתיה וצ'כי ובעוד אחד גרו הורים ושני ילדים, הודים, עובדי הייטק מבנגלור. היא נוצריה והוא מוסלמי והילדים שלהם לומדים בבית ספר בין לאומי ככה שכולם דיברו אנגלית רהוטה.



גם שם היה דוכן לממכר תירס. הצבע הצהוב על לחיה של הגברת הוא במקור. ממרח של תבלין כלשהו להלבנה, או הצהבה במקרה הזה.



נשארתי בתקווה שהענן יתפזר ואפשר יהיה לראות את הנוף ואכן אחרי ארבעה ימים זה קרה.
עד אז, כל מה שאפשר היה לראות מהכיוון של הרמה למטה, היה זרם של עננים  נע  כלפי מעלה ולפעמים אפילו נכנס לביקור הביתה.



זה מהמרפסת לכיוון אחד בלבד. יש הרבה כיווני אויר למרפסת הזו וכל אחד יפה ממשנהו.
בבוקר האחרון אפילו קמתי לזריחה.




עזבתי את האיזור כבר וזה אומר שאת הקושיות אני אומר הלילה לבד בחדר.
לא ראיתי אפילו ישראלי אחד כבר שלושה ימים.
אפילו תיירים יש כאן בקושי, למרות שהיום הייתי ב OOTY שנחשבת למוקד  תיירות. 
ראיתי כמעט רק הודים מטיילים באיזור. אפשר לספור את ה"לבנים" על כף יד אחת  וחצי.

יום שלישי, 3 באפריל 2012

Munnar


הדרך למונאר עברה בקלי קלות. הלכתי ברגל למעבורת. בצד השני לקחתי ריקשה לתחנה המרכזית. הנהג ביקש בדיוק את מה שחשבתי שמגיע לו כך שנחסך ממני הקטע המעצבן הזה של ההתמקחות. האוטובוס היה ישיר למונאר. תענוג.

אחרי שהתמקמתי במלון יצאתי לטייל בעיירה. רחוב ראשי אחד וחצי. שוק, בית חולים וכל השאר מלונות מרמות שונות ובתי תפילה.

מוסלמים,



ונוצרים.



הכנסיה הזו מאוד מזכירה כנסיה שראיתי בניירובי. מעניין איך הקנייתים הגיעו עד כאן. (בסדר, אני יודע שזו לא הסיבה אבל המחשבה הזו משעשעת בכל זאת, אותי לפחות).

ישו הקטן לא תיקן פנצ'רים באותו יום כי צילמתי את המוסך שלו ביום ראשון.



ואם אתם שואלים מה עם מקדשים הודים? אז בעיר עצמה לא ראיתי, רק באחד מהטיולים הרגליים שעשיתי בסביבה וגם זה במקרה.





העיירה היא מרכז לגידול ועיבוד תה. כל ההרים מסביב מכוסים במטעי תה. הגעתי מחוץ לעונת הקטיף כך שראיתי מעט מעוד נשים (אלא מה) עובדות בשטח.
את הקטיף מבצעים ע"י להב שמחובר לקופסא בגודל של קופסת נעליים ובפעולת גזירה, העלה הגזום נופל לקופסא, נאסף לסלים גדולים שמורדים לכביש לשם הובלה למפעל העיבוד.



באחד מהמפעלים האלו הקימו מוזיאון ומקרינים בו גם סרט מאוד מעניין על ההיסטוריה של האיזור. מסתבר שאחרי הרבה תהפוכות, כל שדות התה והמפעלים שייכים לקואופרטיב של העובדים.
נראה שזה מצליח, בניגוד למתפרה במצפה רמון עליה דיברנו וגם ראינו את הסידרה מהטלויזיה, כחלק מהלימודים המקדימים על צדק חברתי, כשהייתי בנפאל.



לקחתי גם סיור מאורגן ע"י ארגון התיירות הממשלתי. במיניבוס היינו אני, וזוג הודים צעיר מהצפון.
נוסעים לראות אגם שנסכר לצרכים, משתלה, הידרואלקטריים וכמובן שדות תה והמוזיאון.




התחנה הבאה שלי לפי התכנון – קודאיקנאל. היה פעם כביש בין שני הישובים האלה. היום צריך לנסוע מסביב. חשבתי אולי לעשות את הדרך ברגל. 44 ק"מ או 60, תלוי באיזה מפה מתייעצים. הבעיה הייתה שצריך לעשות את זה עם מדריך. בשביל לקחת מדריך חייבים לפחות 4 אנשים ואני מטייל מחוץ לעונה כך שלא היו עוד קנדידטים.
הטיול המאורגן לקח אותנו לנקודה הכי גבוהה במסלול, 28 ק"מ ממונאר ולפי אחת מהמפות שהיו לי אפשר היה לחשוב שאולי אפשר לקחת משם ריקשה לקודאי. מסתבר שאי אפשר. המפה הייתה יפה אבל לא נכונה.

בכלל מפות בהודו זו בעיה. ההודים פרנואידים בנושא הזה, כמו בנושא של טלפונים לוויניים (חל איסור מוחלט להכניס טלפונים כאלה להודו – אפילו אם לא משתמשים בהם. עיתונאי, בריטי נדמה לי, נזרק לכלא והיה קשה לחלץ אותו משם).
כל המפות הן ללא קנה מידה. זו אולי הסיבה שההודים לא מבינים במרחקים. כשמישהו אומר לך שהמקום שאתה שואל עליו הוא במרחק של 2 ק"מ, כל מספר בין 200 מטר ל 20 ק"מ זוכה.

עשיתי יומיים של טיולים ארוכים בהרים מסביב, על שבילים / כבישים, כי אי אפשר לרדת מהם. בכל מקום שלט שמזהיר מחדירה לשדות התה.

ביום השני, לדוגמא, הלכתי 60 ק"מ, אם נחבר את כל המרחקים של האנשים שאמרו לי בדרך. 24 ק"מ נראה לי הרבה יותר סביר.
בשלב מסויים נעשה לי ממש חשוך. הסתכלתי בשעון והשעה הייתה רק 3. הבטתי למעלה בין האקליפטוסים הענקיים וראיתי ענן שחור שגם התחיל לעשות קולות של חוסר שביעות רצון. עליתי על האוטובוס הראשון שעבר לכיוון העיירה ובאמת אחרי 3 דקות התחיל לרדת גשם


יום ראשון, 1 באפריל 2012

עוד קצת על קוצ'ין


אני כבר ה Vattakanal עם חובות ליומן כי הייתי מנותק מהאינטרנט כמעט שבוע – כמה ימים ב Munnar ויומיים ב Kodaikanal.

הביקור בקוצ'ין היה מאוד אינטנסיבי, למרות שיום אחד עבר בהפלגה מאוד שקטה ב - backwaters, איזור ימי של מים מתוקים, לא רחוק מהחוף. אבל רגע, עוד כמה דברים לפני זה.

לא כתבתי בפוסט הקודם על בית הכנסת העתיק. סיפור מופלא על יהודים שהגיעו לכאן אחרי חורבן הבית וכל הקורות אותם.
גם המוזיאון שליד היה מאוד מעניין. שושלת מלוכה שבנויה על הצד הנשי דווקא.
על מלך שעם הדמוקרטיזציה של הודו המיר את המקצוע שלו לראיית חשבון.
לא כתבתי על זה בפוסט הקודם כי בשני המקומות אי אפשר היה לצלם.

לעומת זאת, באותו אולם שהיה הקונצרט שכתבתי עליו הייתי בהצגת קטקלי – מופע מקוצר (המקור הוא הצגה של 8 – 9 שעות, שמתקיים במקדש). את זה כן אפשר היה לצלם.

איפור השחקנים לוקח שעה.



הרשע מאופר בירוק אדום כדי שידעו כולם איזה בן אדם הוא.
את תפקיד האישה משחק גבר.
השחקנים לא מדברים, רק הזמר מאחור (שם בצד ימין של התמונה) מספר את העלילה תוך כדי שירה מונוטונית תוך כדי צלצול במצילתיים קטנות.






עוד סיפור מעניין - רשתות הדייגים הסיניות. יש כחצי תריסר כאלה בפורט קוצ'י.




זה נראה יפה מאוד, אבל לא יעיל בעליל ברמת הדגה הנמוכה פה.
המתקן מאוזן באמצעות סלעים שקשורים למנוף שמוריד את רשת למים.
כשמעלים אותה אחרי כמה דקות, קודם כל העורבים עושים בקרת איכות. לא שיש להם כל כך הרבה מה לראות.
אחד הדייגים רץ עם רשת קטנה ומנסה לאסוף את הדגיגים לפני שהעורבים יתנפלו עליהם. הרבה הם לא מוציאים משם.



לא רחוק מהם, דייג עובד בשיטה אחרת – מפזר רשת קטנה עם משקולות ואוסף את מה שנלכד. כל זריקה כזו מעלה 2 - 3 דגים ראויים, צלופח אחד שהוא שחרר בחזרה למים, בקיצור, עבודה קשה ממש, באותה יעילות בערך כמו הרשת הגדולה.
התמונה ברזולוציה מאוד נמוכה כי גזרתי אותה מקטע ווידאו שצילמתי.



יום הטיול ל- Backwaters התחלק לשניים.
קודם עשינו הפלגה בסירה גדולה.



הנחל נשפך לאגם גדול שנוצר ממש ליד החוף ע"י זרמי הכרית (זה המונח בעברית לגאות ושפל), ככה שהאגם עם מים מעורבים, מתוקים ומלוחים.
יש בשטח כמה איים והמדריך השוויץ – we are 100% electrified, לא נשמע כל כך טוב. מזכיר את הכסא החשמלי, לא?

התנועה בין האיים עם מעבורת, כולל העברת מכוניות על כמה סירות מחוברות לאורך המעבורת.



הגברים דגים עם רשתות והנשים הולכות במים עד צוואר ואוספות צדפות.



הסבתות מייצרות חבלים מהקליפות של פירות הקוקוס.



את הפירות אוספים במדינה השכנה – טמיל נאדו ולא כאן בקנטקה כי במדינה השכנה יש מטעים גדולים וכאן הכל מתחלק לכמה עצים למשפחה ופשוט קשה לאסוף את הכמות הנדרשת.
הסיבים נאספים לסלים והסבתא פשוט מושכת את הסיבים מהסל, קושרת את הקצה למכונה שמסתובבת. סיב מושך סיב וככה נוצר החוט וסבתא מביאה עוד הכנסה למשפחה ב... שקל עשרים לשעה.



את החצי השני של היום עשינו בהפלגה בסירות קטנות בתעלות צרות בין העצים של האורגות.



אבל החלק המעניין מבחינתי, לפחות כמו אורגות חוטי הקוקוס היה יצור ה – Toddy.
טודי הוא משקה אלכוהולי (באחוזים קטנים יחסית 3 – 4 אחוז) טעים מאוד.
מייצרים אותו מענפים של עצי הקוקוס אבל אין לו טעם של קוקוס בכלל
.
חותכים ענף ושמים על הגדם כד קטן כדי לאסוף את המיץ, פעמיים שלוש ביום.



החלק המעניין הוא ערכת "החולב" של המיץ – סכין כדי לחתוך את הקצה המתייבש של הגדם כל פעם ועצם של באפלו שמכים איתה את הגדם כדי לזרז את זרימת הנוזלים בענף הקטום.
מוציאים את המח של העצם ומכניסים כל מיני עשבי מרפא כדי לשכנע את הענף להניב יותר. לא יודע עד כמה זה מועיל אבל עם קצת אמונה הכל יכול להיות.