LICAF at Livingstone

באחת מההפסקות בסדנא שהעברתי ביום שלישי שעבר יצא לי לדבר על מפלי ויקטוריה. קראתי באינטרנט שכדאי לחכות לאפריל. כשיהיה יותר מים במפלים. סוף שבוע ארוך (חופשת הפסח) ציפה לי ושאלתי אם בכל זאת כדאי לי לנסות לנסוע. עמנואל המודד שלנו הראה לי סרטון עם המון מים שהוא צילם כמה ימים קודם והמליץ לי לנסוע. הוא המליץ לי גם על חברת האוטובוסים של משפחת Mazhandu. אוטובוסים נוחים ומהירים.

לקחתי את האוטובוס האחרון של חמישי. חבל על כל רגע. שבע בערב יוצאים אבל צריך להיות חצי שעה קודם בתחנה. שבע שעות נסיעה. ניסיתי למצוא מקום לינה דרך האינטרנט. ידעתי שיהיה קשה בגלל החג. לא מצאתי. החלטתי לנסוע בכל זאת. אני אופטימי מטבעי. יהיה טוב.

לידי יושב בחור צעיר עם אנגלית משובחת. מאוד נחמד. מוודא שיש לי את מספר הטלפון שלו למקרה שאני נתקע בליווינגסון וצריך עזרה. מגיעים בשתיים לפנות בוקר. האוטובוס נשקל פעמיים בדרך, כמו כל משאית שעוברת בדרך. חשוב. שלא יהיה עומס יתר. נראה לי שזו גם עוד דרך למצוא תעסוקה לאנשים, כמו כל מחסומי הדרכים של המשטרה ביציאה וכניסה לכל עיר. אמרו לי שאני יכול להמשיך לישון באוטובוס עד הבוקר. לא בא לי להתחיל לחפש מלון באמצע הלילה. מסתבר שדווקא האוטובוס הזה ממשיך הלאה בשעה 4. הייתי ערני אחרי 5 שעות שינה באוטובוס ולא הצלחתי להירדם אז הלכתי לחפש בכל זאת. לא רחוק מצאתי מלון, קצת יקר בשביל 4 שעות שינה. לא נורא.

בבוקר אני שואל את הפקידה בקבלה איך אני מגיע ללשכת התיירות הממשלתית. למה אתה שואל אותי, היא שואלת, הנה הפקידות – בדיוק יוצאות מהמלון. תמיכה שהגיעה מלוסקה לעבוד בפסטיבל בין לאומי שקורה בסוף השבוע הארוך הזה בליווינגסטון. לקחו אותי למשרדים שלהם, ומצאו לי מלון נחמד וזול, בדיוק מול המלון שהייתי בו בלילה. צריך לזכור את המקום לפעם הבאה אם אגיע לכאן.

אחרי שהתמקמתי, נסעתי לפסטיבל. טעיתי בשם של הכפר בו היה הפסטיבל ועל טעויות משלמים. במקרה הזה, שילמתי למונית. הנהג שאל אותי כמה זמן אני בזמביה כדי לקבוע מחיר. הסכמנו על מחיר גבוה מידי אבל סביר. אחרי שסגרנו את המחיר שאלתי אותו, כמה הייתי משלם אם הייתי מקומי. הסיפור שהוא ניסה למכור לי היה, שמקומי משלם יותר אבל הוא לא רוצה שיהיו לי טענות נגד זמביה שהמחירים גבוהים מידי. ממש. בדיחה מצוינת.

פסטיבל ריקודים. מכל מיני מחוזות בזמביה וגם ממדינות בסביבה. המוזיקה בסה"כ מאוד מונוטונית וחוזרת על עצמה.

לחלק מהלהקות היה גם קרימבה. השם קרימבה הוא גם שם של כלי אחר במקסיקו, שמנגנים בו ע"י הרעדת קפיצי ברזל מעל לתיבת תהודה קטנה. כמו שרואים בתמונה, הקרימבה דומה למרימבה של אמריקה הלטינית. שמות שונים - סתם בשביל לבלבל את האויב.

ברב הריקודים היה גם שחקן ראשי – LISHIKI  - דמות מעניינת מהאיזורים בצפון מערב המדינה.

בוצוואנה שלחה נציגות שרקדו עם כדים על הראש בדיוק כמו המשלחת המצרית, רק המוזיקה הייתה שונה.

אפילו להקה סינית הייתה, בערך. בית ספר לתרגילי לחימה שמנוהל ע"י סינים. בפעם האחרונה שהייתי בארץ הלכתי עם חגי להופעה של נזירי שאולין. ההופעה פה הייתה לא פחות מרשימה שכן היא כללה לחימה מבוימת ולא סתם תרגילים, שבירת קרשים על הראש וכו'

בין מושבי הכבוד לבמה היה גשר קטן מעל לשלולית ירקרקה וכל הזמן ניסו להזיז משם את הצלמים כדי לפנות מעבר לVIP שיעלה לבמה לברך. היו כמה כאלה. שרת התיירות, השגריר הסיני, נציג מצרי, מנכלים למיניהם. לשמחתי, אף אחד מהם לא טרח לעלות לבמה ולשעמם אותנו עם נאום טרחני.

מהמופע חזרתי למלון ברגל. הליכה של כשעתיים. בדרך עברתי במסעדה האיטלקית. בבוקר, בין לשכת התיירות הממשלתית והמלון, עברתי דרך הסופר כדי לקנות שתיה. בא לי קקאו והתלוננתי על כך שהחלב מפלסטיק (ז"א חלב עמיד). המוכרת הלכה למדפים והביאה לי חלב אמיתי. בינתיים התקשקשתי עם עוד מוזונגי שעמד לידי וטען שזה המקום היחיד בעיר שעושה קפוצ'ינו ראוי לשתייה. איטלקי, שיש לו מסעדה וגם דוכן גלידה בכניסה. גלידה איטלקית אמיתית. חלום רטוב שלי מאז שהגעתי לזמביה. הגלידה בזמביה מזעזעת, בלשון המעטה. לעומת זאת, הגלידה הזו הייתה עונג צרוף. חזרתי לדוכן כל יום, אבל ביום השלישי קניתי רק גביע קטן מסיבה שאתאר בהמשך. סיפרתי לו שב1980 בפירנצה, בעיר העתיקה, היו 35 דוכני גלידה ושדגמנו את כולן. אחרי הגלידה עברתי לפיצה שבקושי רב הצלחתי לסיים. גודל איטלקי, הוא אמר. כששאל איך הגלידה, עניתי לו שהיא חלומית ויש לי רק תלונה אחת: הגביע מפלסטיק, והוא עמוק מידי ואני לא מגיע עם הלשון לקרקעית.

יום המחרת הוקדש למפלי ויקטוריה. על כך בפוסט הבא.

עוד פכים מזמביה

עברו 3 וחצי חודשים ולא כתבתי כלום. אני יכול להאשים את maptia.com ביובש הכתיבה שלי אבל זה סתם תרוץ. אתר יפהפה. תמונות נהדרות שמספרות סיפור. אז נכון שלא התכוונתי לכתוב בלוג כזה, ושהצלמים שם מקצועיים ומשקיעים בכל תמונה מי יודע כמה זמן, והסיפורים מהממים גם הם. ובכלל לא חשבתי על דבר כזה כשהצהרתי שהבלוג מתיימר לענות על השאלה: "איפה אתה? איפה היית? איך היה? - זו התשובה!". אבל בכל זאת זה מתסכל. אני כותב על האסוציאציות שלי למה שאני רואה. וזהו. הבלוג שלי גם לא מתאר מסעות כמו באתר של אפרת. אני לא בנוי (לפחות כרגע) להשקיע באיכות הצילום. גם לא בכתיבת מדריכים למען אלו שירצו ללכת בעקבותיי. לטייל כמו אפרת אני לא יכול. לא יכול להתחייב חצי שנה מראש, לא מוכן שיסחבו לי ציוד, לא מוכן לקבוע מסלול ולדבוק בו. אני מתכנן בקפידה, עם מספר אלטרנטיבות למסלולים ומשאיר את התכנון בבית.  אני גם מעדיף להיות יותר זמן במקום אחד ולהיטמע בעזרת עבודה בשכר או בהתנדבות, כדי להכיר טוב יותר את הסביבה החדשה.

אבל נראה לי שהסיבה האמיתית היא כישלון בטיול האחרון שלי. כלומר, התמונות היו אמורות להיות יפהפיות אבל לא יצאו טוב.

אזהרה: כאן אני מוציא קצת קיטור, אפשר לדלג על הפסקא הבאה.

אני מצלם דברים שמסקרנים אותי, שנראה לי שאי אפשר למצוא כאלה באינטרנט. דברים שנראים לי אסטטיים. או תמונות שמבהירות את מה שאני כותב. אני מיישר את התמונות, חותך אותן ומשפר טיפה את הצבעים עם תוכנת IrfanView, ובסוף מצמצם את הנפח לבערך רבע (50% בכל כיוון) על Fotosizer, כדי שיעלה וגם יוצג מהר יותר. התחלת סימני הדיכאון היו כשדחסתי את התמונות בפוסט האחרון עם IrfanView ולא עם Fotosizer כי החלפתי מחשב (סיפור מעניין אבל לא כרגע). התוכנה לא עשתה עבודה טובה והאמת היא שהתמונות לא היו כל כך מעניינות, באשמתי. קניתי מצלמה חדשה שצריך לתלות את מי שתכנן את ממשק המשתמש שלה ויותר גבוה את מי שכתב את המדריך. 214 עמודים של מדריך למשתמש (נכון, בגודל  5A אבל גם האותיות קטנות). זה לא כמו המסמכים  של מוצרים סיניים ,אבל לא הרבה טוב מזה. יותר מידי כפתורים שאת הלוגיקה מאחורי התכנון שלהם אני לא מצליח להבין. היום צריך להשקיע בהכרת המצלמה הרבה זמן אם רוצים להוציא ממנה את מה שרוצים. לחיצה על אוטומט וזהו לא מספקת אותי לצערי. בכל זאת יש דברים שהאוטומט לא יודע לעשות. דברים אחרים שהוא כן יודע לעשות לא תמיד מעניינים אותי. יש 6 עמודים על זיהוי פרצוף אוטומטי. ז"א, אם אני מגדיר מראש פרצופים או תאריכי לידה של תינוקות המצלמה תעשה עליהם פוקוס באופן אוטומטי. נו, אז מה? אותי זה לא מעניין כרגע. בחלון של המצלמה מסגרות בכל מיני צורות וצבעים ואני אמור לזכור מה כל סימבול עושה? אין ברירה, אני צריך להשקיע בלימוד. התחלתי, אבל תמיד יש משהו יותר מעניין לעשות. אני כבר בעמוד 44. וכמובן שעד שאגיע לסוף אשכח חלק ניכר ממה שלמדתי. משעמם טיכו.

די. אני ממשיך.

אז קודם כל, האוכל. אני שם שעון מעורר על 0615 אבל מתעורר כמה דקות קודם ומכין לי סלט גדול לארוחת בוקר.  וגם את המוצר הדיאטטי הבא:

בטח זיהיתם מה זה – מים מינרלים. מים לא שותים פה מהברז. לא בגלל מיקרובים אלא בגלל כל מיני מינרלים מיותרים שלא כדאי לצרוך אותם.

נוסע לעבודה במשרד. בשבת אחת יצאתי לראות את עבודת המודדים. ממש התרגשתי. כבר 18 שנה לא יצאתי עם צוות לשדה. ולמרות שנות דור שעברו, היה לי מה ללמד אותם. לשכלל את העבודה ולפתור בעיות.

שלושה "טיולים" היו לי בתקופה הזו – הראשון, שוב "על האש", כמו בפוסט הקודם. הפעם על שפת נהר הקפואה. נסענו בצהריים

(ברקע, בצד שמאל רואים את המשאבה ששואבת מים ומזרימה אותם עד ללוסקה)

ונשארנו עד החשכה וזריחת הירח.

א-פרופו "על האש", סטיב גם לקח אותי פעם למועדון הטייסים לכוס בירה. התמונה שהייתה לי בראש לגבי המועדון הייתה מאוד מאוד רחוקה מהמציאות. כייף להיות מופתע אבל זה מעלה לי מחשבות על ההנחות הבסיסיות שלי שהייתי צריך להיות ראליסטי יותר. ובכל זאת מצאתי בבר שלטים מעניינים לצלם.

עוד מקרה שהופתעתי בלי סיבה הגיונית הוא מקרה הפחמים. כתבתי על היערות השרופים בפוסט הראשון בזמביה. חשבתי שאוהבים לעשות פה על האש. בריי. כמו שעשינו סטיב והחברים. לא הבנתי שזה למעשה אמצעי הבישול השכיח אפילו בעיר. כמה פחמים על מדורה בגינה של הבית.

זו בכל זאת מדינה מתפתחת, כפי שאפשר לראות במחצבה בשולי העיר. חופרים בור עד שמגיעים לסלע ואז באמצעים ידניים חוצבים ומעמיסים על משאיות שמקרטעות בין הבורות.

הדבר המתקדם ביותר שראיתי שאין לנו בארץ זה מיכל הבירה שמעמידים על השולחן במסעדה וכל אחד סביבו יכול לקחת לפי טעמו.

שוב תמונה לא מוצלחת במיוחד אבל התביישתי להסתובב במסעדה ולשים את המיכל על רקע כזה שגם יראו את הברז כי אני לא קניתי את המיכל הזה. אלו שקנו אותו הסכימו שאצלם אותו בתנאי שהם לא יופיעו בתמונה.

נסעתי צפונה כדי לקחת את העוזר שלי הביתה. 10 שעות נסיעה. אמא שלו אושפזה אבל נפטרה ממש לפני שיצאנו לדרך. היו לי כל מיני תמונות יפות בדרך, אוטוסטרדה, גשם, נוף ערבתי. אני אוהב לצלם דרך מראות של מכוניות. זהו האצטדיון הראשי של לוסקה. אני אלמד בסוף איך להפעיל את הפוקוס הידני הזה. אין ברירה.

ההתנחלות ושבת קודש

ביי ביי "גרנד לוסקה", המלון שגרתי בו כמעט חודש ימים. העובדים הנחמדים טיפלו בשתיל שתמיר קנה לי כשעזב את לוסקה. אתה נשאר פה לשנה, הוא אמר, אז הנה שתיל שיעזור לך להכות שורשים. המלון פחות מפואר מהמלון שגרתי בו קודם עם שלומי ותמיר, אבל בשבילי זה מספיק. גם זה ברמה של 5 כוכבים. אולי רק ארבעה. אפילו שזה לא כסף שלי, חבל לי על ההוצאה המיותרת. ההבדל העיקרי היה בארוחת בוקר. פחות גיוון, כל יום אותו התפריט. אז מה, גם ככה אכלתי בערך אותו הדבר כל בוקר. ערמה גבוהה של קוביות אבטיח שגדל כל השנה בזמביה, לא רק בקיץ כמו אצלנו, פירות יבשים, לפעמים ליצ'י מקופסא, שתי עוגיות, אחת של ירקות והשנייה כמו עוגת שוקולד, כוס מיץ שאני מדלל עם בקבוקון מים כי זה מתוק לי מידי ולקינוח אספרסו מלווה בגרגירי קפה שאני גונב מהמכונה, לגריסה קולנית ביו השיניים.

בחודש הזה, למעט הטיול עם תמיר שכתבתי עליו בפוסט הקודם, "טיילתי" רק בלוסקה. ליד המוזולאום של נשיאי זמביה אני עובר כל בוקר. זה קרוב לכביש ולא נראה משהו מיוחד, אז לא עצרתי אף פעם. נסעתי בכל הדרכים האפשריות מהמלון לעבודה כדי לא להשתעמם.

עוד פעם יש לי את ההרגשה המעצבנת הזו שאני גר פה כבר שנים. מכיר כל פינה. אין שום דבר חדש. זו עיר גדולה, אבל בכל זאת. אני מכיר אותה כבר די טוב. חוץ מהסביבה הקרובה של הבית שהיא די מבלבלת. אני צריך להסתכל שוב על מפה כדי לאפס את עצמי לגמרי.

את שני העובדים שלי לקחתי כמה פעמים הביתה, גם כדי להכיר את התנאים שהם גרים בהם וגם כדי להכיר את העיר. מהגרים לעיר הגדולה. שכונות של דרום תל אביב מינוס. בתים של קומה אחת בלבד. לבתים עצמם לא נכנסתי.

אין הרבה מה לראות פה והטיולים העיקריים שלי היו לקניונים ולבנק. רק אחרי חודש הגעתי לקניון הכי יפה. חדש, ששלומי שהכיר לי את העיר בהתחלה כנראה לא כל כך מכיר אותו. יש חנות של "אוהבי מזון" עם ירקות הכי יפים בעיר, ועוד כל מיני חנויות אחרות, בעיקר בגדים, פלאפונים וכו'. עד עכשיו לא עשיתי הרבה קניות כי לא היה לי איפה לבשל.

עברתי לגור בבית של סטיב ופאני וגם סנדי, פינצרית קטנטנה וחמודה בת שנה.

יש גם את ליליאן עוזרת הבית ווויבלי הגנן שמלקקים כל פינה. הבדלי המעמדות ברורים הרבה יותר מאשר בארץ. שני חדרי שינה, סלון גדול עם טלויזיה, כורסאות 1+2+3 כמו בארץ, שולחן אוכל, שירותים ומטבח גדולים. מרפסת יפה. נוח מאוד.

מצאתי את הבית בAirBnB . סטיב הוא טייס בדימוס שפרש אחרי 30 שנה שחי על מזוודות, נע ונד עם מטוס מטען בין אפריקה, אירופה והמזרח הרחוק. עכשיו הוא עוסק בפרוייקטי בניה. בעיקר או רק בשלו. את הבית הצמוד לשלי בו הם מתגוררים הוא בנה לבד. יש להם שתי בנות שלומדות במלזיה. לפי כל הכללים של אתר AirBnB, יש חוקי בית, הוראות הפעלה לכל ציוד חשמלי וכו'.

הסביבה לא משהו, על גבול של איזור תעשייה אבל הנגישות מצויינת וזה חשוב לי הרבה יותר. חיפשתי גם באיזור אחר, יותר יוקרתי אבל הבמפרים הרגו אותי (וגם את בלמי הזעזועים של המכונית). גם הפקקים היו גורם מרתיע.

המגרש תחום בגדר גבוהה (מסתבר שבכל זאת יש פשיעה – גנבו לו מזוודה עם כל הניירת החשובה  שלו, בלי לבדוק אם משהו ששווה כסף בפנים), שער ברזל גדול ובפנים חניה גדולה ל4 המכוניות שלהם וגם לשלי.

אחת המכוניות של סטיב היא BMW גדולה שסנדי נכנסת תחתיה, מתלכלכת משמן ולא מצליחה לצאת. נובחת ,נובחת, עד שאנחנו גוררים אותה מתחת. (התחרז לי לא בכוונה). אחרי 2 מקלחות השבוע, סטיב התייאש ונתן לה להמשיך להסתובב בתחפושת של סחבה.

הבית אקולוגי, כלומר יש תאים סולריים על הגג וככה יש אור גם כשאין חשמל. יש גם גנרטור לגיבוי אבל זה עולה הרבה כסף על דלק ועל זה אני צריך לשלם בנפרד. אנחנו על רשת החשמל של אזור התעשייה וככה יש חשמל ברוב היום וההפסקה היא רק מ11 בלילה עד שמונה בבוקר. אני לא סובל מזגנים גם ככה אז זה לא חסר לי. בלילה, אני משתמש במאוורר (שעובד על הבטריות של המערכת הסולרית) עד משהו כמו 3 לפנות בוקר ואז אני מכבה אותו כי קר לי. לתה בבוקר יש גזייה ניידת אבל עדין לא השתמשתי בה.

הקניה הראשונה שלי לבית הייתה מכונת פופ קורן. משהו שנראה כמו המכונות של פעם. רק בקטן. הפעם הראשונה הייתה אכזבה גדולה. הפופקורן נתקע במכונה וחלק ממנו נשרף. צריך לעשות ניסיונות עד שאצליח להגיע לתוצאה הרצויה.

בערב כשהגעתי בפעם הראשונה, סטיב לקח אותי לקניות. גם הוא לא הכיר את הקניון החדש וככה יצא שאני "הכרתי לו את העיר".

בשבת בצהריים הוזמנתי לארוחת בופה בגינה. פאני משתייכת לקהילת "עדי יהוה" וכל שבת מישהו אחר מזמין את הלבן של הקהילה, וולשי שנמצא פה כבר 20 שנה, שלא הבנתי בדיוק את תפקידו, לאוכל. לא הבנתי אם הוא מוזמן כל יום, אבל ככה הוא חוסך הרבה על אוכל והוא גם התקלח פה לפני מצגת. אחת מהקהילה הייתה פקידה שביקרתי בחברת החשמל לנסות לבדוק איפה הכסף שלנו. אחרי יומיים של המתנה בלובי בניסיון לפגוש את הדירקטור הפיננסי של החברה (ניסיון שהסתיים בכישלון) חשבתי שהיא תגיד לי אם הם קיבלו אישור לשלם לנו וכמה. "לא מדברים על כסף בשבת" ובזה זה נגמר. מכיר את זה מדורון האח שלי, אז ויתרתי ולא ניסיתי לשכנע אותה להגיד לי בכל זאת. אין ברירה, נצטרך לחכות עד יום שני. למות מהדוסים האלה.

דבר חדש למדתי בארוחה. משקה מקומי שמבוסס על אורז, תירס ושורשים כלשהם. בסדר. לא מלהיב. לא משהו שארוץ לקנות.

אחרי הארוחה, הצטרפתי לסטיב ב"יציאה של הבנים". פאני נסעה להתפלל ולשיר המנונים, משהו כזה ואנחנו אספנו את גלן, שהביא איתו בשר לעשות על האש ונסענו לנורם. נורם הקים לו "נווה מדבר" בקפואה. בית ומדשאה גדולה עם עצים, כמו של חצר של מוסד ציבורי אצלנו. כל זה במרכז שטח אדמה ענק במושגים ישראלים ("אתה זוכר שבדרך עברתם על דרך, אתה רואה את ההר שם... כל זה ומעבר להם זה השטח שלי"). ייקח לו הרבה שנים לטפל בכל השטח הזה. ביס קטן כל פעם. בקפואה עברנו בנסיעה הקודמת עם תמיר. מדינה גדולה פי שלושים מישראל ונוסעים בדרך שאני מכיר כבר? מה לעשות. זה מה שיש.

בדרך הצטיידנו בהרבה בירה, ונקניקייה ענקית דרום אפריקאית מסובבת בספירלה. טעימה במיוחד.

לעשות על האש קוראים פה בריי. בדיוק כמו בדרום אפריקה. החזיר אותי לילדות. לסטיב (כאן איתי בתמונה) יש גם בבית בריי בנוי. בתמונה הבריי של נורם ממנו התענגנו בשבת.

הדבר שעשה לי את היום (בנוסף לאוכל הטעים, הבירה הטובה, והחברה הנהדרת) היה ניצול של חלק של מכונת כביסה לשיפור הבישול של הנקניקייה על האש. זה הסוד של נורם. ממש חכם.

נורם עובד בחברה שנותנת שירותים לחברת אופק שהם קבלני משנה בפרויקט שאני מנהל. יוצא שבאופן עקיף אני משלם לו את המשכורת. לפגוש ביום אחד שני אנשים שקשורים לעבודה שלי בלי לדעת את זה מראש, מזכיר לי את זה שהעולם קטנטן. כנראה שאצטרך לטוס לחלל כדי להתגבר על שריטת ה"דז'ה וו" שלי. נדמה לי שסיפרתי כבר בבלוג הזה שאנדרי מתה"ל הבטיח לי שהודו זה עולם אחר וסין היא יקום אחר. לגבי הודו התאכזבתי. קחו קצת ירוחם, תערבבו עם שכונות העוני של דרום אמריקה, עוד קצת עבודת אלילים של החב"דניקים ו"רוחניקיות" מישובים בגליל, ובגדול קיבלתם את הודו. חוץ מהחלק האומנותי. כנראה שאין ברירה וחייבים לנסוע לסין, לפחות מהסיבה הזו.

אחרי שנפרדנו מפיי והילדים, נורם לקח אותנו לבר מקומי – עוד בירה כמובן. מוזיקה מקומית טובה ברמקולים ענקיים. עוד בר אחד יותר שקט לעוד בירה ובסוף חזרנו שלושתנו הביתה, אחרי משהו כמו תריסר בקבוקי בירה כל אחד (לא כולל את הבקבוק שסטיב שתה בדרך חזרה) עייפים ומרוצים.

חופשה ב Chirundu

המסע היפה התחיל למעשה עוד יומיים קודם.  קקטוס שאני מכיר אישית כבר עשרות שנים החליט לפרוח פתאום. כנראה שטוב לו ברחובות. הניצן צמח לו לאט לאט כשבוע והוא החליט לפרוח יום לפני הנסיעה. מזל. דבר כזה לא רואים לעיתים קרובות. הוא התחיל להיפתח ב 7 בערב, וכל שעה יכולנו לראות שהוא גדל וגדל.

בבוקר, כשיצאתי לעבודה הוא היה כבר בשיא תפארתו.

כשאמא שלי קמה שעתיים מאוחר יותר הוא היה נבול לגמרי. עשה את שלו.

ללוסקה טסתי עם שלומי ותמיר הצטרף יומיים אחרי. עבודה מהבוקר עד הערב. לחוץ, לחוץ מאוד. שלומי חזר לארץ בשישי ובשבת החלטנו לנסוע לטייל. בניגוד אלי, תמיר נשאר רק כשבוע ורצה להספיק לראות משהו מזמביה. לתמיר ולי יש המון במשותף, יותר ממה שידעתי קודם והיה תענוג לטייל ביחד. שונה לגמרי מרב הטיולים הקודמים בבלוג הזה.

תמיר הכין מסלול, ואני על תקן של נהג. אחרי הכל, ה"מאונן" (זה התרגום של שם הרכב שלי מספרדית -  pajero  - לעברית) הוא שלי. עם שם כזה, לא פלא שהרכב לא נמכר טוב בדרום אמריקה.

התכנון בעזרת גוגל מפס. הכבישים נראים בסדר על המפה. המטרה  - נהר הזמבזי, באיזור שהוא מפריד בין זמביה וזימבבווה. מסלול מעגלי.

הדרך מתחילה במישור רחב ידיים, לא רואים את הקצה, אם יש דבר כזה בכלל.

הנהגים בזמביה זה משהו מיוחד במינו. התחשבות כזו לא ראיתי באף אחד מהמקומות שטיילתי בהם ובטח שלא בארץ. כשיש סיבה להאט, מסמנים עם אורות אזהרה, עוזרים לנהגים ומסמנים להם מתי לעקוף. הם פשוט נחמדים כאלה. אין כאן כמעט פשיעה. לא כי אין מה לגנוב, כמו שהיה פעם בבוליביה, אלא כי זה לא בראש שלהם. פשוט לא מתאים.

בנוסף לבורות בכביש יש גם תלוליות (במפרים) מקוריים. גם גבוהים ורחבים וגם סדרה רצופה של נמוכים וצפופים. חגיגה למכונאים. לרכב שלי גם יש ככה בעייה בבולמי הזעזועים. נראה לנו שאם נמשיך הרבה, גם אנחנו נצטרך מכונאי עצמות בסוף הטיול.

עוברים את נהר ה – Kafue באיזור של עיירה בעלת אותו השם ומגיעים לאיזור גבעי. הרבה עצים וכולם שרופים.

המסלע מעניין. שיסט עם המון פיריט. זהוב  יפה ורק העצים מדכאים.

משאיות כבדות מובילות סחורות מזימבבווה, דרך גשר על הזמבזי. לגשר הזה אנחנו מכוונים.

יש שלט שאומר שיש יער מאובן בסביבה. לא מצאנו אותו, אבל מצאנו את הארץ המובטחת.

נראה כמו מלון או משהו כזה. לא היה שם אף אחד לקבל את פנינו ולא פתחו לנו את הדלת שלא הייתה. אבל הוכחה שהייתי שם יש. בניגוד לרב התמונות בבלוג הזה.

הגשר של Chirundu על הנהר, הוא מעבר גבול ראשי באיזור. היחיד בסביבה. הוא צר מאוד ולא ברור לי אם שתי מכוניות יכולות לעבור בו בעת ובעונה אחת מצד אחד לשני. לתחנת הגבול אי אפשר להכנס. אנחנו נוסעים קצת לאורך הנחל לחפש נקודת תצפית ומוצאים בית קפה. זוג צעיר עסוק בעצמו, לקוחות אין. בכלל זה שייך לאיזה מוסד ממשלתי. לא אכפת להם שניכנס.

כאן גם החלפנו את נסיעה על ה T2 ועברנו ל- RD491. לפי המספר זה כביש איזורי ולא ראשי. גם הכביש לפה לא היה משהו אז הכביש החדש צריך להיות יותר גרוע.

הדרך מתחילה כדרך עפר. יפה מאוד, הרבה אבנים, קופצים אבל לא נורא, נתגבר.

תמיר יורד גם לבדוק כמה קיני טרמיטים, ואנחנו ממשיכים על האוטוסטרדה. מקווים שהעפר זה רק זמני.

אחרי כמה קילומטרים טובים. הידד, דרך אספלט סלולה. אחרי כ- 100 עולים על גשר שנבנה בתרומה של הסינים, עוד 100 מטר של אספלט ונגמרה החגיגה. חזרה לעפר.

בנקודה מסויימת האוטוסטרדה הופכת לשביל עיזים שאפילו רכב 4X4 לא יכול לעבור בה. המכונית מתחילה לקרטע ובקושי רב אני מצליח לחזור "לעיר הגבול", כלומר, כחצי תריסר בתים בנויים ומוסכניק שעובד על "המדרכה", כלומר שפת השביל.

הוא עובד לאט ובסבלנות אין קץ ומחליף את משאבת הדלק. זה לא עוזר והוא מנסה לטפל בחלקים נוספים.

מתחיל להחשיך ואני בינתיים בודק את הנגריה בצד השני של הכביש. הכל נעשה במקום. באמצעים בסיסיים ביותר, הכל עבודת יד.

אני מחליט לחזור ללוסקה במונית עם כמה חלקים שהמכונאי אמר לי שהם מקולקלים אבל אין חלקים כאלה בסביבה ולכן אני צריך לחזור כל הדרך חזרה (כ 200 ק"מ, כנראה שבשבת הבאה) כדי שהוא יחליף אותם בחדשים.

את המכונית אני משאיר עד הודעה חדשה אצל המכונאי.

בסוף, שלחתי גרר שהביא את המכונית ללוסקה אחרי כשבוע, עם מכונאי שמצא את התקלה האמיתית (החלקים שלקחתי איתי במונית היו דווקא תקינים).

וחופשה בChirundu  אתם שואלים? התכוונתי למכונית. היא הייתה בחופש. אני המשכתי לעבוד ולהכין את מצגת הפתיחה של הפרוייקט.

ביקורון בקמפלה

כולה 9 ימים והרבה לא ראיתי. הייתי חייב להיות ב 8 בבוקר בעבודה בקמפלה. לא היה מקום על טיסה ישירה דרך אדיס אבבה ולכן טסתי דרך אמסטרדם. כל הדרך בביזנס. לא רע בכלל. אפשר להתרגל לזה. בהתחלה דאגתי כי אני רגיל לתנוחה מסוימת כדי להירדם במטוסים ולא היה לי כסא מלפנים כדי להצמד אליו אבל הסתדרתי.

מעל גרמניה התעוררתי והדייל התחייב שהם הקרינו את סרט הבטיחות ובאמת גם המריאו. נאלצתי להאמין לו. אני לא הייתי בהכרה בשלבים האלה.

אחרי שעתיים בסכיפהול שכללה גם בערך שעה הליכה מקצה אחד של הטרמינל לקצה השני, המראנו דרומה. עשה רושם שהייתה נקודה מסוימת באוויר שעברתי בה גם בהלוך וגם בדרך דרומה. חבל שלא יכולתי להשאר בה ולחכות למטוס השני.

הטיסה מעל המדבר המערבי במצרים ובסודאן מהממת. גם אגם אסואן יפהפה. העננים מעליהם משוננים. נראים כמו גליל נייר טואלט שנפל לאסלה ועומד להתייבש על אדן החלון.

נחתנו באנטבה כבר בחושך. הזכיר נשכחות. בעיקר הטרמינל הישן.

התיק שלי לא הגיע. מסתבר שזה די רגיל בטיסות האלה. היה לו הרבה ללכת בסכיפהול ולא הגיע בזמן.

עד שמילאתי את כל הטפסים, הנהג ששלחו לי מהעיר התייאש וברח לי ונאלצתי לנסוע עם נהג אחר. הגעתי למלון 20 שעות אחרי שיצאתי מהבית.

מלון Golf Course יפה, חדר גדול ומרווח, משקיף על מגרש גולף. במגדל למעלה מסעדה מסתובבת. לא הלכתי לבדוק. החדר שלי מסתתר מאחורי העצים שבתמונה.

שחררתי את הנהג שהיה לשי לפני, והלכתי כ 25 דקות ברגל כל יום לעבודה וכמובן אותו המרחק בחזרה.

בשבת עבדתי במלון ובראשון יצאתי לטייל ברגל.

העיר לא מעניינת במיוחד. הרבה גבעות. רחובות נקיים יחסית ונשים מנקות אותם כל הזמן עם מטאטאים מזרדים. קדאפי התחיל לבנות מסגד גדול. יש מספר מקדשים הינדים נטולי השראה וקצת כנסיות פה ושם.

מגרש הגולף הוא הנקודה היפה בעיר, לפחות בחלקים שאני ביקרתי בהם.

בראשון התחיל טורניר והמגרש "התמלא" בשחקנים ובסוחבי המקלות שלהם, לא יותר מידי אנשים.

באחד הימים החלטתי לנסות אוכל מקומי. מרק התיש לא היה טעים מיוחד. לעומת זאת, בימים שהוזמנתי לאכול ע"ח המארח הוגש רוטב/ממרח אגוזים אוגנדי טיפוסי שהוא לא רע בכלל.

במסעדות יש הרבה אוכל הודי וזה היה עשוי מצויין.

החזרה דרך אדיס אבבה הייתה זוועתית. בשדה התעופה העלוב שלהם, היה טור של מאות אנשים לאיזור השער שלנו. כשגמרנו את הבידוק הכללי הרגיל, היה בידוק נוסף מיוחד לאלה שטסו לארץ. בבידוק הזה בדקו רק ישראלים. הבודקים הוציאו פריט פריט מתיקי היד ובדקו אותם אחד אחד לעקבות של חומרי נפץ. אחר כך החזירו אותנו ואפשרו לנו להתערבב עם שאר הנוסעים. לא הצלחנו להבין את ההגיון שבזה, כי אם מישהו היה רוצה להעביר לנו משהו, הבדיקה הזו לא הייתה עוזרת בכלל.

ישבנו וחיכינו ביחד עם נוסעי הטיסה לוושינגטון ואחרי שהם עלו על המטוס שלהם גם לנו נתנו לעבור בשער.

יצאנו באיחור של שעה בגלל הבלגאן הזה אבל הטייסים של אתיופיין ידועים ברגל כבדה על הגז ונחתנו בערך בזמן.