עברו 3 וחצי חודשים ולא כתבתי כלום. אני יכול להאשים את maptia.com ביובש הכתיבה שלי אבל זה סתם תרוץ. אתר
יפהפה. תמונות נהדרות שמספרות סיפור. אז נכון שלא התכוונתי לכתוב בלוג כזה,
ושהצלמים שם מקצועיים ומשקיעים בכל תמונה מי יודע כמה זמן, והסיפורים מהממים גם
הם. ובכלל לא חשבתי על דבר כזה כשהצהרתי שהבלוג מתיימר לענות על השאלה: "איפה אתה? איפה היית? איך היה? - זו
התשובה!". אבל בכל זאת זה
מתסכל. אני כותב על האסוציאציות שלי למה שאני רואה. וזהו. הבלוג שלי גם לא מתאר
מסעות כמו באתר של אפרת. אני לא בנוי (לפחות כרגע) להשקיע באיכות הצילום. גם לא בכתיבת
מדריכים למען אלו שירצו ללכת בעקבותיי. לטייל כמו אפרת אני לא יכול. לא יכול
להתחייב חצי שנה מראש, לא מוכן שיסחבו לי ציוד, לא מוכן לקבוע מסלול ולדבוק בו.
אני מתכנן בקפידה, עם מספר אלטרנטיבות למסלולים ומשאיר את התכנון בבית. אני גם מעדיף להיות יותר זמן במקום אחד ולהיטמע
בעזרת עבודה בשכר או בהתנדבות, כדי להכיר טוב יותר את הסביבה החדשה.
אבל נראה לי שהסיבה האמיתית היא כישלון בטיול האחרון שלי. כלומר,
התמונות היו אמורות להיות יפהפיות אבל לא יצאו טוב.
אזהרה: כאן אני מוציא קצת קיטור, אפשר לדלג על הפסקא הבאה.
אני מצלם דברים שמסקרנים אותי, שנראה לי שאי אפשר למצוא כאלה
באינטרנט. דברים שנראים לי אסטטיים. או תמונות שמבהירות את מה שאני כותב. אני מיישר
את התמונות, חותך אותן ומשפר טיפה את הצבעים עם תוכנת IrfanView,
ובסוף מצמצם את הנפח לבערך רבע (50% בכל כיוון) על Fotosizer,
כדי שיעלה וגם יוצג מהר יותר. התחלת סימני הדיכאון היו כשדחסתי את התמונות בפוסט
האחרון עם IrfanView
ולא עם Fotosizer
כי החלפתי מחשב (סיפור מעניין אבל לא כרגע). התוכנה לא עשתה עבודה טובה והאמת היא
שהתמונות לא היו כל כך מעניינות, באשמתי. קניתי מצלמה חדשה שצריך לתלות את מי
שתכנן את ממשק המשתמש שלה ויותר גבוה את מי שכתב את המדריך. 214 עמודים של מדריך
למשתמש (נכון, בגודל 5A אבל גם
האותיות קטנות). זה לא כמו המסמכים של
מוצרים סיניים ,אבל לא הרבה טוב מזה. יותר מידי כפתורים שאת הלוגיקה מאחורי התכנון
שלהם אני לא מצליח להבין. היום צריך להשקיע בהכרת המצלמה הרבה זמן אם רוצים להוציא
ממנה את מה שרוצים. לחיצה על אוטומט וזהו לא מספקת אותי לצערי. בכל זאת יש דברים
שהאוטומט לא יודע לעשות. דברים אחרים שהוא כן יודע לעשות לא תמיד מעניינים אותי. יש
6 עמודים על זיהוי פרצוף אוטומטי. ז"א, אם אני מגדיר מראש פרצופים או תאריכי
לידה של תינוקות המצלמה תעשה עליהם פוקוס באופן אוטומטי. נו, אז מה? אותי זה לא
מעניין כרגע. בחלון של המצלמה מסגרות בכל מיני צורות וצבעים ואני אמור לזכור מה כל
סימבול עושה? אין ברירה, אני צריך להשקיע בלימוד. התחלתי, אבל תמיד יש משהו יותר
מעניין לעשות. אני כבר בעמוד 44. וכמובן שעד שאגיע לסוף אשכח חלק ניכר ממה שלמדתי.
משעמם טיכו.
די. אני ממשיך.
אז קודם כל, האוכל. אני שם שעון מעורר על
0615 אבל מתעורר כמה דקות קודם ומכין לי סלט גדול לארוחת בוקר. וגם את המוצר הדיאטטי הבא:
בטח זיהיתם מה זה – מים מינרלים. מים לא
שותים פה מהברז. לא בגלל מיקרובים אלא בגלל כל מיני מינרלים מיותרים שלא כדאי
לצרוך אותם.
נוסע לעבודה במשרד. בשבת אחת יצאתי לראות את
עבודת המודדים. ממש התרגשתי. כבר 18 שנה לא יצאתי עם צוות לשדה. ולמרות שנות דור
שעברו, היה לי מה ללמד אותם. לשכלל את העבודה ולפתור בעיות.
שלושה "טיולים" היו לי בתקופה הזו –
הראשון, שוב "על האש", כמו בפוסט הקודם. הפעם על שפת נהר הקפואה. נסענו
בצהריים
(ברקע, בצד שמאל רואים את המשאבה ששואבת מים
ומזרימה אותם עד ללוסקה)
ונשארנו עד החשכה וזריחת הירח.
א-פרופו "על האש", סטיב גם לקח
אותי פעם למועדון הטייסים לכוס בירה. התמונה שהייתה לי בראש לגבי המועדון הייתה
מאוד מאוד רחוקה מהמציאות. כייף להיות מופתע אבל זה מעלה לי מחשבות על ההנחות
הבסיסיות שלי שהייתי צריך להיות ראליסטי יותר. ובכל זאת מצאתי בבר שלטים מעניינים
לצלם.
עוד מקרה שהופתעתי בלי סיבה הגיונית הוא מקרה
הפחמים. כתבתי על היערות השרופים בפוסט הראשון בזמביה. חשבתי שאוהבים לעשות פה על
האש. בריי. כמו שעשינו סטיב והחברים. לא הבנתי שזה למעשה אמצעי הבישול השכיח אפילו
בעיר. כמה פחמים על מדורה בגינה של הבית.
זו בכל זאת מדינה מתפתחת, כפי שאפשר לראות
במחצבה בשולי העיר. חופרים בור עד שמגיעים לסלע ואז באמצעים ידניים חוצבים ומעמיסים
על משאיות שמקרטעות בין הבורות.
הדבר המתקדם ביותר שראיתי שאין לנו בארץ זה
מיכל הבירה שמעמידים על השולחן במסעדה וכל אחד סביבו יכול לקחת לפי טעמו.
שוב תמונה לא מוצלחת במיוחד אבל התביישתי
להסתובב במסעדה ולשים את המיכל על רקע כזה שגם יראו את הברז כי אני לא קניתי את
המיכל הזה. אלו שקנו אותו הסכימו שאצלם אותו בתנאי שהם לא יופיעו בתמונה.
נסעתי צפונה כדי לקחת את העוזר שלי הביתה. 10
שעות נסיעה. אמא שלו אושפזה אבל נפטרה ממש לפני שיצאנו לדרך. היו לי כל מיני תמונות
יפות בדרך, אוטוסטרדה, גשם, נוף ערבתי. אני אוהב לצלם דרך מראות של מכוניות. זהו האצטדיון
הראשי של לוסקה. אני אלמד בסוף איך להפעיל את הפוקוס הידני הזה. אין ברירה.
אמיר אל תתייאש! הכתיבה שלך יפה, הנושאים שאתה בוחר לכתוב עליהם מעל מה שעובר עליך ביום מעניינים.
השבמחקזכור, בצילום החלק הכי חשוב זה העין של הצלם.
תקווה שתמשיך לתאר דברים שעוברים עליך.
נכון שבצילום החלק החשוב זו העין אבל היא צריכה קצת תמיכה טכנולוגית. הבעיה שלי היא הפוקוס. אני רוצה לבחור פוקוס ועומק שדה לבד. כרגע המצלמה מתנהגת כמו מיקרוסופט. היא מחליטה שהיא יודעת יותר טוב ממני מה אני רוצה.
מחק