רביעי שעבר נסענו לאמריטהפורי – לאשראם של "האמא המחבקת".
ריקשה, מחכים כמה דקות ועולים לרכבת. "הידראבאד אקספרס" לדלהי. לא מבין מה היא עושה בוורקלה כי זה לא בדיוק בכיוון, אבל זו הודו, לא צריך לשאול יותר מידי. אולי לא הבנתי את השם נכון. גם זו אפשרות.
בדרך היא עוצרת בקולם. לתא שלנו עולים שוטרים עם שני זוגות אסירים באזיקים. השוטר שלידי לא הבין מה שעניתי לו וחשב שאנחנו איטלקים. לא נעים. יש פה סיפור של שני מלחים איטלקים שרצחו כמה דייגים. הוא מראה לנו בשמחה את העיתון שלו עם תמונה של שר החוץ האיטלקי (שלנו) שבא להחליק את העניינים.
צחוקים ואנחנו יורדים. הולכים ברגל לתחנת האוטובוס לאשראם ובדרך רואים את המשאיות הכי צבעוניות באיזור.
הצבעוניות היא אולי הקטע הכי נחמד בהודו (חוץ מהאוכל). שמתי לב כבר לפני 5 שנים (וואו - כמעט 6) שלא חשוב מה גודל הקבוצה, כשנשים יורדות לנהר, לא קורה (לא יודע איך) שיהיו שתי נשים בסארי באותו הצבע. ממש מדהים.
האשראם נראה מקדש הודי,
אבל הוא ממוקם בין כמה בניינים גבוהים בהם מתאכסנים האורחים שבאים לעשות מדיטציה, יוגה ושאר ירקות במקום המקודש הזה.
שכונה ד' באר שבע נראית יותר טוב. מרחוק, מהצד השני של הנהר, הם נראים טוב יותר.
לא ראיתי את הקדושה נשפכת מהם, יכול להיות שפספסתי.
מבחינה אסתטית, הנהר הוא החלק היפה של היום הזה -
עולים על הגשר,
וחוצים את הנהר.
הרשת שבתמונה היא בסגנון סיני, עדות לסחר הימי עם סין, כבר יותר מ 400 שנה.
כשהייתי בסתישע, התחלתי לקרוא ספר שטען שהסינים הקיפו את העולם עוד לפני המלחים האירופאים. הספר התחיל טוב עם הוכחות לנוכחות הסינית באיזור שאני נמצא בו ומתחיל להיות מופרך יותר ויותר ככל שהוא מתקדם מערבה.
אם זה קרה או לא קרה אני לא יודע אבל לא נראה לי שיש הוכחות של ממש לנחיתה הסינית בחופי ברזיל במאה החמש עשרה.
יש הרבה ציפורים כמו השחורים האלו (קורמורנים? לא יודע),
והמקומיים מצאו להם פרנסה יפה ע"י שרות של חצית הנהר בסירה במקום המעבר על הגשר.
חזרנו לאשראם. בכניסה מקבלים פתק לתור לקבלת חיבוק. צריך לחכות 3 שעות, אבל מה לא עושים בשביל לקבל חיבוק מהאמא. לא סתם היא יושבת שם ומחבקת אנשים כל היום. לא נאכזב אותה.
היא יושבת על הבמה בקידמת אולם גדול (אסור לצלם) ומקבלת את הקהל.
מסביבה, אלו שחיכו כבר מספיק ואוטוטו יקבלו את החיבוק שלהם ומספר לא קטן של "משמשים בקודש" בבגדים לבנים שמטפלים בלוגיסטיקה. - מזיזים את המחכים, מקבלים מתנות מהמחובקים, נותנים לכל מחובק מתנה מהאמא – סוכריה ואבקה נגד כל המחלות שבעולם.
בשלב כלשהו היא מברכת מכונת תפירה שמישהו הביא כדי לקבל מזל.
על זה הבאבות אצלנו עוד לא חשבו. יש להם הרבה מה ללמוד.
באולם עצמו, יושבים על הרצפה ושרים טקסט בשפה כלשהי וחוזרים על אותה המנטרה כל הזמן, תוך כדי תנועת יד מסויימת – ממך-אלי-לליבי כזה כאילו.
בקדמת האולם, הודים שמנגנים ושרים את הספר עם ההברקות של האמא, ואחרי כל פסוק, חוזרים שוב על המנטרה. עושה רושם שדווקא רב הקהל הוא קהל לבן – לא הודים.
הגיע זמננו. מתקרבים לנקודת ההתחלה של התור. מחכים שיתחילו לקבל את המספר שלנו, כמו בקופת חולים.
זזים כל פעם כסא אחד לכיוון קדמת התור, קודם כל לאורך הקיר של האולם, אחר כך לחדר שמוביל לבמה.
בחדר מקבלים דף הוראות בהרבה שפות עם הוראות הפעלה – מה לעשות כשכבר מגיעים לאמא: לא להשען עליה אלא על הידיות של הכורסא, לא לחבק אותה, לנגב את המצח לפני שמגיעים ...
בדקה האחרונה של החיכיון הזה, שואלים אותי על השפה שלי. האמא יודעת המון שפות. אני אומר שאנגלית בסדר, אבל לוחצים עלי – מה שפת האם שלי? כנראה שעברית היא דווקא לא יודעת כי כשהיא חבקה אותי היא מלמלה שתי מילים פעמיים ולא הבנתי כלום.
חברה של חוה כתבה לה שבפעם הראשונה שהיא קבלה חיבוק עבר בה זרם בכל הגוף ואילו בפעם השניה האמא הייתה עסוקה בעניינים אחרים והיא לא הרגישה כלום.
גם אני לא התחשמלתי. האמא לא התרכזה מספיק.
שמחתי לעזוב בשקט את המקום הזה מבלי להטריד את מנוחת הצמחים.
