שיטפון בנחל חדב

חיפשתי תוכנה שכתבתי לפני 15 שנים ומצאתי את התמונות האלו. מה הטעם בתמונות שמתחבאות להן במעמקי הדיסק? גם זה היה מסע מעניין ולכן אני מפרסם את הפוסט הזה פה. אולי אוסיף עוד פוסטים של טיולים ישנים בעתיד.

זה התחיל יום קודם.

באוזן ימין שמעתי בחדשות שצפויים שיטפונות בנגב.

באוזן שמאל שמעתי (לא בחדשות) שפיני וחגי יוצאים לשדה לבדיקות קרקע.

ביניהן, באמצע, זה התחבר למסקנה שאני חייב להצטרף לנסיעה הזו.

התנדבתי להיות ה- go4שלהם )יעני, בעברית "לכתביא") והם הסכימו לקחת אותי.

יצאנו מוקדם בבוקר ובערך בצהריים התחיל טפטוף מלווה בקשת יפה בשמיים.

הפישון התגבר לו לאט לאט וההנהלה החליטה שצריך לצאת מהשטח כל עוד אפשר.

הזרימה המשיכה להתגבר והבנו שאנחנו יוצאים ממש בזמן.

עצרנו על גשר נחל חדב ונהנינו משצף המים.

חזרנו הביתה שמחים ועליזים.

(נראה לי שאת רב התמונות אם לא את כולן צילם פיני. לא זוכר, זה היה מזמן)

הרפתקאות בז'נבה

לשדה התעופה של ז'נבה יש צד צרפתי וצד שוויצרי. הרכב ששכרתי היה בצד הצרפתי. ככה בחרתי כדי לחסוך לי 30 ארו של אגרה שמשלם כל זר שבוחר לנהוג בשוויצריה. לא זוכר שהיה דבר כזה בפעם שעברה שהייתי שם אבל זה היה מזמן.

כדי לחמוק מהתשלום יש דרך מסויימת מאוד דרך שוויצריה שמקבלים בה פטור מהתשלום. הבעייה שהשילוט גרוע וביחד עם התנועה הצפופה זה לקח לי הרבה זמן לצאת מהעיר.

בדרך חזרה היה יותר גרוע. צריך לנסוע מסביב. יש נקודה שמשיקה לגבול צרפת-שוויץ ורק שם אפשר לעבור. חובה להתעלם מכל השלטים שמובילים לשדה התעופה ולהגיע לעיירה הקרובה – Ferney. משם אפשר להכנס לצד הצרפתי בלי להכנס לשוויץ. יום ראשון. פקקים. למרות זאת החזרתי את הרכב הרבה לפני הזמן. נשארו לי הרבה שעות ורציתי לבלות אותן בעיר. בלי רכב. סתם שיטוט לשמו.

קראתי שהרכבת מהשדה לעיר היא חינם. מסתבר שזה נכון אבל חברת התעופה הייתה אמורה להנפיק לי אישורים. EasyJet לא נתנה לי כלום. אולי כי לא ביקשתי.

קראתי על טיסה זולה לג'נבה של אל-על, אבל עד שוודאתי שהתאריכים מתאימים לי, הטיסה התמלאה ומצאתי טיסה בכמעט חצי מחיר באותם תאריכים. אז זה בלי אוכל. ביג דיל. גם ככה אני ישן רב הטיסה והאוכל במטוסים לא משהו. לא יודע אם אל-על היו נותנים לי את השוברים.

יש לי מטבעות של ארו ויש מכונות שמקבלות את המטבעות האלה כדי לקנות את כרטיס הרכבת. בדרך חזרה לא מצאתי מכונות כאלה אבל לא אקדים את המאוחר.

נוסעים תחנה אחת ומתחנת הרכבת המרכזית של ז'נבה רואים את האגם. הליכה של כמה דקות ברגל. הטיילת נחמדה, רואים את המזרקה שמשפריצה מים לגובה עצום אבל זה לא משפיע על החום. חם !! ולח. ז"א 30 מעלות לפחות. הרבה מפרשיות וחשבתי שאם הייתי חושב על זה קודם אולי שרגא היה יכול להגיע לקחת אותי לשייט על האגם, אם היה מצליח לפתור כמה בעיות טכניות שוליות כמו הפלגה על יבשה בדרך וכו'..

בדרך אני רואה מודעה על קונצרט חלומי שמתקיים הערב – רקוויים של פורה ואחריו רקוויים של מוצרט. משימת השיטוט משתנה כדי לחפש את האולם – Victoria Hall. כאמור, יום ראשון, לשכת התיירות סגורה ולי יש רק מפה "מוזרה" כפי שאמרו לי במודיעין של הרכבת. מצאתי אותה בשדה התעופה. פרסומות לשעונים בכמה עשרות  אלפי ארו בלבד ושאר מוצרי יוקרה. אחרי חיפוש באינטרנט הם מצאו לי את המקום שלא היה מסומן במפה שלי.

ירדתי שוב לטיילת , הפעם בדרך אחרת כי הרי יהודים לא הולכים הלוך ושוב באותה הדרך.

משם הלכתי למדרחוב. השם של הרחוב משתנה 4 פעמים, אבל את המוזיקה שם שומעים למרחוק.

המוזיקאי הראשון, מתופף בכוח על דלי הפוך. קצב טוב. רסטות עטופות במטפחת גדולה. עיניים מעידות על כימיקלים ברמה ובכמות גבוהה.

השני, מנגן על משהו דומה לצימבולום ההונגרי, סנטור בשפות אחרות. אני לא יודע מספיק על הכלי כדי לזהות מאין בא ולא רוצה להפריע לנגן.

אחריו, נגן תיבת נגינה. סבא זקן וטוב לב שעוזר לילדה קטנה שנפלה על אופניה ומציע לה סוכריה על מקל.

אחרון הנגנים הוא Bob , שמנגן על סדרה שלמה של כלים מחומר ממוחזר – דליי צבע, מכסים ממתכת במקום מצילתיים וכו'. הוא יותר מסודר מהמתופף הראשון, גם מבקש מהמצלמים אותו לתייג אותו במדיה החברתית.

מבקש מהקהל להצטרף אליו לנגינה.

הוא הכין כסאות קטנים, תופים ומקלות והילדים נענים בשמחה.

המדרחוב מסתיים בכורסא מקורית מדשא מלאכותי.

אני ממשיך בשיטוט בעיר העתיקה. בתים ומגדלים מכל הסוגים והצבעים.

עובר ליד שלט ובמקרה מתחיל לקרוא אותו. שפה מוזרה. מסתבר שזה הבית של זמנהוף, ממציא האספרנטו.

ההמשך הוא לפארק יפהפה. קיר זכרון לרפורמטורים והפגנה גדולה. גם שם יש "מוזיקה" מעניינת.

כמה מגרשי שח בכלים גדולים.

עצים יוצאי דופן כמו ה- Cedrus Atlantica ‘Glauca Pendula’ , ככה כתוב על העץ. לא יודע אם יש שם עברי.

משם לאוניברסיטה. האולם נמצא לידה. קונה את הכרטיס הכי זול. אני למוד נסיון. אני לא מכיר את אלו שמבצעים. ב- 1974 בטיול עם דורון ראינו מודעה לקונצרט קאמרי עם תוכנית נהדרת. אי אפשר היה לוותר עליו. מסתבר שזה היה ערב חובבים. דורון בן 17 היה בכמה רמות מעל הנגנים שם.

אולם יפה מתחילת המאה ה 20. אני ביציע. ממולי עוגב ענק ואני מתחיל לדמוע מהתרגשות. מה לעשות, עוגב טוב עושה לי את זה.

לקראת התחלת הקונצרט אני משפר עמדה, עדיין ביציע. יש הרבה מקומות פנויים. מקהלה של למעלה ממאה זמרים, תזמורת גדולה.

מתחילים. אחרי כמה צלילים אני מרגיש שמשהו לא בסדר. Too good to be true. לא יכול להיות שבאולם כזה תהיה אקוסטיקה כזו. אחרי שהבריטון מתחיל אני משתכנע שחייב להיות פה טריק. אני מתחיל לחפש ומוצא את מערכת ההגברה מסתתרת לה בצל בצד. נשמע נהדר !!

ביצוע מושלם למרות שהעוגב שבניתי עליו נשאר יתום. יש עוגב דיגיטלי על הבמה.

זכרונות. פעם שרתי פרק מהרקוויים של פורה. בדיוק שחגי נולד. בהפסקה של החזרה של מקהלת תל אביב התקשרתי לנעמי מטלפן ציבורי (עוד לא היו אז פלאפונים) והיא אמרה לי בוא, נוסעים לחדר לידה.

אחרי ההפסקה, הרקוויים של מוצרט. ביצוע יפה אבל פחות מהקודם. לא מספיק מדוייק. חלק מהקטעים מהירים מידי והקשתות של הכנרים (בעיקר כנריות) כמעט עפו להם מהידיים. ללא מע"מ – ז"א גם מקצרים קצת כדי לא לחרוג מהזמן. היצירה ארוכה. חלק מהבמה גם משתקפת בחלון שבתקרה.

תכננתי לחזור ברגל לשדה התעופה. היו לי 5 שעות ל 5 ק"מ. לא רציתי להגיע לשדה מוקדם מידי. בהתחלה חשבתי אולי לשבת בבר עד השעה היעודה ולחזור ברכבת. התוכניות השתנו כמה פעמים. קודם כל, הרכבת האחרונה לפני חצות אז הבר נמחק לי מהר מהזכרון. כשיצאתי מהקונצרט התחילה סופת ברקים וטיפות גשם ענקיות שהשאירו עקבות בקוטר של 5 ס"מ כל אחת כשפגשו את המדרכה. חזרתי לתחנת הרכבת עם המעיל שהצדיק את קיומו ל 10 דקות אחרי שסתם סחבתי אותו כל הטיול הזה.

אני לא מוצא מכונות כרטיסים שמקבלות מטבעות של ארו. אין עם מי לדבר או לשאול איפה יש כאלה. אחרי בירור קצר עם כמה נוסעים אני יוצא החוצה לתחנת אוטובוס. שם המכונות מכירות בשני סוגי המטבע. מגיע אוטובוס ארוך, כמו המטרונית. בדרך, באחד הרחובות הצרים האוטובוס לא יכול להמשיך. רכב חונה חוסם לו את הדרך. כמה נוסעים יורדים עם הנהג ואנחנו מזיזים את הרכב הצידה. לפי המקצועיות של הנהג, זו לא הפעם הראשונה שהוא עושה את זה.

אני מגיע אחרי חצות לשדה התעופה. סגור. מת. כמו שדה התעופה של ירוחם. אין עם מי לדבר. אין לוח טיסות. נאדה. כמה נוסעים ישנים להם על ספסלים או על הרצפה. אני שם שעון מעורר והולך לישון.

הטיסה יצאה באיחור. סערת הברקים בערב הקודם מנעה מהמטוס לנחות והוא נאלץ לנחות בציריך והגיע לז'נבה רק בבוקר. לעומת זאת נחתנו בזמן בנתב"ג.

Amar Majuli

עמותה צעירה שמחפשת את דרכה. אני גאה שעזרתי במעט בתהליך רישום העמותה במשרדי מס הכנסה. לצורך כך שולחים טפסים ואחרי זה יש שימוע. בכלכתה, מרחק טיסה או לחליפין יום נסיעה ויותר ממג'ולי.

יהודית עובדת עם גילי על תוכנית אסטרטגית,

ואני מלמד את הצוות אקסל, מגדיר תהליכי ניהול תקציב נסיעות וניהול מאגר חומרי הגלם לאורגות. התמונה הבאה היא שוב של מיה.

יש מנהל חשבונות. הוא צריך הרבה תמיכה בהכנת גליונות האקסל. אני מלמד אותו קצת, בוחן את דרכי ניהול החשבונות ושיטות הדיווח ומציע שיפורים שנראים לי נדרשים.

אנחנו מנסים ביחד להבין איך לתמחר את המוצרים, לשיווק מקומי ולשיווק בין לאומי.

לקראת סיום התקופה, אני מעביר בוקר עם תרגיל מגדיר חזון שלמדתי מ Dave Snowden  בסינגפור ב 2008.

לאחר מכן, כחצי שעה על ניהול זמן ועוד חצי שעה על שיטת הדיווח החדשה ששכללתי.

רב הזמן עבדנו על קידום העמותה וצוותה הקבוע. עבודה די מעצבנת אבל חשובה והכרחית. 
התמונה הבאה היא של גילי.

לא רק עבודה הייתה לנו, גם ארחו אותנו לארוחת ערב 3 פעמים. פעם ראשונה אצל אחת האורגות, שם זכינו גם לטעום את מה שהם קוראים בירת אורז. לא מזכיר בירה בכלל, לא נורא אבל גם לא טעים במיוחד.

ארוחת ערב שניה אכלנו עם בכיר בקהילת המישינג (השבט שאליו שייכים רב התושבים איתם יש לנו קשר) וגם קיבלנו ממנו מין צעיף של כבוד.

את הארוחה השלישית אכלנו אצל אמא של רג'ו שחברה גם בהנהלת הקואופרטיב של האורגות. הבישול נעשה על ריבוע בטון קטן בחלק של הבית שהוא למעשה פתוח אבל מתחת לגג קש. אורז וירקות, אלא מה?

האמת שאכלו עוד פעם. הוזמנו לחגיגת קבלת מחזור של ילדה בת 15. כמו כל טקס, חתונה וכאלה, הפרוצדורה היא שכלת השמחה עובדת יום שלם, מקבלת את המתנות שנותנים האורחים. מחלקת להם זרעי שומר. מכניסים אותנו לחדר שכן ומאכילים אותנו קלות. אורז עם תוספות, אבל בקטנה. מצטלמים והולכים. רבע שעה גג. לחתונות כאלה בארץ גם אני הייתי הולך. אולי.

מ
 ביום האחרון הספקנו לטייל קצת עם אוטו שגילי שכרה לכמה שעות. נסענו לחדר התצוגה של האורגות ולסטרה משפחתית שמתמחה בעיצוב מסכות להצגות. את המסכה בונים על מסגרת רצועות דקות של במבוק. את המסגרת מעבים עם בוץ וחרה של פרות ובסוף מעצבים לפי הצורך. המסכות משוכללות ואפשר לפתוח ולסגור את הפה והעיניים ע"י לחץ של הסנטר מבפנים.

לסיכום הביקור וההסברים מיה צילמה אותי ואת יהודית בהצגה עם המסכות:

נפרדנו בצער מהצוות. באמת נהנינו להיות איתם.

מגבלות לו"ז גרמו לנו לחזור ב 14 לאפריל. חבל מאוד. זה ההתחלה של ראש השנה שלהם, חגיגה שנמשכת מספר ימים.

החג מתחיל בזה שרוחצים את כל הפרות ואחר כך נמרחים בכורכום על כל הגוף להגנה לפני עונת המונסון. לא יודע מה קורה הלאה. אולי אגיע פעם לראות.