אני כותב את הפוסט הזה מהר לפני שאני ממריא
מחר לביג'ינג, כדי לא לצבור חובות. אני מתחיל 6 שבועות בערך של טיול ולא רוצה להשתרך
עם פוסטים באיחור, כמו שעשיתי עד עכשיו ביאנגשואו.
החזרתי את המפתחות של המעונות לבית הספר,
שילמתי חשמל על התקופה שלמדתי ויצאתי באוטובוס לגווילין. הייתי בעיר כבר פעמיים
אבל לא ראיתי הרבה כי מיהרתי לסידורי הויזה ולחזור בזמן לשיעור.
זו עיר המחוז בשבילנו. רחובות גדולים, הרבה
בתי מסחר גדולים. כל מה שעיר גדולה צריכה. היא במעלה הנהר מבחינתנו, אבל המים
עדיין נמוכים. מחכים לאביב כדי שהמפלס יעלה.
גם פה, יש כיסויי ידים ורגליים לאופנועים. לא
יצא לי לצלם ביאנגשואו. יש גם כיסויים לרגליים ואצלנו יש גם מטריות כדי להגן על
הנוסעים גם מלמעלה. אצלם כשיצא לי.
אני מגיע בצהריים. מתמקם במלון ויוצא לטייל.
אני עדיין מתפעל מהיצירתיות של כותבי השלטים. כאן הכותב התלהב והוסיף את המילה
"חרום" לכל שלט על העמוד. יצא לו שיש גם שירותי חרום. זה שאי אפשר
להתאפק כבר? או שהכוונה היא שתוך כדי ריצה למקלט (למה?) עוברים דרך השרותים?
במרכז, העיר העתיקה. מוקפת חומה יפה ובמרכזה
גבעת התבודדות של המנהיג המקומי מתקופת המינג. רק להם היה מותר לעלות למעלה. את
המקדשים אפשר לראות מכל הסביבה.
העלייה קשה,
ולאורך כל הדרך פזורים רמקולים קטנים
שמזכירים בסינית ובאנגלית שצריך לנוח אם מתעייפים.
כמו במקומות אחרים שתולים מנעולים על גדרות,
פה תולים מחרוזות ליד המקדשונים שלמעלה.
את הפסל הבא, אני מניח שמשרד החינוך היה
מחרים. יחסים בין צב ונחש?? הסיפור של ההדתה לא התחיל עם בנט. אני זוכר שלפני הרבה
שנים המשרד פסל ספר עם סיפור שהסתיים שגיבורי הספר התוכי ועוד חיה שאני כבר לא
זוכר (צב או ארנבת ?) התחתנו וחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. הסיבה לפסילה הייתה שאסור
להתחתן עם מין שאינו ממינו.
בעיר העתיקה גם אתר הבחינות הממשלתיות.
הסינים מתגאים שהם ערכו בחינות שנתיות לפקידים והנבחרים נבחרו על פי כישוריהם ולא
על פי ייחוס משפחתי. הבחינות האלה מושרשות היטב בתרבות הסינית. הבחינות האלה קבעו
את החיים של כל אלו שהשתתפו בהם לנצח. גם היום, לכל אחד יש דרוג אשראי פיננסי
וחברתי (האחרון עדיין בניסוי) ובהמשך כל אחד נשפט לפי הדרוגים האלה. עם התפתחות
הטכנולוגיה, אני מניח שלכולם יהיו משקפיים כמו אלו שגוגל הוציאו ושנסתכל על אנשים
המשקפיים יצמידו להם כמו הילה את הדירוג שלהם.
זה לא עתידני. זה כבר עובד לפי כתבה ששגיא שלח לי.
בדרך חזרה למלון, אני עובר ליד שתי הפגודות
הכי מפורסמות בגוילין. אמנם אני משתדל לא לפרסם תמונות שאפשר למצוא באינטרנט ואת
אלה אפשר למצוא במיליונים, אבל שיהיה. בכל זאת. בדיוק כזאת, נדמה לי שאין.
בבוקר אני יוצא להליכה ארוכה. המטרה היא
מערכת נטיפים מחוץ לעיר. בדרך כמה גשרים מעל יובלים של הנחל הראשי. הזרימה איטית
אם בכלל. וההשתקפויות במים מרהיבות.
המערה יפה עם הרבה אורות צבעוניים שמאירים את
הנטיפים והזקיפים. לכל פינה שם יפה, לפי מיטב הדמיון הסיני ובזה הם מצטיינים.
לדוגמא: הרים מעוננים מעבר לווילון החלון.
יש גם פינה להנצחת קבוצת הכדורגל של crystal palace
באנגליה. או שלא. בכל מקרה, אני לא אוהב את הצבעים האלה. מופיעים בכל מקום. גם בגינה שביקרתי בגואנגג'ו, כמו שכתבתי בפוסט הראשון בסין.
בדרך חזרה אני נופל במקרה על גשר יפה.
בצד השני של הגשר, כפרון קטן עם שוק תיירים,
אוכל ודוכנים, כמו תמיד.
לא רחוק משם, מוזיאון הפנינה. לא אוהב
פנינים. הן תמיד נראות לי עשויות מפלסטיק, אבל אני מחליט להיכנס בכל זאת. מסתבר
שזו חנות מפוארת. לא מוזיאון בכלל. יש כמה שלטים שמספרים על ההיסטוריה של הפנינה
וכמה שהסינים הם החלוצים בתחום, וזהו.
משם הדרך למלון כבר לא פשוטה. נראה לי שהמצפן
הפנימי שלי מקולקל. הרי אני תמיד אומר שאני לא יודע ללכת לאיבוד. אתמול כבר הלכתי
לאיבוד. איבדתי כיוון כי נכנסתי למעבר תת קרקעי מורכב שנוצל גם לשמש כשוק ולא שמתי
לב לאן אני הולך. כשיצאתי, הלכתי לכיוון הלא נכון. עד שהגעתי למקום שהכרתי מקודם
וזיהיתי שלמעשה חזרתי על עקבותיי.
היום זה היה אחרת. התחיל לרדת גשם והחלטתי
לחזור בדרך הקצה למלון. כשיצאתי לטיול החלטתי שאני שואל אנשים ברחוב שאלות אפילו
אם אני לא צריך. שאלתי והטעו אותי. בסוף הפעלתי GPS והתברר לי
שהייתי צריך לסמוך על החושים שלי. אני צדקתי ולא הבחורה ששאלתי. 12, המורה שלי
אומר שאני יודע את החומר אבל אני צריך לסמוך על עצמי יותר. הבעיה שלי היא שזמן
האיחזור שלי למילים גדול מידי. אם אני רושם את מה שאני רוצה להגיד, יוצא לי לא רע.
אני עדיין רחוק מזה כשאני צריך לפענח את מה שאומרים לי. מקווה שזמן הטיול יפעל
לטובה ואשתפר גם בזה.
34,000 צעדים לפי האפליקציה
המפגרת שבפלאפון שלי. יותר מפי 4 מהדרישה היומית לפי גיל ומשקל. לא רע.
