Jambiani

זו העונה היבשה אבל הגשם לא יודע מזה. משפחה של גרמנים מכורים לספורט שמתגוררים בברצלונה, המאמן האישי שלהם, פרינס, במקור משיקגו וחברה שלו, ג'וליה, שמלמדת אנגלית בברצלונה, במקור משוודיה עם אמא איסלנדית, עושים תרגילים בגשם השוטף. אני מצלם מהמרפסת של קריסן ועבדול (עליהם בפוסט נפרד). לא מצטרף למתעמלים. לא הקטע שלי.

ג'וליה רצה הלוך ושוב בין המסעדות שתוחמות קטע חוף של מאתיים מטר בערך. משני העברים, החוף נמשך עד אין סוף.

בהמשך אני מתיידד איתם ומצטרף איתם להפלגת שנורקלינג. לקפטן מוסה יש סירת דהו מסורתית והחוויה של ההפלגה יותר מעניינת מהשנירקול עצמו.

כמה שהדבר הזה נראה פרימיטיבי, מדובר בתחכום אדיר. חסכוני. קל לבניה ולהפעלה. גוף מרכזי עם שני בידונים בצדדים למניעת התהפכות. החיבורים ביניהם כוללים מתקן מתוחכם של בולמי זעזועים עשוי עץ וחבלים. מהפך המפרש פשוט והקפטן עומד מלפנים לכוון את ההגאי שבירכתיים. הים רדוד (אנחנו לפני שונית האלמוגים) וצריך לנווט בין הסלעים.

קופצים מהסירה ליד קבוצת סלעים ומסתכלים מלמעלה, נזהרים לא להידקר מקיפודי הים. יש כמה סוגים, גם ארסיים ואפילו אלו שלא, מאוד כואב אם דורכים עליהם. יש כוכבי ים מארבעה סוגים לפחות, גם פה רעילים וכאלה שלא. האלמוגים לא משהו. טיפטיפה דגים.

חוזרים לחוף אחרי כמה שעות. בינתיים הים ברח. שיא השפל. צריך אוטובוס לחזור. הולכים בזהירות חזרה. יש כל מיני דברים במים שצריך להיזהר מהם ואחרים שסתם מעניין להסתכל.

אחרי הצהרים, מסיבה של עבדול (על זה בפוסט אחר).

המסעדה של הלודז' ליד החדר שלי תמיד עמוסה. הרבה גרמנים, גרמניות עם ילדים נשואות למהגרים זנזיברים וגם זמרת הולנדית שגרה בניירובי ופתחה שם בית ספר למוזיקת פופ, עם הילדה המקסימה שלה בת השלוש. לא ידעתי באיזה תמונה לבחור אז אני שם כאן את שלושתן.

הלודז' מנוהל ע"י אשה מלטביה שלא פגשתי, אבל בעלה מארק (חצי גרמני וחצי איטלקי) מאוד נחמד. מוזיקאי שמארגן כאן מאסטר קלאס לזמרים (ההולנדית הנ"ל תשתתף בהנחיה גם היא). הוא למד יחסים בין לאומיים, וכשאני מדבר על כך שהוסיפו לפירמידת מאסלו שכבה של אינטרנט מלמטה, גם הוא וגם עוד טנזנית (שגדלה בארה"ב ועוסקת ביחסי ציבור מקוונים) יודעים על מה אני מדבר. מארק עזב כבר, אבל הבטיח לשלוח לי מוזיקה שלו כשיגיע לאיטליה לבקר את סבא וסבתא.

אני מתגאה בכובע שלי, הראשון בחיים שלי שממש קניתי. בעיקרון אני שונא כובעים אבל אחרי שנשרפתי בדרבן בדצמבר שנה שעברה החלטתי שאני צריך כובע. אני משתדל לזכור לקחת אותו כשאני מטייל על החוף אבל בדרך כלל שוכח.

חבר מקומי מתנדב לכסות לי את מה שיהיה בקרוב קרחת עם השיער שלו שהוא מגדל כבר 10 שנים.

ליד המסעדה בית ספר לגלישת עפיפונים. בניגוד לגרמנית בלודג', השפה השלטת שם היא איטלקית. לא יודע למה. האם זה בגלל שלשם של הכפר יש מנגינה איטלקית? סיפרו לי שהמקור הוא שם של חרב בעגה המקומית ולא שום דבר בין לאומי, אבל אפילו יש מקומיים שלא יודעים את הסיבה.

בשעות השפל, הגולשים צריכים ללכת ממש רחוק כדי למצוא את המים.

בזמן הזה המקומיים מחפשים להם צדפות בחול ואוספים את האצות למשלוח ליפן. נראה מצחיק לראות נשים מבוגרות עסוקות במה שנראה משחק בחול בבגדים מלאים, אבל הן מגרדות את ה 5 ס"מ העליונים בחיפוש אחרי צדפות קטנות.

הן תוקעות מקלות בחול (אפשר לראות באופק) כדי לגדל ולתפוש את האצות.

ילדים מנסים לדוג עם מסננות

או עם רשתות נגד יתושים

וזרים מנסים לעזור להם

את התמונה הבאה אני ממש אוהב והוספתי אותה ככיסוי גם לדף הפייסבוק שלי

לסירה הזו החלטתי להקדיש "בוק" – פוסט בפני עצמו בהמשך, כשאמצא את הזמן.

בערב האחרון,

הייתה הופעה במסעדה. קבוצה של מוזיקאים מקומיים מסתובבת בין המסעדות בכפר הארוך הזה, שמלא במסעדות לאורך החוף, ומנגנת כל ערב במסעדה אחרת, בניצוחו של סאונדמן מוזונגו תזזיתי.

היו גם כלים "רגילים" כמו גיטרות חשמליות וחצוצרה.

צילמתי רק את האחרים.

עוד שני פוסטים מג'מביאני מחכים לפרסום. היום אני עובר לעיר הגדולה (עיר האבן) לארבעה ימים ואפרסם משם.

Arusha to Zanzibar

האוטובוס מארושה לדאר א סלאם עוזב מוקדם בבוקר. מסיבות של בטיחות, המארח שלי ממליץ לקחת מונית. הנסיעה ארוכה ולכן יוצאים מוקדם בבוקר. עדיין חושך.

אוטובוס תיירים טוב יחסית. עוצרים לא מעט בדרך אבל יש תחושה שזזים כל הזמן. גם זה משהו.

לידי יושבת מקומית שמדברת כל הדרך (13 שעות) באחד או יותר משלושת הסמארטפונים שלה. היא שולפת טבאלט כדי לראות סרט אבל סוגרת די מהר. מפריע לה לדבר בפלאפונים. היא נוסעת לפגישה בדאר – יש לה חווה משפחתית לגידול פרחים. מייצאת לכל העולם.

התיידדנו קצת והיא הציעה לי להצטרף איתה למונית שהיא לוקחת. נוסעת לאותו הכיוון. הייתי יכול לקחת מונית אחרת אבל חיכיתי לה. קצת נימוס. הביאו אותי להוסטל שהזמנתי בו מקום ולא שכחו לקחת ממני כפול מהמקובל. תעריף מוזונגו (זרים/לבנים). מגיע לי. לא הייתי צריך להניח שלא יעבדו עלי. דרישה מוגזמת. שילמתי כי לא היה לי נעים. כנראה שהיא בנתה על זה.

האכסניה חדשה לגמרי. פתחו לפני חודשיים. הודי/תאי שנמצא במקום כבר 10 שנים. אני בחדר על עוד בחורה סרבית יפה. מדריכת תיירים שאיכשהו הדרכון שלה נעלם על האוטובוס מהמטוס לטרמינל.

על הגג, מסעדה כנהוג בהודו. הרבה טיפוסים מעניינים.

אחד מהם, מנסה לשנות את החוקים בטנזניה כדי שיוכלו להטיס רחפנים (היום זה תכלית האיסור – כלום ובשום תנאי) כדי לפקח על שמורות הטבע (הוא טוען שזה המקצוע שלו – שימור הסביבה). הוא מאמין שהעולם שטוח והשמש סובבת את כדור הארץ וכל הפיזיקה שאנחנו מכירים זה בסך הכל קונספירציה. יש לו את כל ההוכחות. הראשון שפגשתי. מעניין מאוד. הוא גם חושב שהדינוזאורים לא היו קיימים כי אין הוכחות של דינוזאור שלם. בסך הכל נראה אדם מהישוב ויש לו תשובות לכל השאלות.

אחרי הלילה הראשון, יום של טיול בסביבה והזמנות של מקומות באינטרנט. חשבתי להמשיך מדאר לעוד ספארי בדרום אבל יום חג. כל הסוכנויות סגורות. חג החקלאות (בגלל זה הייתה התערוכה בארושה). יש גם חג התעשייה וכו'.

בינתיים, גם הסרבית וגם זוג צעיר גרמני (בלי לדעת אחד על ההמלצה של השני) ממליצים לי על מקום בדרום זנזיבר שלא היה בתוכנית שלי. משנה תוכנית במקום. מזמין לי חדר בכפר, והולך להזמין לי כרטיס למעבורת. מקבלים מזרים רק דולרים. קראתי על זוג תיירים שחיפש דולרים בכל העיר כי החליפו את כל הכסף שלהם לשילינגים טנזניים. לי היה אבל לא הסכימו לקבל שטר ישן של מאה דולר. מכיר את הבעיה הזו ואני מנסה להפטר מכל השטרות האלה שברשותי. בינתיים ההצלחה חלקית בלבד.

המעבורת זה סיפור שלם. כל מיני מאכערים מנסים לעבוד עלי בכניסה, לא מצליחים ואני עולה לקומה העליונה של המעבורת. לידינו סירה שמזכירה את הסירה של סינבד המלח.

יוצאים לדרך. הפלגה נוחה ושקטה. בדרך אני רואה דגים מקפצים באויר, משחקים בתופסת עם השחפים שמעליהם. איזה טורפים מפחידים אותם, אני שואל את עצמי ומיד מקבל תשובה עם שני לוויתנים שמקשתים עצמם לקראת צלילה. נראה לי מוזר. הדגים לא יודעים שהלוויתנים האלה אוכלים רק פלנקטון?

נוחתים בעיר. סידורי ההגירה היו סבירים בסך הכל. בעיקרון, זנזיבר היא חלק מטנזניה (איחוד של טנגניקה וזנזיבר) אבל יש בעיות בסידור הזה והם מתייחסים לזה בחלק מהמקרים כמדינה נפרדת.

אני מוצא את הדרך לכפר שלי, אוטובוס בנסיעה קצרה ודלה-דלה לכפר עצמו.

דלה-דלה זה מין טנדר/משאית עם ספסלים אחוריים בגובה 15 ס"מ עם כלל שאומר שאין גבול למספר הנוסעים שאפשר לדחוס לשם. בחוץ תלויים הכרטיסן, עוזר הכרטיסן ומנהל מחלקת משאות על הגג שיכול לסחוב הכל. שקי ירקות, ברזל בניין וכו'. מחסומי המשטרה לא מתרשמים מהצפיפות וגם לא מזה שיש גם תיירים מאחור (בעיקרון צריך רשיון מיוחד להסיע תיירים, כדי לשמור עליהם). 

אחרי שעתיים מגיעים. לוקח לי כמה דקות כדי למצוא את המקום ואני מתמקם בו בשמחה. לידינו לודז' שעולה פי 4 אבל אני משתמש במסעדה שלו כולל האינטרנט בלי כל הגבלה.

זה אכן מקום חלומי. פרטים בהמשך.

Tarangire

יום אחרון לספארי. שמורת Tarangire. קטנה יותר אך לא פחות יפה מהאחרות. העדרים, בייחוד של הפילים גדולים יותר, מה שמשאיר את הערוצים של הנחלים עם הרבה יותר צואת פילים.

גם העדרים של "החיה ללא מוח" (ככה המקומיים קוראים להם) גדולים יותר.

רב הערוצים יבשים אבל יש גם אחד עם מים לרפואה. כשאין מספיק מים זורמים ומי התהום קרובים יחסית לפני השטח, הפילים חופרים בחול עם החדק שלהם ויוצרים בריכות שגם חיות אחרות נהנות מהן אחרי שהפילים מסיימים לשתות ולעטות את עצמם בבוץ נגד מגרדין למניהו.

בכל זאת, למרות שהחיה לא חכמה במיוחד  אבל תקעה את עצמה בדיוק מול העדשה שלי, אז לא אצלם?

מול הקבוצה הזו נשארנו לא מעט זמן. הפילון הקטן השתעשע והשתכשך לו בבריכה וכל האמהות התייחסו אליו בסבלנות עד שיסיים את הכיף שלו למרות שגם הן רצו בוץ לגב. לא נורא, עוד כמה דקות והוא הסתלק לו מבודח מהמקום.

זה סיים את הספארי שלנו. היה נחמד. נפרדתי מגו ומאוסמן שהחזיר אותי ל-"שמשון חף מפשע" אצלו שכרתי גם לפני הספארי. נשארתי יום נוסף – כביסה וקניית הכרטיס לדאר – א- סלאם.

הפתעה נעימה הייתה ללכת איתו ל"גני התערוכה" המקומית – איזור ענקי עם תערוכה חקלאית, מפרה עד סיכת טפטפת.

בערבים ישבתי איתו וניהלנו שיחות מעניינות. אולי אצליח לבנות לו אתר בעקבות סיעור מוחות שניהלנו, שיכול לפתור בעייה מסויימת בתיירות הספארי. אקדיש לזה יומיים שלושה כדי לראות אם יש לזה פתרון פשוט.

אני בפיגור רציני. חשבתי שאנוח, שאהיה עם הרבה כלום לעשות. שיהיה לי את כל הזמן שבעולם לכתוב את הפוסטים האלה. זה לא קורה. כל יום, דברים חדשים, אנשים חדשים, חוויות חדשות בלתי צפויות. רק שימשיך ככה.

Serengeti & Ngorongoro

בבוקר מצטרפים לג'יפ עוד שלושה. שני גרמנים צעירים, בחור ובחורה (יסמין ממוצא פרסי וגם נראת ככה) ובחור מסן פרנסיסקו ממוצא הודי, בשם גו, שגם מצטרף אלי לאוהל כדי לחסוך מקום של אוהלים על הג'יפ.

היום השני – נסיעה לסרנגטי, שם אנחנו ישנים יומיים באותו המקום!

המדריך שלנו אשף במדעי ההתנהגות. בבונים על העץ אומר שיש טורף גדול בסביבה. אם הצבועים מסתכלים לכיוון מסויים ולא מתקרבים זה אומר שיש אריה בשיחים באמצע ארוחה ורוצים לקבל שאריות.

רואים מקבץ של הומו ספיינס טויוטהג'יפיס, זה אומר שיש משהו לראות משהו גדול לראות. בדרך כלל, אחד מחמשת הגדולים: פיל, אריה, פנתר, באפלו וקרנף. לא בטוח איפה הצ'יטה נכנסת לספירה הזו. המקור של הספירה הזו היא מהמאה ה 19 כש"הגבורה" הגדולה הייתה להרוג את 5 הגדולים ביום אחד.

הלביאה מועילה בטובה לצאת מהשיחים כדי שנוכל לראות מה היא אוכלת והולכת לאכול במקום אחר.

חברה שלה באה לעזור לה לגרש את הצבועים כדי שהיא תוכל לאכול בלי שיציקו לה.

בבוקר קמים מוקדם. בסוף הספארי, המדריך מספר שמהמשרד ביקשו שנתחיל את היום מוקדם כי הזוג הגרמני ביקש לראות גם צייד.

למחרת בבוקר צ'יטה, שכמו שאר החיות, בסך הכל מתעלמים מאינו ולא מגלים שום התעניינות.

אני כרגיל אוהל לצלם גם אנשים מצלמים, ומצלם את התמונה בשביל אלבום ה"אנשים מצלמים" בדף הפייסבוק שלי.

עוד עצירה. חבורת אריות בשלאף שטונדה.

קשה להתאפק מלרדת וללטף את המתוק הזה, אבל נראה לי שזה לא מומלץ.

עוד אחד מרשימת הגדולים הפנתר המנוקד.

אמא שלו לא לימדה אותו שאוכלים בפה סגור, אז חתיכות די גדולות נושרות לו מהפה ואוכלי הנבלות מחכים לו למטה ואומרים תודה.

ההפתעה הגדולה מבחינתי זה האריה הזכר. לא מזכיר את האריות בספארי ברמת גן או בשאר גני החיות. לראות מסת שרירים כזו רצה זו חוויה מדהימה. בייחוד בגשם שהפרווה הרטובה מבליטה את השרירים.

בתמונה הבאה הוא נראה נבוך משהו כמעט מתנצל (כנראה שקרא את הפוסט של ענת לפייסבוק שלי).

בעונות קשות, הזכרים הורגים את הגורים הזכרים הצעירים שלהם כדי למנוע תחרות והנשים צדות להם אוכל כדי שיעזוב את הקטנים בשקט.

גו מסן פרנסיסקו, דואג לזהות את כל הציפורים בספר או בעזרתו של המדריך אוסמאן ומנהל רשימת מצאי של כל החיות שהוא ראה.

קרנפים לא ראינו ואת הבאפלו לא בא לי לצלם, אז הנה לפחות תמונה של הקרניים משלד שהיה במאהל.

אחרי שני לילות בסרנגטי, הקמנו את האהלים על הדופן של הקלדרה של הנגורונגורו. בלילה היינו למעשה בתוך ענן והיה קר מאוד.

בבוקר נסענו הלוך ושוב בנסיון למצוא קצה זנב של קרנף ללא הצלחה.

באגם קטן, מצאנו עדר של היפופוטמים עושה חיים בבריכה.

אחרי הצהריים יצאנו משם ונסענו ללון שנית ליד אגם מניירה.

נפרדנו מהגרמנים והבלגיות ונשארנו רק גו אני.

Lake Manyara

טיסה קצרה מקיגלי לשדה התעופה הבין לאומי קילימנג'רו. אני כותב את השם באריכות כי גם השהיה בשדה הייתה ארוכה. המטוס היה קטן וקיוויתי שגם המעבר במשטרת ההגירה יהיה סיפור קצר. אבל לא. דקה לפנינו נחת מטוס גדול של אתיופיין והבלאגאן ובמה שהם קוראים, משום מה, טרמינל, החגיגה גדולה. "תור" (ישראלי טיפוסי) לשלם ואחר כך עוד "תור" לחלק המשמעותי יותר, כולל צילום פנים במקום אחד, טביעת אצבעות במקום. אחרי זמן ארוך בלתי מוגדר אני מצליח לצאת מהטרמינל.

השדה נמצא בין שתי ערים – מושי וארושה, עיר היעד שלי. מונית בחצי מחיר כי הנהג לא רצה לחזור ריק לעיר ואני מגיע לסוכנות הנסיעות, לשלם את החצי השני של התשלום עבור הספארי. קונה גם סים מקומי. לא היה סים של AIRTEL ואני מתפתה לקנות של VODACOM. טעות. הייתי צריך להתעקש. אחרי שרות מחורבן שלהם בהודו הייתי אמור לדעת. תקשורת חלשה ובלתי רציפה. אולי אקנה איירטל בכל זאת לפלאפון השני.

הולך ברגל לאכסניה שלי. AIRBNB. בחור נחמד מנהל את המקום. זה חור שקשה למצוא. הם קוראים לשכונה כפר. בלי רחובות סלולים והדרכים מתפתלות ולא ברורות. אחרי שיחה עם בעל הבית אני מתמקם בשמחה.

בבוקר מגיע סוכן הנסיעות ולוקח אותי לנקודת מפגש עם שאר המטיילים. ביום הראשון רק עוד שתיים. בנות פלמיות מעיירה ליד הגבול ההולנדי. היו חודש בהתנדבות בזנזיבר. לימדו אנגלית וחשבון.

היום הראשון לספארי מוקדש לאגם Manyara. בכניסה לשמורה נרשמים. אדמיניסטרציה ארוכה של רישיונות כניסה וכו'. מדריכה לוקחת אותנו לסיבוב של 5 דקות הסבר בוטני, בזמן שהנהג מטפל בעניינים.

פילים ובבונים בדרך לאגם. בהתחלה מתרגשים קצת אבל אלה הופכים להיות חברים שלנו לאורך כל ששת הימים של הספארי, אז מתרגלים. נזכרתי, שקראתי חודש לפני שהגעתי, פילים הרגו מטיילת. המפגרת יצאה מהרכב כשהנהג הרים מכסה מנוע כדי לתקן משהו כדי צלם את הפילונים מקרוב. האמהות של המתוקים האלו, לא מצא חן בעיניהן הסיפור ורמסו אותה למוות.

בבונים אני לא אוהב. עדיין זוכר את הטראומה שהיתה לי כשבבון ענק התיישב על מכסה המנוע של הרנו הקטנטן שהיה לנו בשמורת הקרוגר בדרום אפריקה כשהייתי בן 7. ניסיתי אז להתחבא מתחת למושב ולא הצלחתי. אז לא צילמתי. חפשו באינטרנט אם דווקא בא לכם לראות תמונות.

נסיעה ארוכה ומגיעים לאגם. כמה ג'ירפות וזברות אבל בעיקר המוני ציפורים. זה אגם של מים מלוחים עם כמה מעיינות חמים שקובעים את המינרלוגיה של המים.

את המכוערות האלה אני מכיר כבר מניירובי. חסידות המריבו אוכלות בעיקר נבלות. פעם חיילים בצבא קניה היו רעבים ובישלו להם את החסידות האלה ו5 חיילים מתו מהרעלה.

חסידות צהובות מקור, פלמינגו וברווזים לרוב.

בסוף, לפני היציאה עוברים דרך מושבה אין סופית של שקנאים.

הכי מצחיק איך שהם מורידים רגליים לפני הנחיתה כמו מטוס. מאחור זה ממש מבדר. לא צילמתי. הייתי עסוק בהתפעלות וגיחוך, ששכחתי ואז זזנו. אולי אחפש אותן בארץ באגמון החולה כדי לצלם.

בערב מגיעים לאיזור השינה. הטבח ירד בדרך לאגם ובנוסף לארוחת ערב גם הקים לנו את האוהלים.

ויהי יום ויהי ערב. שינה ערבה.