Durban

כבר בשדה התעופה ראיתי שהגעתי לאפריקה אחרת. שדה נקי, מודרני, מצוחצח. אחרי 57 שנה, חזרתי לביקור בדרבן. בעיקר כדי לראות דברים שזכרתי ורציתי לבחון את הזיכרון שלי.

הדבר הכי חשוב שהשתנה במשך השנים הוא ביטול האפרטהייד.

תמונה כזו לא הייתה יכולה להתקיים בתקופה ההיא. ששחור ישחק שחמט עם לבן ועוד בפרהסיה? השמים היו נופלים. יש לי תמונה, בשחור לבן כמובן, שאני יושב על ספסל שכתוב עליו for whites only. כל אלו שאומרים שמדינת ישראל היא מדינת אפרטהייד לא מבינים על מה הם מדברים. בארץ אפשר אולי יהיה בקרוב למצוא ספסלים שיהיה כתוב עליהם "לגברים בלבד" אבל אין מצב שהישיבה תהיה מוגבלת ליהודים. אבא שלי סיפר שבשבוע הראשון כשהגענו הוא ראה תאונת דרכים והיה במקום אמבולנס, אבל הפצוע לא קיבל טיפול כי האמבולנס היה של שחורים והוא היה לבן, ולכן הוא מת. ויש עוד הרבה סיפורים דומים.

אבל נחזור לטיול.

נחתתי לפנות ערב ולקחתי שאטל שתפקד גם כמונית לעת מצוא. ישר לחדר ששכרתי ב AirBnB, בצנטרום של הפיילה, קומה שביעית מעל לרחוב הראשי. חדר בסיסי ביותר, אפילו בלי אינטרנט!

יומיים לפני חג המולד. חשבתי שתהיה פעילות קשורה לחג כמו שזכרתי, אבל למעט תאורת ברחוב לא היה כלום. לשחורים יש את המנהגים שלהם. בכלל, הרבה לבנים לא נשארו כאן ואלו שנשארו נראו מין מוזרים כאלה, אפילו זה שנהג במרצדס צהובה ולא היה לו כסף לקנות גג לאוטו, או זה שנהג בריקשה הודית.

דבר ראשון בבוקר למחרת, הלכתי לשכונה הישנה. רב שמות הרחובות בעיר שונו משמות של לבנים לשמות של שחורים. יש טבלת המרה למתעניינים. משום מה הרחוב שלנו ניצל ולכן הצלחתי למצוא אותו בגוגלמפס עוד לפני שהגעתי. שם השכונה השתנה לשם בשפת הזולו ואי אפשר למצוא את השם הישן באינטרנט. למרות הכל, הצלחתי למצוא ממש בקלות את השלט שהיה בכניסה לשכונה.

פעם זה היה יפה ומטופח. עכשיו משמש כמזבלה. יחסית למקומות האחרים שהייתי בהם בדרום אפריקה, דרבן היא ממש מטונפת. נמל התעופה יוצא דופן במובן הזה.

בשנה הראשונה גרנו כאן ואחר כך עברנו לקומה שלישית מימין בבניין הזה:

היום השמשות שבורות, יש שערים מכוערים בכניסה הראשית שכנראה נועלים בלילה אבל משום מה הצד האחורי של הבניין פרוץ לכל עבר ואין סורגים בכלל.

במקום של חבלי הכביסה היום היו חלבלובים קוצניים (לא זוכר את השם של הצמח) ומאחור מימין אפשר לראות את הבית של הילד המגעיל שאמר לי פעם שהרגתי את ישו (הכחשתי ואמרתי שאני אפילו לא מכיר אותו).

למען הצדק ההיסטורי אני חייב לספר כאן את הסיפור של המרדף עם הקוף (לא גורילה, נמרוד).

היו המון קופים בשכונה (גם היום יש אבל הרבה פחות כי חיסלו את הבוש שהיה והיום יש שם דשא יפה למשחקים בין העצים הגדולים שהשאירו, ממש יפה). הקופים נכנסו לבתים וגנבו בננות ואפילו פינגווין מצמר שהיה לי.

יום אחד, ירדתי מקומה שלישית לקומה שניה ושוחחתי מבעד לדלת הפתוחה עם השכנה (בצד שמאל, לא בדלת הימנית שרואים שם את האישה). פתאום טרקו לי את הדלת בפנים והרגשתי יד לוקחת את הבננה מהכיס בחולצה. בלי להסתכל הרבה, חטפתי בחזרה את הבננה. הסתבר שזה היה קוף. לא יודע איך, אבל הצלחתי לרדת במהירות במדרגות לחצר והתחלתי לרוץ לצד הקדמי של הבית, בשביל שאפשר לראות מימינו. פחדתי מאוד, לא מהנשיכה של הקוף אלא מהזריקה נגד כלבת שהייתי מקבל אם הקוף היה נושך אותי. זריקה כואבת מאוד ישר לכבד. כל השכנים שהיו בחוץ צעקו לי לזרוק את הבננה אבל התעקשתי במחשבה של "אני קיבלתי את הבננה מאמא שלי. שהקוף ילך לבקש מאמא שלו בננה. למה דווקא את שלי". הסיפור נסגר בזה שהקוף כמעט השיג אותי, ויתרתי לו וזרקתי את הבננה.

יש לי בעיה בחלק מהמקרים להגיד מה אני זוכר ממש ומה אני זוכר מהתמונות באלבום. את הפרטים של מרדף כזה לא שוכחים.

הלכתי לחפש את בית הספר שלי אבל אני לא בטוח שזה שמצאתי הוא הנכון כי זה היה בית ספר יהודי וחלק ניכר מהיהודים כבר עזבו והוא החליף בעלים. אולי אמא שלי תזהה את התמונות. אני לא בטוח במאה אחוזים. לדעתי מצאתי גם את הכנסיה שאמא שלי למדה בה לנגן בעוגב. את הכנסיה זיהיתי לפי הדלת הצדדית שאם אני לא טועה יש לי תמונה לידה. לא באתי מוכן כי החלטתי לטוס לדרום אפריקה רק אחרי שעזבתי את הארץ.

יש גם רחובות יפים בדרבן

אם כי לא מעט הזנחה גם בשכונות היפות

אבל האבטחה היא לא מה שהיתה פעם. כל הבתים מגודרים בגדרות תיל מחושמלות.

הלכתי הרבה עד שנשרפתי בפרצוף וכאבו לי כפות הרגליים. בנקודה מסויימת ראיתי מרחוק שכונה שהזכירה לי כפר ערבי. המחשבה הזו לא הספיקה לחלוף ושמעתי משם את הקריאה של המואזין. אני די בטוח שזה לא היה פה אז.

מה שלא זכרתי זה את העליות והירידות. כילד לא הסתובבתי ברגל כמו היום ולכל מקום נסעתי עם אמא שלי באוטו. אם זיהיתי אותו נכון אז למעשה בית הספר ממש קרוב לבית ואני זכרתי שנסענו המון זמן. יכול להיות שהנסיעה הייתה ארוכה כי היה פול של אמהות שכל יום אמא אחרת הייתה לוקחת את הילדים, והיה צריך לעבור בין כולם ובטח חלקם גרו רחוק. עוד שאלה לאמא שלי.

מקום שכן זכרתי זה הגן הבוטני. הגן מטופח גם היום.

אם כי אני לא בטוח שהם באמת התכוונו שנלך דרך ערוגת הפרחים.

הלכתי גם לגן החיות במיטשל פארק. פולי הקקדו כבר ז"ל כמובן. היו אומרים לה Dance Polly והיא הייתה רוקדת. הגן מוזנח וחבל.

עוד דבר שניסיתי למצוא, זה הגדוד הסקוטי שהיה הולך בתהלוכה בימי ראשון עם כל עשרות המתופפים ונגני חמת החלילים. מי ששמע דבר כזה לא שוכח. הכרתי את כל מנגינות המלחמה הסקוטיות והרבה שירים אחרים. שאלתי כל מיני זקנות לבנות אבל אפילו הן לא זכרו את התהלוכות. אולי זה קרה בתקופה קצרה בלבד. לא יודע.

את מה שהיה בשוק הזה אני זוכר בוודאות מתמונה שהייתה תלויה לנו על הקיר ברמת גן. חיפשתי שוק כזה יפה בשלושת הביקורים שלי בהודי ולא מצאתי. שוק מלא שקים במיליון צבעים שבכל שק סוג אחר של קארי. שלטים עם שמות התבלינים זו המצאה מודרנית שלא הייתה אז. שימו לב ל"מחסל החותנת". כנראה חריף במיוחד. 30 סוגי קארי זה לא מספיק והמוכר מכין תערובות לבקשת הקהל.

משם אני זוכר גם את הטקסים ההודים, אנשים בלבן עטורים זרי פרחים צהובים עם סיכות תקועות בלשון ובלחיים והולכים על גחלים. הלכתי פעם על גחלים בצוקי דרגות אבל לתקוע מחטים זה לא בדיוק מתאים לי. מצד שני, כל אלו שעושים פירסינג לא מדווחים על כאבים מוגזמים וזה נראה לי אותו הדבר או לפחות קרוב. יכול להיות שאני זוכר את זה דווקא מסרטי 8 מ"מ שאבא שלי צילם. לא יודע.

המקום האחרון שהלכתי אילו זה הטיילת. היא באורך של 6 ק"מ ובדרומה הייתה בריכה בה למדתי לשחות. היום יש שם פארק מים מפואר עם המון מתקנים כמו המתקן המאתגר הבא:

גם לאורך החוף יש קופים שמתגוררים בשיחים שמייצבים את הדיונה לפני הטיילת. יש הרבה שלטים שמבקשים לא להאכיל את הקופים אבל הם לא צריכים שידאגו להם. בשולחן לידי בבית הקפה הם התכבדו בעצמם בעוגות של הסועדים בלי לבקש רשות ובעבר השני של המסעדה קוף אחד לקח סוכר כדי להמתיק לו את התה.

אחרי 4 לילות, לקחתי אוטובוס לילה לפורט אליזבט ועל כך בפוסט הבא.

עוד פעם קמפלה

השעה שש. שבת בבוקר. הזמן הכי טוב לישון. נכון? אז יש כאלה שחולקים עלי. רעש אימים של רמקולים עם מוזיקה ממריצה ממרחקים.

מסתבר שיש מרתון בעיר והמוזיקה היא מנקודת הסיום, האצטדיון העירוני מעבר לנחל ומגרש הגולף.

אחרי שאני מתאושש מההלם ואחרי ארוחת הבוקר בשמונה, אני הולך לראות. חלק לא קטן מהרצים עושים את דרכם בהליכה איטית תוך כדי קריאה ושליחת הודעות בפייסבוק ווטסאפ. טוב, את זה גם אני יודע לעשות. מידי פעם מגיע מישהו בריצה וכולם מוחאים לו כפיים. באצטדיון יש שורה ארוכה של כתריסר מכונות בדיקה ביטחונית. כולם הולכים מסביב ואף אחד לא נבדק. בשולי המגרש אוהלים עם אוכל לקבוצות הרצים השונות, כל אוהל והחברה המסחרית שהרצים שייכים אליה. חלקם מכילים גם חומר שיווקי. זו הזדמנות גם לעשות על האש, ממש ליד האנדרטה. ניקיון זה לא החלק החזק של המדינות האלה. מזכיר לי שגם הגנים הלאומיים שלנו נראים ככה אחרי יום העצמאות. גם אנחנו מדינת עולם שלישי.

במסגרת השעשוע, גם ליצן על קביים מצטרף לחגיגה.

אור לוקח אותי לשפת האגם. במים המטונפים מספר סירות דייגים.

לסירות מגיע גם פקח שאוסף את הדגים הקטנים יותר שנשארו בסירות ואוכל אותם בו במקום.

את הדגים הגדולים יותר מוכרים במכירה פומבית. עליתי על הקיר התוחם לצלם ודי מהר הורידו אותי משם. לא הבנתי למה. עושה עין הרע לדגים?

הסירות מביאות גם עצים לבישול. בניגוד לזמביה שהסחורה כבר מפוחמת, פה מוכרים עצים.

נדמה לי שכתבתי כבר פעם שכל הדרך במטוס מאתיופיה רואים שריפות יער. בקצב הזה לא יישארו עצים באפריקה.

מהמזח אנחנו הולכים לרזורט. מתחם של מלון על שפת אותו האגם אבל במקום שהמים נראים נקיים יותר אבל בכל זאת אי אפשר להתרחץ שם. המקום מטופח מאוד ומשמש גם גן אירועים לחתונות. לחתונה לא הזמינו אותנו, אבל הלכנו לראות את הגינה.

בין שאר הצמחים גם קנה צבעוני שאולי הוא הכלאה של הקנה עם צמחים בעלי פסים צהובים שרואים הרבה. קנה כזה לא ראיתי אף פעם.

משם לבריכה של המלון ולמסעדה שעל שפתה. לי המים היו קרים מידי ונשארתי להשתזף בצל לארוחת הצהריים. גם ככה נשרפתי קלות.

היה כייף. הכול בעזרת השם. פה לוקחים אותו ברצינות ואפילו, לא כמו בזמביה שכל אחד יכול לשאת תפילה איך שהוא רוצה, פה הממשלה מכתיבה את הנוסח שבו יש להתפלל לפני כל ישיבה.

Tamera

במסלול הישובים האקולוגיים, אחרי אורוויל (התאכזבתי) ונאות סמדר (מאוד אהבתי) בא התור של טמרה.

על טמרה שמעתי ב 2010, עוד לפני שהתחלתי לכתוב את יומן המסע הזה, כשישבנו בסוכה שבנה תמיר יערי בערוץ שליד צוקי דרגות. היינו בסדנת Soul Craft שהעביר Peter Scanlan מחברת אנימס שארגנה ליה נאור. איכשהו הגענו לזולה (יותר בית מסוכה עם סביבה ירוקה מאורגנת בהתאם) ישבנו שם ותמיר הגיע וסיפר לנו שהוא בנה את המקום אבל לא גר שם יותר. הוא גר בטמרה. כשכתבתי את רשימת היעדי המסע שלי, טמרה הייתה ברשימה כבר מההתחלה.

הבנתי שטמרה הוא ישוב מ"סוג אחר" וחיפשתי אותו באינטרנט. קולוניה גרמנית בפורטוגל. נוסד ע"י צמד שהפכו את האהבה לקו מנחה בחיים. כל מה שאתאר מבוסס על הכרות ממש קצרצרה ככה שאני לא יכול לטעון שאני בדיוק מבין מה קורה שם. שי אביבי ומיכל ליבדינסקי היו יותר זמן ממני וכתבו על השהיה שלהם מאמר יפה בידיעות אחרונות.

 גם בנאות סמדר הייתה לי ההרגשה שיש הרבה מעבר למה שאני מבין ומכיר. אולי אחזור לשם למצוא את החסר. יכול להיות שאחזור גם לטמרה.

אם בנאות סמדר המטרה היא לחיות בשלום עם עצמך, עם חבריך ועם הסביבה, כאן מדברים על אהבה. העיקרון המנחה הוא שאנחנו בעידן פוסט-נישואין, כך שהמוסד הזה לא תקף פה. לכל אחד יש מספר לא מוגדר של פרטנרים, מ 0 עד N כמו שאומרים במתמטיקה. לאורי, אחד משני המנחים של קורס ההכרות המקוצר שהשתתפתי בו, יש שני בני זוג, גבר ואשה. אורי הוא אב גאה לשנים. השותפה שלו נכנסה להריון ללא תמיכת הקהילה (כאן הקהילה מחליטה/ממליצה אם להיכנס להריון או לא) ואחרי שהתינוק(ת אם אני זוכר נכון) יצאה בלונדינית עם עיניים כחולות הם הבינו שאורי הוא לא האב הביולוגי. עשו בדיקת אבהות לשני אבות פוטנציאלים ומצאו את האב האמיתי. זה לא מפריע לו להיות אב גאה ולטפל בילדה כמו שצריך. הילדים בקהילה חיים במקום שלהם מגיל מסוים, ביחד עם מבוגרים אחראיים. מזכיר את בית הילדים מהקיבוץ של פעם.

כשהגיע קול קורא לכנס של ISPIM עוד בתחילת השנה, ראיתי שאין לי מה להציג כרגע, אבל רשמתי לי את התאריכים. תאריכי החופשה המתוכננת התאימו פחות או יותר אבל התלבטתי אם לנסוע. כשהגיע ניוזלטר של טמרה שסיפר על כנס של ICSA (International Communal Study Association) בתאריכים קרובים, החלטתי לשלב בין השניים.

לכנס עצמו החלטתי לא להירשם. יותר מידי קיבוצניקים מ"יד טבנקין". כמה אפשר לטחון את הנושא הזה? הקיבוץ היה טוב לזמנו. באמת תודה רבה אבל המשכנו הלאה. שהם יחקרו מה קורה לקיבוצים היום ומה אפשר ללמוד מהתופעה הזו לטובת העתיד. אותי זה לא כל כך מעניין.

אבל היה לכנס פרה-כנס: סדנא מקוצרת של 3 ימים לקורס בן שבוע בדרך כלל, בו מציגים למשתתפים את עקרונות החיים של טמרה. שבוע שלם לא מתאים לי כרגע אבל 3 ימים בהחלט טוב קצר וממצה. מה שאפשר ללמוד בשבוע, אפשר ללמוד בשלושה ימים אם מתארגנים נכון, וזה באמת היה כך. הרווחתי גם בעוד מובן. היינו רק 11 לעומת העשרות+ שמגיעים כל קיץ.

התוכנית של טמרה היא לרפא ביוטופים. הדרך לשם הזכירה נגב צפוני. שדות ענקיים של דגנים קצורים, ישובים נטושים פחות או יותר כי כשחברות ענק משתלטות על איזור הן עובדות באופן "יעיל" ובמשטר עבודה כזה אין צורך בהרבה אנשים. האדמה נפגעת מזה. מספיק ששנה אחת לא יעבדו את הקרקע ושכבה A נסחפת (זו השכבה בה יש את כל האלמנטים תומכי גידול). השכבה תחתיה נחשפת בלי אפשרות לגדל עליה שום דבר. גם אין חקלאים שישקיעו. הם מהגרים והופכים להיות פועלי הבניין ונהגי האוטובוסים של אירופה, כפי שכתבתי כבר באחד הפוסטים של המסע לאיסלנד.

הדבר הראשון היה ליצור אדמה. בשביל זה צריך מים. הם סכרו ערוץ קטן באמצעים טבעיים של סכר אדמה עם ליבת בוץ ובניגוד להערכות שלכם שייקח 5 שנים למלא את האגם לקח להם פחות משנה. בכל זאת פורטוגל היא לא נגב צפוני. בא להם אז הם הוסיפו לאגם גם אי.

בנוסף למים צריך גם קומפוסט. בשביל זה יש בתי שימוש מיוחדים. הצואה וניירות הטואלט נופלים למיכל שבו הצואה הופכת לקומפוסט. גם האמוניה שבשתן טובה לחקלאות. לא מורידים את המים. ההפך. האנשים מתבקשים להוסיף כוס נסורת ממיכל שעומד בצד. בגלל מבנה בית השימוש והנסורת אין ריח בחלל. יש קצת ברחשים. בחלק מבתי השימוש יש קינים של סנוניות שמנקות את האוויר ובינתיים אפשר ליהנות מחברתם, בתקווה שהם לא יחרבנו ליושב שמשקיע, תרתי משמע, על הראש. לא יצא לי להתחבר איתן. הן היו עסוקות במקומות אחרים.

ליד בתי השימוש גם עץ מת שעבר מיחזור לדבר אומנות.

לוקח שנה שנתיים ליצור אדמה ואז בונים טרסות. כמו בעולם העתיק. כשהטרקטורים עולים על השטח, מפרידים את שכבות הקרקע לשימוש חוזר נכון. לפני זה עושים עוד משהו. הולכים לשטח ומסבירים לעשבים ולחיות הבר שהולכים לעשות שינויים במקום. שאם יש להם מה להגיד שיגידו. יש הוכחות חותכות שזה עובד. במקרה אחד, למחרת האזהרה, מצאו בשטח חזיר בר פצוע שכנראה היו לו הסתייגויות. הוא היה בטיפול זמן מה ובדיוק ביום שהחליטו להחזיר אותו לשטח ובאו לשחרר אותו הם ראו אותו קופץ מעבר לגדר ונמלט. חזיר פורטוגזי שכנראה מבין גם גרמנית.

א-פרופו גרמנית, אז יש גם הומור גרמני כמו שבא לידי ביטוי בשלט הבא. (אני החלטתי. לא יודע מאיזה מוצא יוצר השלט, מזרחי או אשכנזי, אז אל תתפסו אותי במילה),

הנושא האחרון בתחום הקיימות הוא תחום האנרגיה. מים דיברנו, קרקע דיברנו, אוכל - הם מכסים כחצי ממה שהם צריכים והשאר בעיקר מתוצרת מקומית. אוכלים וגאן (טבעוני) - לא רוצים שום דבר שגורם לצער בעלי חיים (זה מהתחום של לחיות בשלום עם כולם). האוכל היה טעים מאוד. אני אוכל גם טבעוני, כמו שאני אוכל גם כשר (ככה אני עונה בדרך כלל שואלים אותי אם אני אוכל כשר).

האכזבה שלי מהביקור הזה היא שלא ראיתי מנוע סטרלינג עובד. המנוע הומצא בעיקרון באותה תקופה של מנוע הקיטור ונזנח למרות שהוא מאוד יעיל, בעיקר בגלל שאי אפשר ליצור מנוע קטן. בתמונה למטה אחד מאבי הטיפוס הראשונים שנבנו כאן. כרגע עובדים על מודל חדש שיונע באמצעות שמן שיחומם בשמש. אפשר לראות אותו עובד ביוטיוב.

אנחנו עושים סיבוב לימודי בשכונה עוד יותר "קיצונית" (זה מה שהם אמרו, לא מוצ"ח לי הביטוי הזה, אבל שיהיה) – מנסים לחיות "יותר ירוק מירוק".

המטבח שלהם עובד על ביו-גז ועל אנרגיית השמש.

מראה גדולה עוקבת שמש,

שמרכזת קרניים לחור שמשליך את אותן לתחת של סיר גדול שעומד על הכיריים. הם טוענים שכל אחד שיודע לתקן מכוניות לדוגמא יכול לבנות את ההמצאות שלהם. בעיני זה לא מספיק זמין וכמו כל דבר גרמני, גם אלו וגם האתר שלהם באינטרנט מסובך מידי ולא ברור מספיק.

עבדנו גם באופן סימלי בגן הירק שלהם. שעתיים בהם פרסתי טפטפות. כחלק מהתורה של ההקפדה על מגוון, הם מקדישים הרבה מחשבה על שילוב של גידולים ביחד. ניגוד מוחלט לגידולים חד מיניים בשדות רגילים. מה גדל טוב ומסייע עם מה ואלו שילובים לא הולכים טוב בייחד.

לצד האנשים המעשיים יש גם "רוחניקים". חלק מהאנשים הם גם וגם. הם התקנאו במעגלי המגליתים הגדולים והחליט לבנות גם להם מעגל כזה. קיבלנו הרצאה על העבר הרחוק בו כולם חיו בלי פחד והאמינו ב"אלה" ואז הגיע הפחד יחד עם האמונה הפטריאכלית. נראה לי קצת מצוץ מהאצבע ולא נכון עובדתית אבל למה לקלקל להם?

בואו נניח שאני "התחברתי" לאבן הזו דווקא. לא בדיוק נכון.

בערב, הולכים לבר, המרכז הקהילתי. לאורי מציק שמעשנים שם ושותים אלכוהול. לגבי הסיגריות אני כמובן מסכים איתו אבל לגבי האלכוהול אני לא רואה סיבה להימנע משתייה אם זה נעשה במידה.

באחד הערבים הייתה גם הרצאה על המצב בישראל/פלסטיין. השילוב הזה די מעצבן אותי כי הוא מצביע על חוסר רצינות לדעתי. אם היו אומרים פלשתינה-א"י, הייתי אומר שהם אנכרוניסטים אבל מילא, לא נורא. כשיליד ישראל אומר שהוא יליד ישראל/פלסטיין, לי זה מפריע כי זה לא יכול להיות נכון עובדתית. היישות הזו לא קיימת ולא הייתה קיימת ביום הולדתו. אולי זה יקרה פעם אבל לא בעתיד הנראה לעין.

ההרצאה פתחה בסרטון על ההספד של הרב מיכאל לרנר למוחמד עלי. היה לו גם מה להגיד לביבי בהזדמנות זו. איך שהוא זה היה קשור כי מוחמד עלי היה סרבן גיוס למלחמת וייטנאם. מחיאות כפים ומייקל מהמכון למחקר השלום נותן ספיץ' קצר שעיקרו יפסק הכיבוש ותיגמר האלימות. כאילו שהכיבוש גורם לכל הצרות. לא היה קונפליקט לפני ולא יהיה קונפליקט אחרי. סתם בורות וחוסר הבנה בסיסית. היה לו גם משפט מוזר שאמר, אם הבנתי נכון, שפתרון אצלנו ישפיע גם על הסיכסוכים האחרים במזרח התיכון, כאילו שפתרון סכסוך קצר של קצת יותר ממאה שנה על אינטרסים פה אצלנו, ישפיע על 1300 שנים של מלחמה דתית בין הסונים והשיעים. כשהופכים את הסיכסוך שלנו לסיכסוך דתי אז בכלל הסיכויים לפתרון הופכים להיות אפסיים.

אחריו נאום קצר של עאידה שיבלי. היא סיפרה לי שלפעמים היא רואה את עצמה ישראלית ולפעמים פלסטינית. הנאום שלה היה מלא הקלישאות הרגילות. למרות זאת, לדעתי, היא אחת הנשים המרשימות שאני מכיר. כרגע היא מארחת בטמרה תושבים מכפר קומוניסטי בגדה. יש ביקורים של כאלה כאן ולקהילה יש פעילויות משותפות לישראלים ופלסטינים אצלנו בשכונה אבל לצערי זו טיפה בים. אין לי ספק שאם היו מצליחים לשכפל את המודל הזה של טמרה היו לכולנו חיים יותר טובים. 

לשבוע ב Lisboa

רגע. עוד נגיע לאוכל. איך לא? אבל לא בגלל אוכל מגיעים לליסבון. מגיעים בגלל הפאדו. פאדו תקוע אצלי עמוק עמוק בראש עוד מהתוכניות של ישראל דליות בשבת בבוקר בקול ישראל. עמליה רודריגז הייתה אחת הכוכבות שם והיא באמת הביאה את השירה של הפאדו לרחבי העולם. כמו הפלמנקו של ספרד השכנה.

ניגשתי לאחראי בתחנת הרכבת שעמד על הרציף ושאלתי אותו אם הוא אוהב פאדו. כמובן, הוא אמר. אז שאלתי אותו לאן הוא אוהב ללכת. לא רציתי מקום לתיירים אלא מקום של מקומיים. הוא הביא אותי לאדם מבוגר שעמד מחוץ  לתחנה ואמר לי שהאדם הזה (אנגלית אין, אפילו לא מילה אחת) הולך עכשיו הביתה ובדרך הוא ייקח אותי למסעדה מסוימת. במקום הזה לא היו מקומות פנויים וגם לא במקום הבא שהוא לקח אותי. נפרדנו בחיוכים במקום השלישי אליו נכנסתי והתיישבתי לאכול ולשמוע את הזמרת וגם שני נגנים. בכל זאת לא הייתה לי הרגשה של אנשים שמנגנים בכייף אלא ביצוע יפה אבל חסר רגש שזה צריך להיות הייחוד של הפאדו. בסוף, המלצרית גם עבדה עלי בחשבון למרות שתפסתי אותה בפעם הראשונה. אני אשם. כל כך התעצבנתי שהיא עבדה עלי עם חשבון מנופח שאחרי התיקון לא התעקשתי לבדוק שוב, והיא שוב עשתה "טעות" מכוונת בחשבון מול העיניים שלי.

ליסבון עיר יפהפייה. עוד עיר של שבע גבעות עם תערובת של ישן וחדש. כמות אדירה של תיירים. על אחת הגבעות ישבתי לכמה דקות להתאושש מהעלייה. האווירונים הנוחתים פתחו את גלגלי הנחיתה בדיוק מעלי. מטוס כל דקה בערך. איפה מתגוררים כל האנשים האלו?

גם כאן כאילו חיכו לי. כמו בדרך לפורטו. בחצי דקה לשמונה מישהו דחף לי ליד פירסומת של קונצרט שהתקיים באולם על יד. מקהלה של הקיבוץ הארצי. גם פה, התחילו לשיר ברגע שהתיישבתי. תוכנית של שירים ישראלים. יפה מאוד. אבל החוויה הכי מדהימה שהייתה לי בליסבון לא הייתה הפאדו וגם לא השירים הישראלים אלא זוג אמריקאי שמצאו להם חלל עם אקוסטיקה נהדרת, מתאים למופע קצת משוגע. זמרים וכנרים ברמה סופר מקצועית. פעמונים על הרגליים, מוזיקה מקורית, מופע מדהים. כישרונות ענקיים. הגבר, קונטרה-טנור ששר גם עם הקול הטבעי הנמוך שלו, והבחורה עם הקול הכי גבוה שאפשר, תוך כדי נגינה על הכינור וריקוד במקביל.

בארבעה ימים שהייתי בעיר הלכתי כמעט עשר שעות ביום, בלי הרבה הפסקות. שתי וערב. בדרך למצודה ראיתי חנות שכל מוצריה עשויים מפלסטיקים ממוחזרים, מיכלי שמפו, שקיות ניילון, מה לא. החנות הייתה סגורה וההשתקפות מהחלון הפריעו לצלם.

כמו פורטו, גם ליסבון יושבת על נחל, רק הרבה יותר רחב. הגשר שעברתי עליו בדרך לטמרה (הפוסט הבא) היה ללא סוף. לפני המים, כיכר גדולה והקרינו שם את אליפות הכדורגל. ראיתי מחצית ראשונה של הונגריה נגד בלגיה. האוהדים היו מעורבבים עטופים בדגלים אבל זה לא אוהדים אנגלים ברבריים. אף צד לא הציק לשני. במדרכה, על המים להקה לא רעה בכלל של מוזיקה שחורה ומין סוג של מזח שכל התיירים באים לשבת עליו וליהנות מהנוף.

יום אחד הלכתי ביער אורנים די ישראלי אחרי שביקרתי באקוודוקט מקורה ענק במערב העיר. משם ירדתי לכיוון החוף באיזור אותו הכרתי כבר מטיול ביום הקודם.

ביום ההוא הלכתי ברגל לבלם (בית לחם). לאורך החוף כמה מרינות של סיירות מפרש וסירות מנוע. טיילת רחבה. בטיילת גם בר נייד שהיושבים בו מניעים את הבר. שגיא אומר שיש כזה גם בארץ. אני עוד לא ראיתי.

האטרקציה בעיירה הוא הקומפלקס של הכנסייה והמנזר שיש בו גם מוזיאון (תערוכה של ארכיאולוגיה מצרית שלא נכנסתי לראות). מאוד ממוסחר עם המון אוטובוסים של תיירים והפעם לא בא לי להצטרף אליהם. ביקרתי את קברו של ווסקו דה גמה בכנסיה וחזרתי עם החשמלית למרכז העיר.

בדרך עברתי דרך פארק קטנטן עם עצים שמשום מה מאוד הרשימו אותי.

בערבים לא יצאתי הרבה. הייתי די עייף מכל ההליכות אבל השתדלתי בכל זאת לראות את העיר בלילה. המלון שלי היה במקום מאוד מרכזי. מצאתי אותו בשיטה הרגילה. הגעתי עד לצנטרום של הפיילה. נכנסתי למלון. ביררתי עלויות, אינטרנט, סדין נקי ומים חמים. במלון השלישי התמקמתי, הוא  גם  עלה חצי מהמלון ראשון שבדקתי. חצי שעה של עבודה ואחלה של מקום.

בסביבה הרבה מסעדות וגם מופעי רחוב נחמדים.

גם כמה כיכרות שבאחת מהן "שוק איכרים" עם המון אוכל, אבל הדוכן היות מעניין היה דוכן של ג'ינג'ה – מין יין מתוק/ליקר מקומי,

ששותים אותו בכוס עשויה שוקולד טעים שאוכלים שגומרים לשתות.