בוקר. אני מתעורר כרגיל בערך ב 7. היה נעים באוהל. לא קר מידי ולא חם מידי. השמיים מעוננים וקצת מטפטף. זאת אומרת שלפי החלטת הועד המנהל מאתמול, לא הולכים לסקוגר אלא ממשיכים לטייל בסביבה, ישנים עוד לילה באוהל ולמחרת חוזרים לרקייויק באוטובוס של אחר הצהריים.
אני הולך לקבלה של הקמפינג, משלם לעוד לילה ומספר לה על ההחלטה ושואל לגבי קרחון קרוב שיש לו אצבע שמגיעה כמעט עד לנחל. לפחות שאגע בקרחון אפילו אם זה רק פעם אחת. אין בעיה אומרת שומרת השמורה, ואני יוצא לדרך.
אחרי חצי שעה השביל הופך להיות משהו אחר.
כמו שדרכי העפר מתחלפות בנחלים לסרוגין, כך גם השביל שלי. המים מי קרחונים, לא בטמפרטורות שאני אוהב אז אני מחליט לחזור לקמפינג. המצב גם מתחיל להתבהר ואני חוזר לקבלה. השומרת - אהה, כן, בטח. ז"א לא ממש מזיז לה שהשביל עמוק מתחת למים. ראש אחר.
אני מתחיל לחשוב שנית על המסלול לסקוגר. השומרת מרימה פלאפון לאחות שלה שנמצאת קרוב לשיא המסלול בבקתת מטיילים. אין בעיה, אומרת האחות, מזג אוויר נעים וחמים (6 מעלות) יבש והרוח חלשה. אני מקבל בחזרה את הכסף ששילמתי ללילה חוזר לאוהל, מתקפל ומתחיל ללכת בערך ב 12 בצהריים. אין דבר כזה להכנס לחושך, זוכרים?
זוג אנגלים עם ילדה בת 15 בערך עוברים לידי. נתראה בדרך הם אומרים. איפה. ראיתי את הזנב שלהם בהתחלה, כמה גבעות לפני וזהו. גם לא היו בלילה בביקתה. אולי המשיכו את שני החלקים בבת אחת או שישנו בביקתה ששומרת הקמפינג אמרה שהיא בלתי שמישה (כי בעליל היא שייכת לחברה אחרת) או אולי קרה להם משהו. לא יודע. הם היו עם פחות מטען ממני. ישנו בביקתות אז לא צריך מזרון, אוהל וגזיה.
את תחילת הדרך אני כבר מכיר מאתמול. אתמול הייתי בלי מטען והיום עם מטען מלא ובכל זאת אני הולך בערך באותו הקצב. אולי כי אני לא נעצר לצלם כל הזמן. יש לי תמונות מאתמול.
-
רואים קצת משני הקרחונים, מדרום,
ומצפון.
חלק מהדרך הולכים בעליות "נורמאליות" אבל הולכים על לא מעט "סכינים" ברוחב של פחות מחצי מטר,
למעבר מסויים נתנו את השם "גב החתול" כי אי אפשר ללכת "על הסכין" אלא רק על אחד מהמדרונות כשרוחב השביל הוא כרוחב נעל. עם כל המטען שעלי, לא בדיוק הרגשתי בטוח למרות כבל הפלדה שהיה מצופה בניילון שהיה די חלקלק בגלל הגשם.
הגשם, שכחתי לומר, התחיל בדיוק כשסיימתי לקפל את האוהל, אבל החלטתי בכל זאת לעשות את המסלול. למעלה אין גשם, ככה אמרה שומרת הבקתה, נכון?
ממשיכים לטפס. ז"א, אני ממשיך, רואה אנשים בערך פעם בשעה, 40 דקות. הם בדרך כלל בקבוצות, לא תמיד, יש גם כאלה שהולכים לבד, כמוני.
הצבעים משתנים. הירוק הולך ופוחת. הסרט הופך לאט לאט לשחור ולבן כשרק האנשים מוסיפים צבע עם המעילים והתרמילים שלהם.
-
אני לומד לאט לאט איפה הולכים ואיפה לא. שלג זה בסדר, גם שלג על קרח הולך, אבל בשוליים ליד הבזלת יש קרח שאפשר להחליק עליו. השלג זרוע ליקריץ שחור כמו כל השלגים של איסלנד שאני מכיר.
הכל טוב ויפה עד שאני מגיע לעליה הגדולה. כשאני רואה אותה בהתחלה אני קצת נבהל. שיפוע עצום, רב הדרך בשלג שכנראה יושב על קרח. אני מעריך שיקח לי שעה לעלות את העליה הזו למרות שהיא די קצרה. במציאות דייקתי מאוד בהערכת הזמנים שלי. בתמונה שלמטה רואים רק חצי מהעליה. החלק התחתון כמעט זהה.
לא צילמתי את כל העליה כי זה מאבד מהאפקטיביות שלא רואים את האנשים כקנה מידה.
סוף העליה מסמן את סוף העליה של המסלול, כמעט. עוד כמה פסגות ביניים וזהו זה. השיא של המסלול הוא הר (געש כמובן) כשהרוח עוטפת אותו משני הכיוונים ועשן שיוצא מכל מיני חורים שלו זורם בשני כיוונים נגדיים, כמו בחידות של "מצא מה לא הגיוני בציור".
מתחת להר הזה שדה של לבה חדש לגמרי משנה שעברה שהתפרץ מתחת לקרח. התמונה של שדה הלבה לא יוצאת יפה, אולי צריך תצלום אווירי אבל המפגש עם הקרח יוצר כל מיני צורות יפות.
-
מהפסגה מתחילים לרדת. ככה זה גם באיסלנד. עוד כמה מאות מטרים ופתאום אני רואה את המטרה - הבקתה המפורסמת בה נמצאת החזאית שלי.
המחזה סוריאליסטי - שדה שלג/קרח ענקי ולידו אגם ופתאום בית כאילו לקוח מהאגדות.
-
עוד כמה דקות טובות של הליכה ואני מגיע. לקח לי 6 שעות. קצב לא רע בכלל ל 13 ק"מ של עליה, למעשה יותר, כי היו גם ירידות ועליות נוספות.
בביקתה אין מים זורמים. הולכים החוצה, חוצבים קצת שלג ומחממים על גז. לפעמים בקיץ, ג'יפ יכול להגיע לבקתה כדי להביא הספקה. בשרותים, גם הנשים מתבקשות להשתין בקיר (בתמונה, המתקן משמאל). הדליים הם רק למוצקים.
חשמל כמובן שאין.
בבקתה חדר אחד ויחיד לשינה. מיטות כמו שהיו בלנדמנלאוגר אלא שפה יש חידוש. ישנים בזוגות גם אם לא מכירים. היה לי את זה גם באוטובוס בהודו כך שזה לא חדש לי. למזלי היו הרבה מקומות פנויים כך שלא היינו צריכים להצטופף.
בבקתה, אמא ובת מהולנד, גרמני אחד וזוג אמריקאים. אם לי היה הרבה ציוד לדעתי, להם היה כפול לפחות. ציוד להליכה על קרחונים, סנובורד עם עפיפון, מגלשי סקי, מה לא. גם לקחו אוכל ל 10 ימים. אני התחלתי את הטיול שלי עם אוכל, בערך לפי מה שקובי לימד אותנו בווינגייט. הטבלאות שהוא הפנה אותנו אליהן ממש לא לעניין. השארתי מאחורי לא מעט אוכל לפני שהתחלתי את העליה. אוכל חובה למסעות כאלה ,לדעתי, זה קוסקוס. עדיף על אורז. שניות להכין אותו. הוספתי לו בצל קצוץ, שמן זית ואבקת מרק - ארוחה מלאה בכלום מאמץ. לקחתי גם הרבה שוקולד וקילו צימוקים שהשארתי למטה לקבוצה של גרמנים.
האחות המפורסמת, עורכת דין במקצועה, לא אהבה את המקצוע ולא עבדה בו ולא רוצה לעבוד בכלל. באה להתנדב (אני חושב) בבקתה לשבוע. האינפורמציה הלא נכונה שהיא מסרה לא היה מרע לב. היא פשוט קיוותה שזה מה שיהיה. שיהיה לי טוב.
היה חם מידי בבקתה וישנתי רק עם השק/סדין ממשי ועם זה לא היה לי חם מספיק. וגם בוא עוד אנשים באמצע הלילה. התעוררתי בשש וחצי ויצאתי לדרך בשבע. שומם לגמרי. אפילו אלוהים עוד לא התעורר.
הפעם רב הדרך בירידה.
הירידה בעיקרון יפה ונחמד לראות גם איך הצבעים משתנים ונוסף עוד הרבה ירוק במסגרת. המון מפלים שיצאו לי כבר מהאף. כמה אפשר.
בראשונים, המים עוד זורמים מתחת לקרח,
והזרימה הולכת ומתחזקת במורד הנחל עם הצטרפות של יובלים נוספים.
הכל מסתיים בסקוגפוס - אחד המפלים הכי נצפים לאורך כביש הטבעת של איסלנד. הייתה לי תמונה של החבר'ה אוכלים על הדשא שלידו, באחד הפוסטים הקודמים שלי.
יש ליד המפל שביל שעולה עד למעלה ואף פעם לא רציתי לעלות בו כי זה נראה לי לא מעניין. מסתבר שצדקתי. הפעם ירדתי בו לדשא. מלמעלה רואים רק את רסיסי המים שעולים מעל למפל.
אכלתי קצת על הדשא. לקח לי 5 שעות לעשות את 16 הק"מ האלו. והגעתי 4 שעות לפני האוטובוס. יצאתי לכביש הראשי (האוטוסטרדה הטבעתית של איסלנד) וניסיתי לתפוש טרמפים. אחרי יותר משעה התייאשתי וחזרתי למסעדה, שוב אכלתי ושבתי לריקיוויק עם חיוך דבילי שלא הצלחתי למחוק במשך יומיים.
כולם הסתכלו על הבמה לילדים.
זה לא היה המופע היחיד לילדים. באחד הבניינים לאורך האגם היה גם תיאטרון בובות, לילדים עוד יותר קטנים - ממש תינוקות.
אפשר להוסיך לחלק התאטרלי גם נדנדה ענקית שמישהו שנראה כמו פועל זר (הפולנים הם המיעוט הגדול ביותר באיסלנד) הדהים את הקהל בסלטות של שלוש מאות שישים מעלות.
הייתה גם תערוכת מכוניות ישנות, בעצם שתיים, אבל לא צילמתי.
גם להקת הסיקטיז הייתה מעולה.
במוזיאון העירוני היו קונצרטים והיה מצחיק לראות שהורים נכנסו עם הילדים שלהם, כולל הבלונים הגדולים כדי לשמוע את הנגינה.
-
והיו שם גם משחקים על פי כל כללי המסורת.
כשחזרתי למרכז העיר ראיתי את התור למוסד האיסלנדי הכי מפורסם:
התור הוא לבסטה של נקניקיות הכי טובות של רקוייויק (לא אני אמרתי, את זה האיסלנדים אומרים). אפשר לחשוב. זה נחשב לפלפל העממי שלהם, עם בצל קצוץ, בצל מטוגן יבש מהשקית בסופר וכמה סוגי רטבים ממש לא מדליקים: מיונז, קטשופ וכו'. 
טעמתי שם ובעוד מקומות. לא מבין מה הם מתלהבים מזה.
