חוף Porto

ירדתי מהחשמלית והלכתי לחוף.  הבחור בתמונה עם הקפוצ'ון הצהוב, זה סוכת המציל.

יש חלקים עם חול ויש חלקים עם סלעים.

כדי שנדע ונחכים, יש שלטים לאורך הטיילת שמסבירים את הגיאולוגיה של הסלעים האלה.

טיילת יפה ורחבה. חוץ ממני לעוד כמה היה חשק ללכת לים. כמה עשרות אלפים בסך הכל, חציים הולכים וחציים רצים. מידי פעם כמה רחבות וספסלים להסתכל על הים ולנוח בצל העצים

חול נעים והחוף הצפוני יותר ממש רחב אבל עם רוח צפונית חזקה. אנשים באים לחוף עם מסתורי רוח ולא עם שמשיות. הרבה יותר חשוב.

מעבר לכביש של "רח' הירקון" שלהם, מלונות ובתים פרטיים, שהיפים שבהם נטושים. ראו התייחסות לנושא בפוסט הקודם.

רחוק רחוק רואים מבנה מוזר לבן.

מסתבר שזה טרמינל יפהפה לאוניות של קרוזים, כולל כל המתקנים של נמל/נמל תעופה – בדיקות ביטחוניות, צ'ק אין, וכו'

על הגג אפשר להשתזף כשהארכיטקטורה ממש חכמה ומגינה מהרוח הצפונית ואפשר לצפות לים. התמונה הבאה במיוחד בשביל שרגא, לזכר הימים הטובים באיי יוון.

צהריים כבר לא יהיה יותר היום והבטן מקרקרת. אין תרנגולים אבל שחפים לא חסר.

הם לא פה בגללי ולא שמעו את קריאת התרנגול מהבטן אלא בגלל הריחות האלה:

דגים בכל פינה אבל מה לעשות, אני ודגים לא הולכים ביחד.

אני עובר ל "בן יהודה". אולי שם תהיה מסעדה שלא על טהרת הדגים.

יש!!. אבל יש תור גדול של ממתינים. להמתין זה בניגוד לדת שלי. "לא תחכה" - אחת מעשרת הדיברות, נכון?

רעב מעבר למותר אני נכנס למסעדה "ריקה" לכאורה. כלל ראשון באוכל הוא לא להיכנס למסעדה ריקה, נכון? נכנסתי כי היה שתדלן בחוץ שהצליח לשכנע אותי להיכנס. בכרתים ברחתי מכאלה, אבל זה היה הרבה יותר נחמד מההם. אחרי שתי דקות כשהרמתי את העיניים מהתפריט המסעדה הייתה מלאה עד אפס מקום. האוכל היה מצוין וזיתים מגן עדן.

מסקנה – שאין מסקנות נצחיות. לפעמים צריך לחרוג מהכללים.

Life is Great in Porto

<

יש משהו סימבולי בזה שגיליתי את המשמעות של ראשי התיבות של החברה שייצרה את הסמרטפון שקיבלתי כבר לפני כמעט חמישה חודשים, LG – Life's Great דווקא בפורטו. יש בזה אולי גם התרסה / מחאה על זה שאני מעופף ולעיתים לא שם לב לדברים שנמצאים ממש מתחת לאף.

פורטו היא אחת הערים המושכות שאני מכיר, אולי היפה שבהן. זו הייתה גם דעתו של הסטודנט שעזר לי עם מכונת הכרטיסים במטרו בליסבון.

בכלל, נראה שכאילו חיכו לי. במטרו בליסבון, הקרון חיכה רק לי והתחיל לזוז איך שהתיישבתי. כנ"ל גם הרכבת לפורטו וגם בחשמלית מתחנת הרכבת למרכז העיר. אחרי כ24 שעות בדרכים זו הרגשה ממש טובה.

אמנם שרטטתי על מפה את הדרך הקצרה מהתחנה לחדר ששכרתי ב AirBnB אבל כרגיל, הלכתי בדרך שנראתה לי הכי מעניינת.

שבת, החבר'ה יוצאים לריקודים.

מלויים בנגנים, גם הם בתלבושות מסורתיות, אז שאלך בדרך הקצרה?

הסתבכות קלה כי בעל הבית היה בברצלונה אבל אחרי כמה דקות התמקמתי בחדר, התקלחתי ורציתי לצאת לשוטט בעיר. החלטתי לנוח טיפה ונרדמתי עד מחרת בבוקר.

הגעתי לפורטו בגלל כנס ISPIM (בפוסט הבא) שהתקיים בשרתון. לא בא לי גם לגור שם. גם כי אני שונא מלונות מנוכרים כאלה וגם כי כל ערב היה אירוע אחר בעיר העתיקה, אז העדפתי למצוא מקום במחצית הדרך בין שני המקומות. מניסיון קודם מכנסים כאלה, עם ארוחות ערב ממושכות, כמות האוכל והאלכוהול מצריכים הליכה לפני השינה אבל במידה, לא יותר מידי. מהכנס בפרייבורג (במאה הקודמת) אני לא זוכר כלום חוץ מהשנפס בארוחת הערב וזה שבאוטובוס שהוביל אותנו למסעדה לא היה מזגן ואי אפשר היה אפשר לפתוח חלונות. תנור אמיתי.

חצי שעה הליכה לשרתון מצד אחד וחצי שעה למרכז העתיק מצד השני. ממש אידאלי. זה אפשר לי גם לטייל בדרך לארועים ולראות פורטו אחרת לפני או אחרי שקיעה.

אני גם לא מוצא הצדקה לשלם כל כך הרבה כסף כמו שהם דרשו, גם אם משתתפי הכנס קיבלו הנחות גדולות. סדין נקי, מקלחת חמה ואינטרנט. מה צריך יותר מזה?

בוקר. אני מנצל את ההזדמנות להתוועדות מחודשת עם המצלמה שלי. 3 דקות עם שגיא עזרו לי להתגבר על המתחים בינינו. אנחנו עוד לא חברים טובים אבל המצב משתפר ויש סיכוי שאדע להפעיל אותה בסוף, לשכנע אותה שתעשה מה שאני מבקש. מסתבר שאני צריך לבדוק את התמונות גם על מסכים אחרים. אפרת העירה לי שתמונה מליווינגסטון מאוד כהה ואצלי על המסך זה נראה בסדר. רק כשראיתי את התמונה על מסך של מישהו אחר הבנתי למה היא התכוונה. מקווה שהתמונות פה נראות בסדר אצלכם.

פורטו (ואחר כך גיליתי שזה מנהג ארצי) מתעוררת מאוחר. חשבתי שזה רק בגלל שזה היה יום ראשון אבל התברר שכל יום זה ככה. בהליכות הבוקר לכנס במלון לא ראיתי הרבה אנשים ברחובות. ריח של עיר מתעוררת ומתמתחת. אוהב את זה. כל יום, דרך אחרת אבל בדרך כלל עברתי ליד הכנסייה הזו עם מגדל הפעמונים המודרני. בניין חדש ליד כנסיה מהמאה ה 17. ישן וחדש במעורבב.

ירדתי לעיר העתיקה. באופן כללי אין בפורטו מקומות מישוריים. או שעולים או שיורדים.

אחת מנקודות הציון המרכזיות היא כנסיה צרה מאוד עם מגדל יפה.

במסגרת הנסיונות שלי עם המצלמה צילמתי גם באופציית HDR. זה אמור לפצות על קונטרסטים גדולים מידי בין הצל והשמש שמסתתרת מאחורי המגדל.נו, לא מי יודע מה.

מעבר לכביש פארק יפה ובשוליו שדרת עצים. בין העצים מסתתרים מספר העתקים של הפסל הזה. יפה לצחוק על מישהו שנופל?

בפארק, פינת משחקים מאתגרת. חשוב לאתגר ילדים ולא רק לתת להם להשתעשע. ראיתי פעם סרטון על תינוק שעדיין לא יודע ללכת מטפס על קיר טיפוס שנבנה במיוחד בשבילו. הוא היה נהנה כאן.

על אחת הגבעות המשקיפות על העיר העתיקה, זקנה בוחנת את התיירים שבאים לראות את הנוף.

בדרך כלל אני משתדל לא לצלם תמונות שאפשר למצוא דומות להן באינטרנט אבל על זו לא יכולתי להתאפק

מהגבעה רואים יפה את הבתים על שפת הנחל שחלקם נטושים והשחפים חוגגים עליהם ומשמיעים את המוזיקה שלהם בכל העיר

הגעתי לנהר. סירות תיירים, סירות חתירה, משטרה ימית ... ממש כמו בירקון.

אני מטייל על הגדה הקרובה. שוב חשמלית מחכה רק לי. אז שלא אעלה?

התמונה היא מהזדמנות אחרת, שבה אשה מבוגרת יצאה מהמונית וחסמה את נתיב הנסיעה. חשמלית זה דבר נהדר אבל יש גם חסרונות. לא יכולה לעקוף מחסומים בכביש.

לא ידעתי לאן החשמלית מגיעה, אבל כשהגעתי לנהר (אסטואר בעצם), החלטתי ללכת עד לשפך, לשפת הים. החשמלית תפסה אותי בדרך. מסתבר שלה היה אותו הרעיון בדיוק.

לחוף (מקסים) אקדיש פוסט נפרד (הבא). כמו שכתבתי כבר קודם, גם לכנס (מרתק) אקדיש פוסט משלו.

בחזרה מהחוף כבר הלכתי ברגל לאורך שדרה אין-סופית יפה.

למחרת הכנס, נשארתי עוד חצי יום בפורטו. המטרה העיקרית – השוק. אני תמיד מחפש את השוק דבר ראשון שאני מגיע לעיר חדשה. הפעם זה לא יצא כי השוק רחוק יחסית מהמרכז. בכניסה לשוק, נגן מכונת נגינה שמנגנת לפי החורים שבכרטיסים המשורשרים שבהם חורים כדי להנחות את הכלי איזה צלילים לנגן.

הוא הביא איתו את הבן המקסים שלו.

מהשוק לתחנת הרכבת. בדרך בית יפהפה משנת 1901. למכירה. לא צריך להיות יקר במיוחד. פורטוגל היא מדינה ננטשת. המשבר הכלכלי יצר הרבה בתים כאלה. בדיוק נגמר לי הכסף הקטן ולא קניתי. אבל בשבילי הבעיה היותר גדולה היא לקבל ויזה כי אין לי דרכון אירופי. צריך חצי מיליון ארו בבנק בשביל לקבל ויזת זהב שמאפשרת שהיה במדינה וזה לצערי אין לי.

הפלגה על הזמבזי

ביום השלישי בליוינגסטון עשיתי מה שתיירים מערביים עושים: טיסה והליקופטר והפלגה על הנהר.

תמונה אחת מהטיסה פרסמתי בפוסט הקודם. הטיסה כולה 15 דקות והחלטתי אחרי כמה תמונות שאני צריך לבחור בין לצלם ובין ליהנות מהנוף ובחרתי בדרך השנייה.

הטיסה שרפה לי את כל הבוקר ואחרי הצהריים באו לקחת אותי מהמלון להפלגה. בחרתי בסירה "עממית" עם מקומיים ותיירים ממדינות "לא מפותחות". נראה לי יותר נחמד ואכן צדקתי. סירת התיירים הלבנים נראתה יותר סטרילית וקרה.

לעומת זאת הסירה שלנו – שני בידונים ממתכת,

מעליהם משטחי מתכת (2 קומות),

וחפלה כל ההפלגה. טבח שעבד קשה על הבשרים

עם הנקניקייה הדרום אפריקאית (Boerewors) כלומר, נקניקיה של איכרים (בורים).

אכול ושתו כפי יכולתך (ע"ע למה קניתי גביע קטן של גלידה איטלקית ביום הזה).

האוכלוסייה מגווונת, הודים שהביאו אוכל שלהם, ערבים (לא בדקתי מאין – לא רוצה להסתבך) עם נשים מכוסות מצויידות ברעלה עם חריץ בגובה האישון אבל גם דרך החריץ הזה ראו שהן מכוערות, זוג מניו זילנד שמלמד בקטאר ובאו לחופשה וכמובן הרבה מקומיים.

שתי בנות הגיעו לחופשה מלוסקה. עובדות באחד מערוצי הטלוויזיה.

שעתיים וחצי של הפלגה, בעיקר של שתייה ואוכל, נחיריים של היפופוטמים ציפור יפה דומה לקורמוראן (אבל לבנה) וקרוקודילון מתחרדן שאני לא בטוח שהוא לא היה מפלסטיק כדי שהתיירים לא יתבאסו שלא ראו כלום.

עד השקיעה.

למחרת עליתי על אוטובוס ללוסקה באור יום. 7 שעות די משעממות. נוף מונוטוני שחוזר על עצמו. הנהג עם דרגות של קולונל, כמו קברניט של מטוס. הדרגות הצדיקו את עצמן. הוא באמת היה נהג טוב.

Victoria Falls

 לא יודע למה האנגלים ציינו את נפילתה של ויקטוריה (במדרגות?) אבל המקומיים קוראים למפלים Mosi-oa-Tunya (העשן הרועם), שם יותר מוצלח לדעתי ומשקף את המציאות. אפשר לראות את עמוד "העשן" של הרסס (במרכז התמונה) של המפלים ממש מרחוק (קשה לי לכתוב "מפל" ביחיד, זה לא נראה מתאים).

חשבתי שאחרי איסלנד, שם לכל אחד יש מפל בחצר האחורית, אתלהב פחות. אבל, זה משהו אחר. קיר / שבר באמצע נהר רחב והמון המון (עוד המון אחד) מים נופלים ומרססים את כל הסביבה.

מונית שרות מהעיר לכניסה לפארק עולה פחות מדולר. בכניסה, תור לא קצר בדלת הראשית וליד הכניסה עוד דוכן והאיש שעומד שם נראה מחזיק בכרטיסים לפארק. אין אף אחד לידו. אני ניגש לשאול מה ההבדל בדוכנים. אין, הוא אומר לי. הכל אותו הדבר. אז למה אין תור פה? אני שואל. הוא מושך בכתפיים. לא מעניין אותו. אני קונה כרטיס והכל בסדר. מוזר. אני נכנס לפארק המגודר. והולך בעקבות השלטים. משפחה של בבונים מטיילת גם היא ומשתלבת בין האנשים ומתעלמת מהם במופגן. לא נראה לי שהם קנו כרטיסים.

אחרי כמה מטרים דוכן להשכרת מעילי גשם. המעילים רטובים משני הצדדים ולכן הם משכירים עוד שכבה מפלסטיק. אני מוותר על השכבה הנוספת. רק חשוב לי שהמצלמה והתיק יישארו יבשים. לדעתי החלטה נכונה. גם ככה כל מי שראיתי יצא רטוב מהסיפור הזה. מה שהיה שונה בין האנשים היה רמת הזרימה של המים על הגוף. מי שהיה בלי מעיל גשם, נרטב עד לשד עצמותיו, הוא וכל מה שהיה עליו. כאמור, עם מעיל גשם אחד, התיק נשאר יבש. עם המעיל והמעיל הנוסף דמוי שקית ניילון גדולה – אולי קצת פחות מים, לא בטוח. ההליכה ברסס, קרוב למפלים גורמת לזרימת מים גם בתוך המעיל (כי החלטתי שאני הולך עם ראש גלוי). הייתי מוכן לזה – בגדים קלים ונדיפים.

על הגשר, לא העזתי להוציא את המצלמה, אפשר לצלם רק עם מצלמת צלילה. זה לא רסס, זו מקלחת. גם מרחוק רואים את המים שהולכים בהם.

>

אחרי סיבוב קצר ממש אבל ממש קרוב למפלים, הלכתי לאטרקציה לא פחות מעניינת שנקראת "סיר רותח". המים פורצים דרך פתח צר מאוד לשבר מקביל, שם הם נתקלים בקיר ומסתובבים במספר מערבולות אימתניות לפני שהם ממשיכים הלאה, מתחת לגשר, עוד סיבוב (הפעם בזימבבואה – המפלים הם בגבול) והלאה בגבול שבין שתי המדינות לכיוון הים.

לצורך כך יורדים מהמפלס העליון של המפלים למפלס התחתון.

עוד תמונה לאלבום אנשים מצלמים" בפייסבוק שלי,

הרהורים וקצת מנוחה לפני העלייה התלולה.

קצת מזכיר לי את הירידה ללוע הר הגעש בסתישע אבל אחרת, כי יש גשר גדול ממול ממנו אנשים עושים באנג'י כל הזמן.

מהאוויר רואים את כל הסיפור הזה: המפלים שמסתתרים מאחורי הרסס בחלק העליון של התמונה ו"הסיר הרותח" מאחורי החלק הימני של הגשר. אחרי שפירסמתי את הפוסט הזה מצאתי תמונה יותר יפה. גם צילם באויר החופשי ולא דרך חלון כמוני וגם עיבוד תמונה יותר מוצלח.

ביציאה, בבון מוצא בקבוק קולה, והסתום הזה שופך את הקולה על הרצפה בשלוקים קטנים ומלקק. לא יכול לבקש קש?

אני הולך לכיוון של הגשר. הגשר עצמו לא שייך לאף מדינה אבל רצו שאלך להוציא ויזה זמנית לזימבבווה. תור ופקידים, לא בשבילי. וויתרתי.