ברב האיים שביקרתי בהם בטיול הזה, הדרום גשום יותר (משם באים העננים) מהחלק הצפוני של האי.
גם במונטסרט יש מסלולי הליכה, אבל החלק הדרומי (רב האי) סגור לאנשים עם קנס של 10,000 USD שמוטל על מי שמפר את הסגר.
האנגלים נשבעו שאף אדם לא ימות יותר על האי בגלל הר הגעש ולוקחים את זה ברצינות.
יש מסלולי הליכה בטבע, אבל אלו שהלכתי בהם בקושי מסומנים ובאחד לא ראיתי את ההמשך וזה נראה לי מסוכן כך שחזרתי להתחלה. למרות זאת היה כדאי לעשות אותו כי מצאתי עץ דומה לכליל החורש שמשום מה הקוליברי מאוד אהבו את הפרח שלו והיו שם בהמוניהם.
הסימון הכמעט יחיד שמצאתי היה בהתחלה ובסוף של המסלולים.
גם "עתיקות" יש על האי, בעיקר תחנות סוכר.
כמו שאפשר לראות בשלט, השמות של האחוזות בעיקרם שמות איריים.
הנוף יפה, אבל אחרי דומיניקה, זה פחות מלהיב.
אבל לא בגלל זה הגעתי לאי. הסיבה העיקרית היא שהר הגעש עדיין פעיל. ההתפרצות החלה בשנת 1995 וממשיכה עם הפסקות עד עצם היום הזה.
הצלקת בצד הימני של ההר נוצרה בשנה שעברה, כשחלק מהר הגעש התפוצץ באופן פתאומי ויצר זרם של סלעים פירוקלסטיים שעפו והתגלגלו מההר. חלק מהסלעים בקוטר של 5 מ' ויותר.
סרט שצולם בלילה מרשים ביותר כי כל הסלעים האלו היו אדומים מחום.
התמונה שלמעלה צולמה מתחנת מעקב שמודדת את הפעילות הסייסמית של ההר כל הזמן.
מזווית אחרת, אפשר לראות איך שהאפר והסלעים כיסו לגמרי את שדה התעופה הישן של האי.
השפכים הגדילו גם את השטח של האי אבל זה לא עוזר לאף אחד כי אסור להתקרב לשם.
אתמול לקחתי סיור עם סירה כדי לראות את הבירה Plymouth, הדרך היחידה שאפשר להתקרב לאיזור האסור (חוץ מטיסה בהליקופטר של תחנת התצפית).
כשמתקרבים לעיר, אחרי שרואים תמונות של העיר בתפארתה מקבלים דיכאון.
בסירה היה איתי זוג אמריקאי שהיה להם בית נופש בעיר. עברנו ליד הבית והגברת היתה מרוצה שלפחות שיח אחד עדיין פורח (הם גרו בפאתי העיר בצד הרחוק יותר מהר הגעש).
כשמתקרבים רואים את מידת ההרס.
אפשר לראות שיש בתים ששתי הקומות הראשונות שלהם קבורות מתחת לאפר. בתמונה אפשר לראות גם את הערוץ שנוצר באפר ע"י גשמים שיצרו שטף של בוץ שגרם נזק על נזק.
את היום האחרון שלי באי ביליתי באולפן העריכה של דיוד מהמלון. הוא איש קולנוע ותיק שתיעד את הכל ההתפרצויות, את התגובה של השלטונות, סיפורי ניצולים וכו'. הוא הכין גם DVD לאלו שעזבו את האי וילדיהם כדי שיזכרו מה היה פעם.
מ 12,000 תושבים האי הצטמק ל 4,000. תעסוקה אין ומי שמחזיק את הממשלה זו בריטניה, כאשר 50% מכוח העבודה היא פקידות ממשלתית והשאר בשירותים לאזרחים ולמעט התיירים שמגיעים לכאן.
המפיק של ה- Beatles הקים כאן את האולפן שלו וגדולי המוזיקאים הגיעו להקליט בו, הרחק מההמון הסואן.
כשהחלו ההתפרצויות, הוא הפיק ערב התרמה בקנרגי הול ומהכסף שנאסף הקימו את המרכז הקהילתי בו הייתי הערב הראשון.
בדיסקים שדויד וקלובר אשתו (משוררת וזמרת) הפיקו, יש תיעוד מלא (בכמה גרסאות ארוכות יותר ופחות) של כל הארועים. אחר הבנים שלהם גם מקליט ג'ז באולפן הקטן שבחדר לידי.
גם במונטסרט יש מסלולי הליכה, אבל החלק הדרומי (רב האי) סגור לאנשים עם קנס של 10,000 USD שמוטל על מי שמפר את הסגר.
האנגלים נשבעו שאף אדם לא ימות יותר על האי בגלל הר הגעש ולוקחים את זה ברצינות.
יש מסלולי הליכה בטבע, אבל אלו שהלכתי בהם בקושי מסומנים ובאחד לא ראיתי את ההמשך וזה נראה לי מסוכן כך שחזרתי להתחלה. למרות זאת היה כדאי לעשות אותו כי מצאתי עץ דומה לכליל החורש שמשום מה הקוליברי מאוד אהבו את הפרח שלו והיו שם בהמוניהם.
הסימון הכמעט יחיד שמצאתי היה בהתחלה ובסוף של המסלולים.
גם "עתיקות" יש על האי, בעיקר תחנות סוכר.
הנוף יפה, אבל אחרי דומיניקה, זה פחות מלהיב.
סרט שצולם בלילה מרשים ביותר כי כל הסלעים האלו היו אדומים מחום.
התמונה שלמעלה צולמה מתחנת מעקב שמודדת את הפעילות הסייסמית של ההר כל הזמן.
מזווית אחרת, אפשר לראות איך שהאפר והסלעים כיסו לגמרי את שדה התעופה הישן של האי.
אתמול לקחתי סיור עם סירה כדי לראות את הבירה Plymouth, הדרך היחידה שאפשר להתקרב לאיזור האסור (חוץ מטיסה בהליקופטר של תחנת התצפית).
כשמתקרבים לעיר, אחרי שרואים תמונות של העיר בתפארתה מקבלים דיכאון.
כשמתקרבים רואים את מידת ההרס.
המפיק של ה- Beatles הקים כאן את האולפן שלו וגדולי המוזיקאים הגיעו להקליט בו, הרחק מההמון הסואן.
כשהחלו ההתפרצויות, הוא הפיק ערב התרמה בקנרגי הול ומהכסף שנאסף הקימו את המרכז הקהילתי בו הייתי הערב הראשון.
בדיסקים שדויד וקלובר אשתו (משוררת וזמרת) הפיקו, יש תיעוד מלא (בכמה גרסאות ארוכות יותר ופחות) של כל הארועים. אחר הבנים שלהם גם מקליט ג'ז באולפן הקטן שבחדר לידי.
