אחרי פסטיבל וסיבוב סביב רב האי (את החלק הדרומי ממש אני עוד לא מכיר) יצאתי לטייל רגלית בטבע.
את מלון שלי בחרתי כך שלא יהיה בעיר, אלא בדרך לשמורה הראשית של האי. עדיין, המלון במרחק הליכה מהעיר, דרך אותה עשיתי הלוך חזור ביום של הקרניבל.
כדי לבדוק את הכושר שלי והכרות ראשונית של הסביבה, החלטתי להתחיל בטיול קצר יחסית , 3 - 4 מייל ל- Middleham falls.
המפלים נמצאים ליד כפר בשם Laudat. הכפר נמצא במקום אסטרטגי, קרוב להתחלות של הרבה מסלולים.
יצאתי מהמלון והסתבר לי שמונית השרות תגיע רק כעבור שעה.
החלטתי ללכת ברגל. עליה של 400 מ' לפחות על משהו כמו 4 ק"מ.
מרחקים אני משער. המפות בדומיניקה מיועדות להיות יפות ולתת מידע על מלונות ומסעדות. דיוק ומידע על דברים אחרים באים במקום נמוך בסדרי העדיפויות.
בדרך שאלתי אנשים עוד כמה יש לי ללכת. התשובה הקרובה ביותר הייתה - עוד הרבה אבל אל תדאג, you'll make it.
בדרך נקודת תצפית נהדרת ודוכן של מישהו בעל מוצא איטלקי למכירת מוצרים שהוא הכין בעצמו (לפחות ככה הוא אומר). אני מחפש נקודה יפה לצלם ממנה ולא מצליח בגלל צמחיה, אז אני מוותר ומתכנן לצלם בדרך חזרה.
בדרך, עובדים על הכביש. מתחיל לרדת גשם. יש לי מעיל רוח מתקפל. לפני 32 שנה כשקניתי אותו הוא היה גם עמיד למים.
אני מדבר עם אחד הפועלים שבנה מחסה מחתיכת פח וכמה ניילונים. שנינו נכנסים למחסה הקטנטן שלו.
אחרי כמה דקות נמאס לי ואני מחליט ללכת בגשם. שמעתי קולות בחוץ והצטרפתי אליהם.
זוג מבוגר ממרטיניק. מקשקשים קצת בגשם ובעמק שלידינו, כמה מאות מטרים ישר למטה קשת נהדרת, אופקית! בחיים לא ראיתי דבר כזה. לא העזתי להוציא מצלמה. היא לא הייתה שורדת את הגשם.
מה שאומר לי שהמצלמה הבאה שלי חייבת להיות עמידה לגשם וקלה יותר.
אם כבר מדברים על מצלמה, חשבתי על זה שאם לוותר על מחשב או מצלמה בטיול, אני מחליט שאני מוותר על מצלמה.
בלי מחשב אי אפשר לטייל יותר. אין כאן אינטרנט קפה בכלל, רק wi-fi. גם בתאילנד היה ככה, אפילו במלון הכי עלוב הייתה רשת אלחוטית.
זו הדרך היחידה להשיג אינפורמציה. כל הטיול שלי מתבסס על זה. בלי המחשב לא הייתי יכול להיות גמיש בתכנונים שלי ולא הייתי יודע מה לעשות.
אחרי שעה וחצי בערך של הליכה, הגעתי לפנייה למפלים אבל החלטתי להמשיך לכפר.
המסלול קצר אני אומר לעצמי, אז בוא נראה איך הכפר הזה נראה, אולי אעבוד לשם אם אראה מלון טוב, כדי להיות יותר קרוב לשמורת הטבע.
הכפר פרוס על מרחקים עצומים, לא ראיתי מלון אבל הגשם נרגע קצת וכיוון שלפי ההערכה שלי היה לי הרבה זמן החלטתי ללכת את ההתחלה של המסלול הארוך יותר - ל- Boiling Lake.
החלק הראשון כולל גם את ה Ti Tou Gorge נקיק צר שאפשר לשחות בו עד למפל בתוך יער הגשם.
בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה - אנשים חוגרים חגורות הצלה בבריכה בעומק של 20 ס"מ.
מסתבר שמאחורי הסיבוב יש כניסה לנקיק ושוחים בו כמו בנקרות של ראש הניקרה. קבוצות של אנשים מכל העולם מגיעות למקום הזה. שומעים המון שפות. נחמד, אבל אבל לא בשבילי.
הטמפרטורה של המים בערך 20 מעלות מתחת לטמפרטורה המינימלית שאני מוכן להכנס אליה ואני כמובן מוותר.
אני חוזר לפנייה למפלים והגשם מתחיל להיות כבר יותר רציני. אני הולך כחצי שעה עד למגרש חניה משם מתחיל המסלול. אני כבר רטוב כולי. אמנם העלווה מסתירה מהגשם אבל גם לה יש קיבולת סופית.
בתחילת המסלול מסתור מהגשם אבל הוא לא מפסיק ואני רטוב כולי גם ככה אז אין סיבה לא להמשיך ללכת.
המסלול עד למפלים כ 45 דקות כל כיוון (זה מה שכתוב על השלט) ואני מתחיל ללכת. האדמה בוצית וחלקה. כ- 10 דקות לפני המפלים, הגשם כבר עבר את גבול הטעם הטוב, הדרך חלקלקה מידי לטעמי ואני מתחיל לחזור למסתור. בדרך, שומעים כל הזמן את שריקות הצפרדעים. הצפרדע קטנטונת, כמה מילימטרים כך שלא ראיתי אותה. אבל השריקות כמו צלילי חליל והמוסיקה מעוררת השראה.
מה שכן ראיתי, פעמיים, זה את סרטן הנחלים. בצהוב בוהק, מוטת כנפיים של יותר מ 30 ס"מ, צבתות מעוררי חלחלה. עושה רושם שהם יכולים להוריד לי אצבע בקלות. לא בדקתי.
היה עוד זוג קנדי עם רכב שכור שעשה את המסלול הזה. ביקשתי טרמפ בחזרה לעיר. בדרך עצרנו אצל האיטלקי והגברת קנתה סלסלה מבמבוק. האיטלקי היה מבסוט שהבאתי אותם לשם אבל את העמק אי אפשר היה לראות בכלל ולא הצלחתי לצלם כלום.
מסתבר שבאיזור של המלון לא ירד גשם בכלל.
למחרת כבר יצאתי יותר מוקדם. הצלחתי לצאת מהמלון בלי לקרוא מיילים, יש!
אחרי כמה דקות עצר לי המיניבוס עד לכפר למעלה.
הפקחים והמדריכים עוד לא הגיעו ככה שגם אם הייתי רוצה לקחת מדריך לא הייתי יכול.
על המסלול לבריכה הרותחת כתוב באתר אחד, שאפשר לקחת ילדים. תגובות באתר אמרו בפרוש שזה ממש לא מומלץ. לדעתי אפשר אולי אם הילד מעל גיל 15 ויש לו מדליה באולימפיידה לנוער. מה שמלמד שאת האינטרנט ומדריכים בכלל חייבים לקרוא קריאה ביקורתית!
המסלול מתחיל ביער גשם. די חשוך ורטוב כי ירד גשם יום לפני זה.
עולים, יורדים, עולים, יורדים, עוברים נחלים שוצפים על אבנים, יש גזעי עצים חתוכים במרחקי פסיעה ככה שבחלק מהדרך אפשר ללכת מבלי להכנס לבוץ. במקום אחד עץ נפל וחסם את המעבר. עוברים חצי דרכו וחצי סביבו, מזל שזה לא העץ הרעיל. בכמה מקומות הבוץ נוראי ואי אפשר להתחמק ממנו.
ואני בכלל לא תכננתי טיול כשיצאתי מהארץ. כמובן שהנעליים שלי במצב נוראי. זה שאני מחליק באחד מהנחלים לתוך המים לא עוזר כל כך למצב.
אחרי שלושה הרים, עולים להר הרביעי, הכי גבוה, רואים כבר את השמיים. גם קודם, אבל בעיקר עכשיו, השביל נעלם לפעמים. בסדר, אז אני מצליח לעבור את הנחלון הזה ומה הלאה? הולכים עוד כמה מאות מטרים ובאמת יש סימנים של השביל, סימן שהלכתי נכון.
חלק מהשביל נראה ככה
(אפשר לראות את בולי העץ למעלה, אבל צריך לטפס בשביל להגיע אליהם), חלק נראה ככה (בתוך המים הזורמים):
בתוך יער הגשם לא צילמתי את השביל. הייתי עסוק בהתמודדות עם הבוץ.
משם רק ירידה, לכיוון הבריכה הרותחת. את הריח של הגופרית אפשר להריח מרחוק.
בדרך עוברים ב- Valley of Desolation. עמק מלא ערוצים של מים שעוברים ליד ארובות של גופרית.
המים שנקווים בחורים רותחים, אבל זה עוד בקטן. כל ערוץ זורם שאני עובר, אני בודק את הטמפרטורה של המים. אם אני אפול, לפחות לא אהיה מופתע מהטמפרטורה. המים מגיעים ממעלה ההר בטמפרטורה מינימלית ככה שהמים חמים אבל לא רותחים. לא נורא.
בסופו של דבר מגיעים לבריכה הרותחת. הרבה לא רואים. קוטר של 100 מ'? המים מכוסים באדים, מידי פעם הרוח מסיטה אותם ואז לשבריר שניה אפשר לראות את המים הרותחים מבעבעים במרכז הבריכה.
אני חוזר לעמק. כאן כבר אפשר לצלם. הבעבוע בקטן.
אני כבר רואה אנשים אחרים שמגיעים בכיוון הנגדי.
מבחינתי הייתי מוכן להפסיק את הטיול ברגע הזה ולחזור למלון, אבל יש לי לעלות ולרדת עוד 4 כאלה:
ביציאה, אני פוגש זוג אמריקאי נחמד מאוד שפגשתי מולי בדרך, מציעים לי טרמפ למלון.
הם כבר פעם חמישית בדומיניקה, כל פעם חודש. יש להם שני ילדים בגיאי 7 ו 10 והם הולכים כאן לבית הספר. יש לנו הרבה נושאים משותפים לדבר עליהם ואנחנו קובעים להיות בקשר בהמשך דרך אי-מיילים.
היום שלמחרת מתוכנן להיות יותר קל, שוק בעיר, אולי לקנות נעליים, עוד כפר עם בריכות גפרית, ...
את מלון שלי בחרתי כך שלא יהיה בעיר, אלא בדרך לשמורה הראשית של האי. עדיין, המלון במרחק הליכה מהעיר, דרך אותה עשיתי הלוך חזור ביום של הקרניבל.
כדי לבדוק את הכושר שלי והכרות ראשונית של הסביבה, החלטתי להתחיל בטיול קצר יחסית , 3 - 4 מייל ל- Middleham falls.
המפלים נמצאים ליד כפר בשם Laudat. הכפר נמצא במקום אסטרטגי, קרוב להתחלות של הרבה מסלולים.
יצאתי מהמלון והסתבר לי שמונית השרות תגיע רק כעבור שעה.
החלטתי ללכת ברגל. עליה של 400 מ' לפחות על משהו כמו 4 ק"מ.
מרחקים אני משער. המפות בדומיניקה מיועדות להיות יפות ולתת מידע על מלונות ומסעדות. דיוק ומידע על דברים אחרים באים במקום נמוך בסדרי העדיפויות.
בדרך שאלתי אנשים עוד כמה יש לי ללכת. התשובה הקרובה ביותר הייתה - עוד הרבה אבל אל תדאג, you'll make it.
בדרך נקודת תצפית נהדרת ודוכן של מישהו בעל מוצא איטלקי למכירת מוצרים שהוא הכין בעצמו (לפחות ככה הוא אומר). אני מחפש נקודה יפה לצלם ממנה ולא מצליח בגלל צמחיה, אז אני מוותר ומתכנן לצלם בדרך חזרה.
בדרך, עובדים על הכביש. מתחיל לרדת גשם. יש לי מעיל רוח מתקפל. לפני 32 שנה כשקניתי אותו הוא היה גם עמיד למים.
אני מדבר עם אחד הפועלים שבנה מחסה מחתיכת פח וכמה ניילונים. שנינו נכנסים למחסה הקטנטן שלו.
אחרי כמה דקות נמאס לי ואני מחליט ללכת בגשם. שמעתי קולות בחוץ והצטרפתי אליהם.
זוג מבוגר ממרטיניק. מקשקשים קצת בגשם ובעמק שלידינו, כמה מאות מטרים ישר למטה קשת נהדרת, אופקית! בחיים לא ראיתי דבר כזה. לא העזתי להוציא מצלמה. היא לא הייתה שורדת את הגשם.
מה שאומר לי שהמצלמה הבאה שלי חייבת להיות עמידה לגשם וקלה יותר.
אם כבר מדברים על מצלמה, חשבתי על זה שאם לוותר על מחשב או מצלמה בטיול, אני מחליט שאני מוותר על מצלמה.
בלי מחשב אי אפשר לטייל יותר. אין כאן אינטרנט קפה בכלל, רק wi-fi. גם בתאילנד היה ככה, אפילו במלון הכי עלוב הייתה רשת אלחוטית.
זו הדרך היחידה להשיג אינפורמציה. כל הטיול שלי מתבסס על זה. בלי המחשב לא הייתי יכול להיות גמיש בתכנונים שלי ולא הייתי יודע מה לעשות.
אחרי שעה וחצי בערך של הליכה, הגעתי לפנייה למפלים אבל החלטתי להמשיך לכפר.
המסלול קצר אני אומר לעצמי, אז בוא נראה איך הכפר הזה נראה, אולי אעבוד לשם אם אראה מלון טוב, כדי להיות יותר קרוב לשמורת הטבע.
הכפר פרוס על מרחקים עצומים, לא ראיתי מלון אבל הגשם נרגע קצת וכיוון שלפי ההערכה שלי היה לי הרבה זמן החלטתי ללכת את ההתחלה של המסלול הארוך יותר - ל- Boiling Lake.
החלק הראשון כולל גם את ה Ti Tou Gorge נקיק צר שאפשר לשחות בו עד למפל בתוך יער הגשם.
בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה - אנשים חוגרים חגורות הצלה בבריכה בעומק של 20 ס"מ.
הטמפרטורה של המים בערך 20 מעלות מתחת לטמפרטורה המינימלית שאני מוכן להכנס אליה ואני כמובן מוותר.
אני חוזר לפנייה למפלים והגשם מתחיל להיות כבר יותר רציני. אני הולך כחצי שעה עד למגרש חניה משם מתחיל המסלול. אני כבר רטוב כולי. אמנם העלווה מסתירה מהגשם אבל גם לה יש קיבולת סופית.
בתחילת המסלול מסתור מהגשם אבל הוא לא מפסיק ואני רטוב כולי גם ככה אז אין סיבה לא להמשיך ללכת.
המסלול עד למפלים כ 45 דקות כל כיוון (זה מה שכתוב על השלט) ואני מתחיל ללכת. האדמה בוצית וחלקה. כ- 10 דקות לפני המפלים, הגשם כבר עבר את גבול הטעם הטוב, הדרך חלקלקה מידי לטעמי ואני מתחיל לחזור למסתור. בדרך, שומעים כל הזמן את שריקות הצפרדעים. הצפרדע קטנטונת, כמה מילימטרים כך שלא ראיתי אותה. אבל השריקות כמו צלילי חליל והמוסיקה מעוררת השראה.
מה שכן ראיתי, פעמיים, זה את סרטן הנחלים. בצהוב בוהק, מוטת כנפיים של יותר מ 30 ס"מ, צבתות מעוררי חלחלה. עושה רושם שהם יכולים להוריד לי אצבע בקלות. לא בדקתי.
היה עוד זוג קנדי עם רכב שכור שעשה את המסלול הזה. ביקשתי טרמפ בחזרה לעיר. בדרך עצרנו אצל האיטלקי והגברת קנתה סלסלה מבמבוק. האיטלקי היה מבסוט שהבאתי אותם לשם אבל את העמק אי אפשר היה לראות בכלל ולא הצלחתי לצלם כלום.
מסתבר שבאיזור של המלון לא ירד גשם בכלל.
למחרת כבר יצאתי יותר מוקדם. הצלחתי לצאת מהמלון בלי לקרוא מיילים, יש!
אחרי כמה דקות עצר לי המיניבוס עד לכפר למעלה.
הפקחים והמדריכים עוד לא הגיעו ככה שגם אם הייתי רוצה לקחת מדריך לא הייתי יכול.
על המסלול לבריכה הרותחת כתוב באתר אחד, שאפשר לקחת ילדים. תגובות באתר אמרו בפרוש שזה ממש לא מומלץ. לדעתי אפשר אולי אם הילד מעל גיל 15 ויש לו מדליה באולימפיידה לנוער. מה שמלמד שאת האינטרנט ומדריכים בכלל חייבים לקרוא קריאה ביקורתית!
המסלול מתחיל ביער גשם. די חשוך ורטוב כי ירד גשם יום לפני זה.
עולים, יורדים, עולים, יורדים, עוברים נחלים שוצפים על אבנים, יש גזעי עצים חתוכים במרחקי פסיעה ככה שבחלק מהדרך אפשר ללכת מבלי להכנס לבוץ. במקום אחד עץ נפל וחסם את המעבר. עוברים חצי דרכו וחצי סביבו, מזל שזה לא העץ הרעיל. בכמה מקומות הבוץ נוראי ואי אפשר להתחמק ממנו.
ואני בכלל לא תכננתי טיול כשיצאתי מהארץ. כמובן שהנעליים שלי במצב נוראי. זה שאני מחליק באחד מהנחלים לתוך המים לא עוזר כל כך למצב.
אחרי שלושה הרים, עולים להר הרביעי, הכי גבוה, רואים כבר את השמיים. גם קודם, אבל בעיקר עכשיו, השביל נעלם לפעמים. בסדר, אז אני מצליח לעבור את הנחלון הזה ומה הלאה? הולכים עוד כמה מאות מטרים ובאמת יש סימנים של השביל, סימן שהלכתי נכון.
חלק מהשביל נראה ככה
משם רק ירידה, לכיוון הבריכה הרותחת. את הריח של הגופרית אפשר להריח מרחוק.
בדרך עוברים ב- Valley of Desolation. עמק מלא ערוצים של מים שעוברים ליד ארובות של גופרית.
בסופו של דבר מגיעים לבריכה הרותחת. הרבה לא רואים. קוטר של 100 מ'? המים מכוסים באדים, מידי פעם הרוח מסיטה אותם ואז לשבריר שניה אפשר לראות את המים הרותחים מבעבעים במרכז הבריכה.
מבחינתי הייתי מוכן להפסיק את הטיול ברגע הזה ולחזור למלון, אבל יש לי לעלות ולרדת עוד 4 כאלה:
הם כבר פעם חמישית בדומיניקה, כל פעם חודש. יש להם שני ילדים בגיאי 7 ו 10 והם הולכים כאן לבית הספר. יש לנו הרבה נושאים משותפים לדבר עליהם ואנחנו קובעים להיות בקשר בהמשך דרך אי-מיילים.
היום שלמחרת מתוכנן להיות יותר קל, שוק בעיר, אולי לקנות נעליים, עוד כפר עם בריכות גפרית, ...
