הכאה על חטא

בפעם שעברה שהכנסתי לבלוג שלי תמונות שלא אני צילמתי שכחתי לבקש רשות מראש. ביקשתי רק אחרי שהכנסתי אותם לפוסט. קרדיט כמובן שלא שכחתי.
הפעם זכרתי לבקש מראש. ביקשתי ממנו את התמונה הזו אחרי שהוא הראה לי אותה בפלאפון שלו. יש לו משהו מאוד משוכלל - איזה אנדרואיד, לא זוכר של איזה חברה, עם המון אפליקציות שהוא משחק איתן כל הזמן. אוקיינוס של אינפורמציה ותוכנות לזיהוי: מוזיקה, אסטרונומיה, מה לא.
את התמונה הזו צילם Manuel Weber באתר של צ'רלי בראון שכבר כיכב באחד הפוסטים (האמת שלספינה קראו באופן רשמי צ'רלס בראון, אבל אף אחד לא באמת קורא לה ככה).

גם מנו צולל בלי חליפה, בלי מאזנת וכמעט בלי משקולות. ניסיתי לצלול עם חליפה דקה של 3 מ"מ וקפאתי מקור.
אני מבזבז המון אויר על הירידה למטה וחייב חבל כדי לטפס עליו עם הידיים כלפי מטה, גם עם משקל עודף. ניסיתי כבר כל מה שאני יכול לחשוב עליו ובכל זאת זה עדיין בעייתי.

זוטות

הים גלי מאוד כבר כמה ימים ולכן אין צלילות. אני יכול לראות את זה מהמרפסת. גם את הגלים וגם את פקק התנועה ליד הטרמינל. האוניות לא יכולות להקשר לרציף והן מחכות עד לשעת כושר. בהתחשב במחירי השכירות של המיכליות האלה, זה הפסד כספי לא קטן.

 

אז החלטתי לכתוב כמה דברים קטנים שלא התחברו לי לשום דבר אחר עד כה. ראשית, תמונה אחת בשביל נעמי, לזכר ימים עברו:

בנוסף לתרנגולים (לא ידעתי שאפשר לשנוא חיות ככה) ועיזי רחוב, יש גם פרות שמסתובבות חופשי. האמת שראיתי אותן רק בבית הקברות הישן שמול בית הקברות היהודי. את התמונה של השור לא העלתי פה. הוא עשה לי פרצוף מפחיד כזה, אבל לא טרח לקום אפילו אז לא מגיע לו.
בחלק אחר של האי ראיתי את התוצר של הפרה, שהתמסמס לו בגשם והיווה כר פורה לפיטריות.

את הזחל הזה ראיתי ליד פארק קטן שהיה פעם השוק של העבדים. לא השוק שקנו ומכרו עבדים, אלא שוק שהעבדים סחרו בינם ובין עצמם בכל מיני ירקות שהם גידלו לעצמם. לעבדים היה מותר לצבור הון והם יכלו גם לקנות את החופש שלהם, אם הם צברו מספיק כסף. המטבע שהם השתמשו בו היה אותו חרוז כחול שסיפרתי עליו בפוסט הקודם.
הזחל ענק, הרבה יותר גדול מהפרודניה שלנו.

ואם נחזור לחיות יותר גדולות, אז המבנה שהעיזים מתחרדנות עליו הוא בור מים / מסתור הוריקאנים. יש הרבה מעוגלים כאלה על האי. אמרו לי שזה מבנה ייחודי לאנטילים ההולנדיים דווקא. לא יודע, לא הייתי באיים אחרים בינתיים.

עוד חומר בנייה נפוץ, לקישוט בדרך כלל היא מלכת הקונכיות - הקונכיה הוורודה. היא מעטרת הרבה קירות אבל פה בתמונה, סתם ערמה של כאלה באחד המחסנים השטופים לאורך החוף.

ולסיום, סתם תמונה, בדקות האחרונות של השקיעה בעיר העליונה ליד המבצר, על גבול החשכה.

המרדף אחרי ה- Blue Bead

יש פה אובססיה לחרוזים כחולים, לא סתם חרוזים אלא חרוזים מסוג מסויים.
לא כתבתי על זה עד עכשיו כדי לא לפתוח פה לשטן, כי אני את החרוז שלי עוד לא מצאתי.
גלן, בעל מועדון הצלילה שלי טוען שלקח לו שנה למצוא את החרוז הראשון שלו ולעומת זאת שני בנים של סטודנט לרפואה מצאו אותם מיד - אחד אחרי 20 דקות והשני אחרי שעה של חיפושים על החוף.

הסיפור של החרוז הזה מרתק. אומרים שעם 30 חרוזים כאלה, ההולנדים קנו את מנהטן מהאינדיאנים.
כאן על האי, החרוזים שימשו כאמצעי תשלום בין העבדים הכושיים.
מחזה נפוץ הוא לראות תיירים ומקומיים הולכים אחרי ולפני הסערה, לאורך החוף עם העיניים תקועות באדמה, מחפשים את החרוז המחומש הכחול הזה.
יש מסעדה בשם הזה ואפילו אתר צלילה בשם הזה.
בפעם האחרונה שצללתי שם מצאתי רבע חרוז. גם זה משהו. אפילו חלקיק מהחרוז נחשב ואנשים מקבעים אותו כמו אבן יקרה בטבעת או שרשרת.
אני שוקל אולי לקשור אותו לחוט ולצלול איתו בפעם הבאה שאהיה באתר הזה.
אולי כמו פיתיון לדגים, כשקושרים דג קטן לחכה בתקווה שהדג הגדול יבוא ויתפש, יבוא חרוז שלם שיתווסף לי לאוסף.

אומרים שמי שמוצא חרוז כזה, בטוח שיחזור לסתישע והמהדרין אומרים שזה בתנאי שהוא נתן את החרוז למישהו אחר.

העיר התחתית ו"כביש החוף"

צורת האוכף של האי אפשרה הקמה של עיר של ממש בין שני הרי הגעש בדרום ובצפון. אם ניקח בחשבון שהיו על האי 20,000 איש בתקופת הפריחה לעומת 3,000 של היום קצת קשה לראות איפה כולם נכנסו ומה הם עשו פה.

הפתרון לחידה הוא המפרץ על כל המחסנים שהיו בו. אומרים שהיו 600 מחסנים בעיר התחתית והמספר הזה פשוט לא נראה לי. אולי היו 600 על כל האי, כולל בחוות החקלאיות.
ועדת השמות הממשלתית חילקה את האיזור הזה לשלושה מפרצים: החל מהמפרץ הדרומי בו נמצא היום הנמל, הנקרא מפרץ הגרדום,

דרך כביש החוף,

עד לטרמינל הנפט בצפון.

בין שני הקצוות,  בערך קילומטר אורך, אפשר לראות את המבנים הישנים, הרוסים ברובם מגלי הים שלקחו גם את כל החול. בתמונות לא כל כך ישנות, מלפני הוריקן או שניים אפשר לראות אנשים משתזפים על החוף. לא נשאר מזה כלום.

המחסנים היו בנויים מבזלת מקומית ולבנים מהזבורית של האוניות, כמו בית הכנסת והכנסיה ההולנדית הרפורמיסטית.

יש גם כמה מבנים ששוחזרו, כמו בית המכס העתיק.

המצוק חשוף בחלקו מתמוטט לאט לאט ובחלקו מכוסה בקורליטה.

היום יש לאורך החוף כמה מלונות ומסעדות, הגנרטור של האי (חברת החשמל) ואחת מ3 תחנות הדלק.

השקיעה מהמרפסת

קר לי. לבשתי חולצה. אם זה ימשיך ככה אצטרך ללבוש גם מכנסים ארוכים?
יורד גשם. לא צללתי כבר כמה ימים. הים גבוה. מקווה שיהיה יותר טוב מחר.

יש לי מרפסת עם נוף מדהים. בעיקר בשקיעה. נדמה לי (הסבר בהמשך).

בימים טובים רואים גם את האי השכן - סייבא.

הנוף משתנה לפי מזג האויר, תנועת האוניות, לא משעמם אף רגע, למרות שחלק ניכר מהיום, באיזור שלי מזכיר קצת את יום כיפור - אין הרבה תנועה.

לפעמים מעונן וכייף ללכת בגשם, לפעמים הגשם סוחף ואז פחות נחמד, ולפעמים הים חלק כמו מראה ועושה רושם שרואים מהמרפסת את סוף העולם - המקום שאחריו פשוט העולם נגמר ונופלים לתהום.

השקיעה משגעת - לא נגעתי בצבעים של התמונות והן משקפות נאמנה את מה שקורה כאן בחוץ. השקיעה מוקדמת - חמש וחצי. אני רוצה תמיד לראות אותה אבל בדרך כלל מפספס. שקוע במחשב, לא שם לב והופ - השמש שקעה לה.

עוד כמה דקות, וכבר ממש חושך.

לפעמים אני בכל זאת מספיק, אבל עמוד החשמל הזה תמיד נתקע באמצע. אם הייתי יכול הייתי מסובב קצת את העולם כדי שהשקיעה תהייה מעל סייבא.

בתמונות הראשונות שלי על האי העמוד הפריע פחות.

 

זה העמוד זז או השמש? אני לא עשיתי כלום.

בית הכנסת "חונן דלים" - המשך הסיור ההיסטורי

מהמצודה המשכנו לכנסיה הרפורמיסטית ההולנדית ועוד נחזור אליה עוד מעט.
בית הכנסת נבנה בתחילת המאה ה 18 - השני בעתיקותו בעולם החדש, אחרי בית הכנסת בקורסאו. המבנה האהוב על גיי. היא מתייחסת לבית הכנסת בלשון נקבה ובכל הפירסומים של האי כתוב שתרגום שם בית הכנסת הוא "היא שמרחמת על העניים", משהו כזה. לא עזר לי כלום. ככה היא אוהבת וככה זה ישאר.

הבנין משופץ קצת ולידו מצאו מקווה יפה שכיום הוא חפור ומוזנח כי לא מצליחים להגיע להסכמה איך לכסות אותו. התמונה למעלה לקוחה מתוך הריסות של מבנה שהיה של החזן של הקהילה ויש אגדה שיש מנהרה בין שני המבנים ובמנהרה היו מחביאים את ספרי התורה כל פעם שהיו מגיעים פירטים ספרדיים או צרפתיים לפשוט על העיר. אומרים שמצאו בין הבניינים גם מטבעות זהב שאין להם זכר ותיעוד היום.

רצפת בית הכנסת הייתה רצפת חול, כמו שהיה מקובל בימים ההם כנגד רעידות אדמה, רואים את השקעים של עצי רצפת עזרת הנשים בקומה השני ולא ברור איך נראה הגג. יש שני שקעים קרוב לתקרה אבל אף אחד לא יודע למה הם שימשו.

אשר לראות במדרגות לעזרת הנשים את החומרים מהם בנו את רוב מבני האבן באי - אבנים ששימשו כזבורית (כן, יש מילה כזו בעברית - balast) משקל שהוסיפו לאניות לשם יציבות כאשר הן היו ריקות. כשמילאו אותן בכל טוב על האי, הוציאו אותן וככה היה הרבה חומר גלם זמין.
ליהודים יש תפקיד חשוב בהיסטוריה של האי, ויש המקצינים ומוכיחים שהיהודים של סתישע הצילו את המהפכה האמריקאית. בכל אופן, כאשר לאנגלים נמאס מזה שתושבי האי נתנו סיוע כזה חשוב למורדים, אגמירל רודני נכנס בהם, ישב באי חצי שנה ובסוף שרף את העיר עד היסוד.
תאוות הבצע שלו והתיעדוף של האנגלים בפיזור הכוחות שלהם (היה חשוב להם לשמור על האיים הקריביים יותר מאשר את הקולוניה האמריקאית) הביא לתבוסה של קורנווליס בג'ורג'טאון וככה האנגלים הפסידו את אמריקה. מגיע להם.

הכנסיה הרפורמיסטית ההולנדית נמצאת בין בית הכנסת והמבצר.

בחצר הכנסיה קברים כמו שמקובל בכנסיות נוצריות. על אחד מהם יש מצבה מפוארת שנתרמה ע"י הקהילה היהודית. וזה למה? כי המושל שנח מתחת מילא תפקיד חשוב בהשכנת שלום בין היהודים הספרדים והיהודים האשכנזיים, עד שבשלב מסויים הוא כינס את שני הצדדים ואמר להם שאם הם לא סוגרים את החשבון ביניהם הוא פשוט יכניס את שני הצדדים לכלא. נותן רעיונות, לא?

במגדל של הכנסיה הם מתכננים לבנות עוד מוזאון.
בחצר, ליד הקברים עץ גומי גדול.

הם קוראים לעץ "Tourist tree".

כי ככה נראה העור של התיירים אחרי יום בשמש - ורוד ומתקלף.

הסיור מסתיים במקום שהתחלנו בו - במוזיאון ההיסטורי, אחרי שעוברים דרך כיכר העיר.
גיי עושה את הסיור לעיתים קרובות, לכל מי שמגיע לאי פחות או יותר. אני הייתי בו כבר פעמיים.

סיור היסטורי ל- Fort Oranje

האמת היא שאת הסיור הזה עשיתי בשבוע הראשון שהגעתי לכאן. חשבתי לכתוב פוסט קצר על ההיסטוריה של האי ועל זה שהוא היה מרכזו של העולם פעם, כי אני מניח שאין הרבה חומר על זה בעברית. אבל אם זה לא קרה בשבעה שבועות שאני כאן אז כנראה שזה לא יקרה.
את הסיור ארגנה גיי (זו שקיבלה את פני, זוכרים). גיי מזכירה לי בתמונה הזו את פדינגטון, בעיקר בגלל הכובע..

 הסיור התחיל בחצר של המוזיאון המקומי, עברנו מתחת לעץ תמרהינדי ענק וקיבלנו הרצאה קצרה על חילופי צמחית המאכל בין המושבות של הולנד במזרח והקריביים ומיד נחתנו במבצר.
גיי מכירה כל פרט בהיסטוריה המסובכת של האי הזה וקיבלנו הרצאה קצרה על הולנדים, האנגלים, הצרפתים והספרדים שכבשו את האי לסרוגין.

המבצר במקורו מאחת הפעמים שהמקום נכבש ע"י הצרפתים ונמצא ממש על המצוק.

 דרך חרכי הירי אפשר לראות את כל הספינות שיש במפרץ הזה ובתקופת השיא של האי ביקרו אותו למעלה מ 3000 ספינות בשנה.

האנגלים התעצבנו שההולנדים לא פתחו באש על אוניה אמריקאית שפשטה על אוניות סוחר אנגליות ולמעשה הכריזו מלחמה על הולנד, ספרד, ודנמרק ביחד עם המלחמה נגד המושבה האמריקאית המורדת.
זה שהם בעצמם היו פירטים ברשות המלכות זה סיפור אחר.
בהקשר זה, אדמירל רודני כבש את האי, השאיר דגל הולנדי מתנפנף וככה לכד כל מיני אוניות מכל מיני ארצות שלא היה להם אינטרנט על הסיפון ככה שהם לא ידעו שהמקום נכבש וגנב את כל מה שהיה עליהם כשעגנו מתחת למבצר. חצי מהשלל הוא שלח לאנגליה. בדרך חזרה, הצרפתים פשטו על שיירת השלל והכסף לא הגיע לאוצר המלך למרות הכל.

מעבר לתותח אפשר לראות את החפיר של המבצר. כיוון שאין מים למלא אותו, הנצורים מילאו אותו בשיחי שיטים שכאן הם אפילו יותר גדולים וצפופים מאילו שיש לנו בארץ.

היום משרדי התכנון העירוני ממוקמים בבנין מגורי החיילים שמשמאל לכניסה למבצר.

המשך הסיור היה לכנסיה ההולנדית הרפורמיסטית ולבית הכנסת ועל כך בפעם הבאה.

סיפורים אנושיים

בסדר, בסדר.... אכתוב משהו. כתבתי לא מעט בין התמונות אבל אין לי כמעט תמונות של אנשים אז גם לא כתבתי הרבה עליהם. אז אני מסכם:
כשנחתתי, קיבלה אותי בשדה התעופה - גיי. כתבתי עליה קצת גם בהקשר לפנורמה שצילמתי מהמרפסת שלה. אקדיש לה פוסט בהמשך, אולי עוד השבוע. גיי אמריקאית, לבנה, מסוג האנשים שחלק מהשחורים מפחדים שהם רוצים להשתלט על האי. גיי נסעה לחודש לארה"ב לחגים וכמוה גם מריאנה שהיא ובעלה הזמינו אותי לארוחת ערב חצי שעה לאחר הנחיתה. שתיהן חברות באגודה הארכיאולוגית וגם באגודה ההיסטורית.
אחד מאלה ששייכים לקבוצה הנגדית הוא איבן. לא רוסי - שחור כמו כולם. עבד בצים 12 שנה, מת על ישראל, גר גם פה וגם באי השכן - אשתו לא רוצה לגור פה אז הוא בתזוזה כל הזמן. פגשתי אותו פעם אחת והוא חזר לסן מרטין וכנראה שלא הגיע לסביבה.
כשהגעתי לכאן, הייתי לבד כמה ימים ואז ביל הגיע מקנדה. הקדשתי לו פוסט שלם אז לא אחזור על קורותיו כאן.
ביל הכיר לי את מנו, חברו לערבי השתייה. גם עליו כתבתי. מה יש לספר על רוקח? אין הבדל בין רוקח כאן ורוקח בפתח תקווה. מה שכן אני יכול להגיד עליו שהוא באמת מבין גדול בכל מיני תחומים. עשה לי ערב טעימות של רום מכל האיים שבסביבה. מאונט גיי - הר האושר, לוקח אל כולם, לטעמי.
למנו יש אסיסטנטית שהגיעה לאי אפילו אחרי עם כלב קטן. קצת אובססיבית לגבי הכלב שלה. מדברת אליו כאילו היה הפרופסור בבית החולים.
תופעה שאולי אנחנו פחות מכירים זה שאנשים עוזבים את האי הם מבקשים שישמרו להם על הבית. אז אנשים עוברים לבית שעליו הם שומרים עד שהבעלים חוזרים. אבל גם בתמרת היו דברים כאלה.
סוזאן האסיסטנטית עברה לבית עם כמה כלבים עד שבעלת הבית תחזור ככה שאני לא רואה אותה בסביבה.
ארחתי ליומיים שלושה ארבעה מתנדבים בפארק הלאומי. הם גרים באוהלים בגן הבוטני בצד השני של ההר. בשלב מסויים הם נרטבו לגמרי ובאו להתייבש אצלי. המשרד שלהם בדיוק מול מועדון הצלילה והם גם אחראים על הגן התת ימי ככה שאני רואה אותם לא מעט. במסעדות הם שותים כמויות עצומות של הייניקן בבקבוקים קטנים. בירה ממש חלשה שאחרי כמה נסיונות החלטתי שהיא לא בשבילי.
עוד קבוצה של צעירים היא תלמידי הרפואה האוניברסיטה האמריקאית. יש ביניהם גם יותר מבוגרים ובעלי משפחות. שוב, נקודת המפגש איתם היא במסעדות, על בירה. אחד מהם הוא אמריקאי במקור שבא מישראל, ברחוב הדרור, 5-6 בתים מהמקום שגרנו בו. כמה שהעולם קטן.
כל מה ששמעתי אותם מדברים זה על כמה כסף הם יעשו כשיהיו רופאים. המבנה של האוניסרסיטה נראה מבחוץ כמו המחסן של יוניברס. לא הייתי בפנים בינתיים.
אני מבלה לא מעט במועדון הצלילה. גלן ומישל הם זוג אמריקאי שמנהל את המועדון. באלכסון מעבר לכביש יש עוד מועדון אחד. החלוקה ביניהם היא בעיקר במוצא של אלה שבאים לצלול. אצלנו באים בעיקר אמריקאים והולנדים וממול גרמנים וצרפתים.
יום אחד הגיעו שלושה בחורים וההולנדית שלהם נשמעה לי מאוד מוזרה. כיוון שסוזאן סיפרה לי שאת הדיאלקט הולנדי מהאזור שלה רוב הולנדים לא מבינים. שאלתי אותם אם הם מהאזור הזה והסתבר לי שהם בכלל נורבגים.
אני פוגש עוד כל מיני אנשים שבאים לצלול אבל הם לא נשארים יותר משבוע. באי שכן בשם סבא (מבטאים את זה סייבא) יש עוד אתרי צלילה יפים והם בדרך כלל נוסעים גם לשם.
על סייבא אכתוב פוסט נפרד. יש עליו את מסלול הנחיתה המסחרי הקצר בעולם. הורדתי צילום שלו מהאתר של חברת התעופה ואפרסם אותו בהזדמנות.
הדייבמאסטר שמדריך את רב הצלילות הוא בחור אמריקאי צעיר בשם מאט. עבד באיי הבתולה ועבר לכאן. הסיפור המעניין שלו מסתכם בבעיות או בעצם בקצב שמטפלים בהארכת הויזה שלו - משהו כמו שנה. כנראה שאיבדו את הניירות שלו. אחת מהמשתלמות  בפארק הכירה כאן בחור מקומי והתחתנה איתו. כדי לקבל ויזת תושב בעלה חייב להוכיח שהוא מסוגל לפרנס אותה. גם לה יש סיפור ארוך עם הויזה.
לימדו אותי השבוע שאם העולם עומד להחרב צריך לנסוע לסתישע - הכל קורה כאן חמישים שנה מאוחר יותר.

על רונלדו כבר סיפרתי, בלי להזכיר את השם שלו - אחד מהשחורים, נשיא אגודת הדייגים. צלל איתנו כמה פעמים (בלי משקלות, בלי מאזנת, זוכרים?) עושה כל מיני עבודות ומגבה את מאט כשצריך.
ביאן הוא נער בן 17 שמסתובב במועדון כל הזמן - יש להם מין השתלמות בעסקים כחלק ממסלול הלימודים.
הוא עובד בעיקר בלהעמיס את המיכלים והציוד האחר על עגלה שנוסעים איתה עד לסירה. גם עוזר בצלילות כשהקבוצה גדולה מידי.
רונלדו הוא כושי אבל גם הוא וגם ביאן מדברים בעיקר ספרדית כי המוצא של המשפחה שלהם הוא מהרפובליקה הדומיניקנית.
בכלל, כולם מדברים פה הרבה שפות - הולנדית היא השפה הרשמית, אנגלית היא השפה הרווחת, ספרדית כי יש אנשים מהדומיניקנה, פיאמנטו שהיא שפה של איים קריביים דרומים יותר כמעט ולא שומעים אבל יש כאלה שדוברים אותה ועברית כמובן - אנחנו 3 יהודים וגם איבן יודע קצת.
מהממשלה אתם מכירים כבר את מלדווין שראיתם בפסטיבל מנגן גיטרה באס, סים שהוא הולנדי או ממוצא הולנדי, לא בדקתי, אבל ההתנהלות שלו היא כמו של כולם באי - אם לא מחר אז מחרתיים. זה בהנחה. אצלו זה אם לא מחר אז בשבוע הבא או החודש הבא.
 אותו דבר גם המוסכניק של המכונית של הארכיאולוגיה. ייקח לו שנה לתקן את האוטו - לנדרובר שלפי איך שהוא נראה נמצא באחת החפירות.
עוד אדם שנהנתי לפגוש סוף סוף הוא האחראי על מנהל המקרקעין המקומי. זאת אומרת שהמשרד הראשי והקובע נמצא בסן מרטין אבל הוא הנציג המקומי. לקח לי חודש וחצי לפגוש אותו כי כולם אמרו שהוא איש קשה ולא אוהב לבנים. נראה לי שהוא יהיה החבר הכי טוב שלי על האי. בכלל תמיד טוב לי לעבוד עם אנשים שאומרים עליהם שהם קשים ולא כדאי לפנות אליהם. שי כנעני ממשרד החינוך איים עלי שהוא (עצמו) בלתי נסבל והוא האדם שהכי נהנתי לעבוד איתו שם, ובטח אוכל למצוא עוד דוגמאות כאלה אם אתאמץ.
השכן שלי הוא פועל בניין מפרו. הגיע לכמה שנים לחסוך כסף. מדבר רק ספרדית ככה שאני מנער קצת חלודה מהספרדית שלי.
פגשתי עוד כמה הולנדים שבאו לבקר את הארכיאולוגיה או את הממשלה כחלק מהתכנון העירוני וגם מישהו שהיה הרופא של האי וחיי כיום בהולנד. הוא למעשה תרם את הבית שבו אני מתגורר לאגודה הארכיאולוגית, לפחות באופן זמני.
עוד נוף אנושי שאני יכול לחשוב עליו זה הסינים שמאכלסים את חנויות המכולת ובעיית העודף משקל של המקומיים אבל בעיקר המקומיות.
אין דברים שמייחדים אותם למעט הבידוד של האי שמייצר את ההווי של חוסר המבחר של הדברים בחנויות, שגם על זה כבר כתבתי.
הרבה אנשים שאני פוגש מסתובבים הרבה באיים ההולנדיים, נוסעים ללמוד בהולנד וחוזרים.
זהו בערך. לא נשמע לי ממש שונה ממה שאנחנו מכירים. מזכיר אולי במשהו את הקיבוץ של פעם.

עוגת הצימוקים או מודל פודינג השזיפים של תומפסון

אני מתנצל על הכותרות ההזויות של הפוסטים שלי. בדרך כלל בא לי רעיון ומיד קופצת לי אסוציאציה שאמורה לבטא, לפחות לי, את הרעיון כולו.
במקרה של הפוסט של היום, אני לא בטוח שזה בא לי בדרך למאפיה לקנות לחם צימוקים או לא, אבל נזכרתי בתומפסון ההוא שהציע מודל פיסיקלי למבנה האטום, לפני שמצאו שהאלקטרונים מסתובבים במעגלים סביב הגרעין. הוא הציע שהאטום נראה כמו פודינג שזיפים או עוגת צימוקים שבו פרוטונים והאלקטרונים משוטטים להם להנאתם.
סתישע בנויה כמו המודל הזה. בלאגאן אחד גדול מבחינת תכנון אורבני. הממשלה ההלונדית רוצה לעשות סדר לקראת תכנון עתידי ופיתוח של האי ויש לתוכנית הזו לא מעט מתנגדים. "אתם, שם, לא תגידו לנו איך לחיות. אנחנו רגילים לזה שיש בית מגורים ולידו מוסך ובצד השני חנות מכולת ...".
בית כזה יפה,

ולידו הבית הזה:

או כזה -

ולידו משהו דומה לזה:

מרכז העיר העילית (על העיר התחתית בפוסט נפרד) בנוי בעיקר בתי עץ.

יש על קומותיים אבל הרב בעלי קומה אחת.

היה פרוייקט שיקום ושיפוץ של בתים ישנים אבל זה סיפור לא פשוט. כדי לשפץ צריך למצוא את כל הבעלים / יורשים של הבתים האלה שחלקם לא נמצא על האי וגם צריך לתחזק את זה בהמשך, כך שלא מעט מהבתים האלה מצאו את עצמם בידי הממשלה, אם היה להם מזל.
לסיום גם משהו שמזכיר לי קצת את תל אביב - יש בנין אחד בסגנון ארט דקו:

היה פעם דיסקוטק ואפשר היה לעשות ממנו בובה של מקום, אבל כמו אצלנו, השימור שלו בעייתי משהו.