Shanghai & ZhangJiaJie

שנגחאי היא עיר מודרנית לחלוטין. הכי מודרנית שאני מכיר. יש גם מקדש עתיק יפה במרכז העיר אבל כל שאר הדאון-טאון בנוי לגובה מרשים מאוד עם מיליוני חנויות של כל המותגים המערביים.

הגעתי במוצאי החג השני של הפסח והלכתי לבית חב"ד (יש כאן שלושה) לחפש מצות. הרב יצא אלי ואמר שהוא לא יכול להוציא לי מצות עד צאת השבת ושאחזור בשבע וחצי. הוא הזמין אותי להישאר אבל העדפתי ללכת לסייר בעיר. חזרתי בזמן אבל אז בדיוק התחילו מעריב והבדלה וישבתי בסבלנות עד שיסיימו. מה לא עושים בשביל לאכול קצת מצות. בינתיים, ילדים הביאו לי מצות ויין. טעמתי בפעם הראשונה בחיי מצות ללא גלוטן והחלטתי שזה מה שאני רוצה. תענוג אמיתי. לא חוקי מבחינת היהדות לברך על המצה כי לא מכיל קמח אלא תחליפים כמו טפיוקה וכו' אבל הרבה יותר טעים מהמצה הרגילה שגם אותה אני מאוד אוהב. קניתי חבילה קטנה וחיסלתי אותה תוך יומיים.

האזור שנחשב ליפה ביותר הוא לאורך הנהר שעובר בתוך העיר. יפה לראות ספינות של ממש עוברות כאילו זה היה משאית רגילה. לא זוכר שראיתי דבר כזה אי פעם.

מעבר לנהר, בצד שמאל, רואים את מגדל הפנינה. בהתחלה חשבתי לוותר על הביקור בו. בשביל תיירים, סתם יקר... כל מיני מחשבות כאלה, אבל בסוף התרצתי ובכל זאת עליתי ואפילו עד לקומה העליונה. עולים עד לאמצע, ומשם לוקחים עוד מעלית לקצה. העלייה השנייה מיותרת לדעתי כי רואים בערך את אותו הדבר. ההבדל לא ממש מורגש.

מה שמאוד מצא חן בעיני הם ההישתקפויות בבניינים ממול.

מהמרפסת המרכזית יורדים למרפסת עם רצפת זכוכית. מפחיד מאוד ברגע הראשון (אולי גם קצת אחרי זה). גם בג'אנגג'יהג'יה יש מסלולי הליכה עם רצפות מזכוכית ואפילו גשר מזכוכית, אבל את המרפסת הזו אהבתי יותר.

עוד יום טיול היה למוזיאון המדע. מוזיאון יפה ומעניין. משם חזרתי דרך המגדל עליו כתבתי קודם. נכנסתי לקניון לאכול צהריים ונתנו לי גם ביצה קשה שבושלה בתה. הזכיר נשכחות ממלחמת יום כיפור. היה לנו שם באוהל אש תמיד עם קנקן תה וקינמון ולשבת מישהו הכין גם חמינדוס כאלה. הסיני יותר טעים כי הוסיפו לבישול גם רוטב. אני חייב לחפש את המתכון.

ליד המסעדה עמד פסנתר שניגן לבד באמצעות  מנגנון חשמלי. משעשע למדי.

יום נוסף  ביליתי בתערוכה לציוד רפואי. סיקרן אותי לראות מה זו תערכה בסין. גם רציתי לראות אם מישהו מימש את הרעיון שלי לסיוע בהחלפת חיתולים למבוגרים (מסתבר שאין כזה). מבנה ענק על 4 קומות. המוני אנשים. מישהו ספסרה בכרטיסים וקניתי ממנה ב 6 ₪ וחסכתי לי ללכת קילומטר לקופה ולעמוד בתור לקנות אותו. היה מעניין מאוד.

נשארתי בשנחאי הרבה מעבר למתוכנן. אני מאוד מקווה שזה היה שווה את זה.

הספקתי גם לצלם התחלת משמרת במשרד תיווך. כמו בכל מקום, כמו גם במסעדות, המשמרת מתחילה על המדרכה בחוץ, כשאחראי משמרת מרביץ קצת מוטיבציה, מחדד נהלים ואז עושים פעילות ביחד, שרים שיר,  רצים סביב הבלוק, רוקדים ריקוד. כאן עשו תרגילי סדר.  עמוד דום, עמוד נוח, ימינה פנה וכו'....

ההגעה לג'נגג'יהג'יה משנחאי לא פשוטה. עד עכשיו, הטיול שלי היה בעיקר טיול עירוני עם קצת טבע פה ושם. התחנה האחרונה בטיול הזה הייתה מוקדשת בעיקר לטבע.  משנחאי אין קו ישיר וראיתי שגם מביג'ינג קשה להגיע. משם היה קו ישיר אבל של 24 שעות ברכבת. לא שזה היה עוזר לי הרבה כי הייתי כבר בשנחאי. אז לקחתי רכבת לעיר בשם צ'נאגשה וישנתי שם כדי לא להגיע ליעד מאוחר מידי. אפשר להגיע שבזבזתי יום, לא נורא, נחתי קצת. היה מעניין לראות את הדרך לשם, אבל לא מסעיר.

לא נהנתי מצ'אנגשה , הגם שלא ראיתי הרבה. קטנועים נוסעים במהירות על המדרכות ומצפצפים כל הזמן. לא רוצה. לא זז, מה תעשו לי? 

קשיים רגילים פחות או יותר למצוא את האכסניה. שלחו לי הוראות ההגעה אבל השם של תחנת הרכבת התחתית בה אני אמור לרדת לא קיים על לוח התחנות. הסתדרתי בסוף אבל סתם בזבזתי כמה דקות מיותרות. בבוקר הלכתי לתחנת האוטובוס  כ- 7 ק"מ והספקתי לראות קצת מהעיר, בעיקר פארק גדול עם דשא ואגם קטן כנהוג. שוב בעיה למצוא את תחנת האוטובוס ואני מסתובב קצת סביב עצמי ומקומי עוזר לי קצת תוך כדי זה שהוא חוזר על המשפט היחיד שהוא יודע באנגלית: אני לא יודע (אבל בכל זאת הצליח להביא אותי למקום הנכון).

4 שעות באוטובוס ואני נוחת באכסניה נחמדה אותה בחרתי כי בביקורת היה כתוב שהמנהל היה מדריך טיולים ויכול לעזור בהכנת המסלול (ואכן כך היה) וגם בגלל זה שהיא במרחק של 100 מ' מתחנת האוטובוס.

אני מסתובב קצת בעיר, מתעצל לעלות לפגודה בראש הגבעה וחוזר לישון.

כן, זה בסין. לא נראה ככה.

היום הראשון הוא יום ארוך, לבקר בפארק ששימש השראה לסרט אווטאר – נוף שמתאים לסרטים דמיוניים. אין חיה כזו. יוצא לדרך ב7 בבוקר. מנהל המלון צייד אותי במפה וצייר עליה כמה מסלולים מועדפים. הפארק מסודר ומוסדר. לא הבנתי למה הכניסה יקרה כל כך (באופן יחסי לסין) עד שראיתי שיש אוטובוסים פנימיים בפארק – הנסיעה חינם. חשבתי לחסוך עמידה בתור לאוטובוס ולעשות את זה ברגל.

לכל פינה יפה נותנים שם פיוטי. פה הפינה נקראת ע"ש צב האבן. מזהים אותו בתחתית התמונה?

מסתבר שהמפות פה מצוירות ביד חופשית. אין קנ"מ, הכיוונים לא כיוונים... בקיצור, המסלולים שהאוטובוסים עושים יכולים להיות גם 60 ק"מ בין תחנת לתחנה. תוכנית ההליכה ברגל של הקטעים האלה נזרקה לפח.

בכל מקום תור אימים. ראיתי שיש כאלה שפשוט ניגשים לראש התור. בניגוד להרבה דברים אחרים, את זה לא היו צריכים להסביר לי פעמיים ואימצתי את השיטה מיד. הסינים בדרך כלל מטיילים בקבוצות מסודרות עם מדריך שמוביל עם דגל ביד. הם עסוקים בעצמם ובעיקר מצלמים סלפי כל 3 צעדים אז הם מתנהלים לאט ובודדים יכולים להשתחל ביניהם אם הם מכירים את ההתנהלות הזו. מזכיר לי ששכחתי לכתוב שבטיול שעשיתי למנזר שאולין, המדריכה חילקה מספרי ברזל וכולם התפקדו לפי הסדר בפעמיים שחזרנו לאוטובוס.

עליה ברכבל להסתכל ממעלה הגבעה על עמודי אבן החול המדהימים. תור לאוטובוס לרכבל, תור לרכבל, תור אחרי בעליה לאוטובוס שמסיע לאטרקציה הבאה, ואז מנוחה קצת מתורים. אפשר להסתובב ברגל ממקום למקום. קצת מאתגר. צפוף. מיליוני סינים בשבילים צרים. באחד הצמתים לא מצאתי את הפנייה הנכונה כי היא הייתה מוסתרת על ידי קבוצה גדולה.

באחד העיקולים, "מכון ברכות" – אנשים מבקשים מהבאבא המקומי ברכות וקושרים את הבקשות שלהם לבני זוג על המעקה.

מכל האפשרויות שמנהל המלון הציג לי, אני בוחר לראות את עמודי הפלא האלה מלמטה. הירידה ארוכה ותלולה אבל אם הקטנצ'יק הזה יכול אז אני בטח יכול. נוף אחר, לאורך הנחל. מהנה לא פחות.

היום השני, גשר הזכוכית והגראנד קניון. עד כמה שאני זוכר, קראתי פעם שאת הגשר תכנן אדריכל ישראלי. לאחר שהוא התפרק בנו אותו מחדש. לא מסעיר. כמה חורים מכוסים בזכוכית ברצפת הגשר. במגדל בשנחאי היה יותר מרשים.

אחרי תור ארוך אני מגיע לבדיקה הביטחונית ומכונת השיקוף. לא נותנים לי לעבור כי השארתי את המצלמה שלי בתיק ואסור להכניס מצלמות. אם היא הייתה בכיס הייתי עובר בקלות כי אמנם יש להם מגנומטרים ביד אבל הם לא עושים איתם כלום. סמארטפונים מותר. תכננתי להוציא את המצלמה מיד אחרי הבדיקה הביטחונית ולא נשאר לי אלא להאשים את עצמי. אי ידיעת החוק לא פותרת מעונש. כנראה מפחדים שהמצלמה תיפול על רצפת הגשר ותסדוק אותו. גם אסור להכניס בקבוקי מים קטנים. אז למי שיש בקבוק לוגם שלוק וזה מרצה את הבודקים ואין בעיה להכניס את הבקבוק. מהמצלמה אי אפשר ללגום שלוק אז אני מופנה לאחר כבוד לשמירת חפצים. זה אומר שאני צריך לחזור לקחת את המצלמה בניגוד לתוכנית המקורית לקחת אוטובוס חזרה העירה מהנקודה הסופית. אומרים לי שאני חייב לחזור לפני 5 כי אז סוגרים את שמירת החפצים. כיוון שאי אפשר לדעת  כמה זמן לוקח לעשות את כל המסלול וכמה זמן ייקח לי לחזור לשם מהיציאה, אני נלחץ קצת וזה משנה לי את מצב הרוח.

שוב לתור הארוך לבדיקה הביטחונית ואני בפנים.

כשהוצאתי את הויזה לארה"ב, הייתי צריך לכתוב בטופס מתי אני טס לשם. אמרתי למראיין שכתבתי סתם תאריך כי אני נוסע קודם למזרח ואני עדיין לא יודע מתי בדיוק אגיע לארה"ב. הוא שאל אותי אם אני טס גם לסין. כשאמרתי לו שכן, הוא עיוות את הפרצוף ושאל "למה?". אמרתי לו שאני טס דווקא לשם כדי לצאת מאיזור הנוחות שלי. הפארקים האלה, עם מליון האנשים זו בדיוק נקודת  אי הנוחות שלי. לעמוד בסבלנות בתור בהחלט מאתגר אותי ואין קשה לי מזה.

לפני הגשר, מקבלים כיסוי לנעליים. כולם, גם אלה, כמוני, שיש להם סוליה רכה. את הכיסוי מחזירים בצד השני של הגשר לסל המיחזור כלשונם.

כדי לרדת לקניון, יורדים בגרמי מדרגות ארוכים מעץ ובסופם מעלית. עוד תור ארוך. למטה, שבילים מוסדרים יפים מאוד אבל צרים. כיוון שכל צעד צריך לקחת סלפי וכיוון שיש מליוני סינים, ממש לא מתקדמים. אני משתחל בין האנשים כשאפשר ומתקדם עד לסירות על פני אגם. עוד פעם תור ארוך. מאתגר, אמרתי כבר?

בסך הכל היה יפה מאוד אבל פחות מרשים מהיום הקודם. אם צריך לבחור ביניהם אז הפארק  (Wulingyuan) הרבה יותר יפה, אולי בגלל המצב הנפשי שלי, לא יודע. בפארק מקבלים כרטיס שתקף ל 4 ימים ויש בהחלט מה לראות ב 4 ימים ואני ניצלתי רק יום אחד. בדיעבד, הייתי צריך לוותר על גשר הזכוכית ולהשאר בפארק עוד יום. אולי.

ביום השלישי, זה יום החזרה שלי לצ'נגשה, אני עולה לשמורה נוספת, הר טיאנמן. יש רכבל ממש מאחורי האכסניה שלי. עוד פעם תור בלתי נגמר לכרטיסים. גם למי שעשה הזמנה דרך האינטרנט. למרות שאני שם בשבע וחצי אני מקבל תור לשעה 11. אין לי זמן, אני מצליח להסביר להם והקופאית אומרת שאני יכול לעלות באוטובוס לנקודה הסופית, ז"א לעשות את המסלול הפוך.

גם לאוטובוס יש תור ארוך אבל בסוף אני מגיע איתו לתחתית של גרם מדרגות תלול מאוד וארוך שמגיע לנקודת תצפית כמעט לראש ההר. יש גם מדרגות נעות אבל אני מוותר. תור אחד פחות.

מסוף גרם המדרגות, עליה בסדרה של 4 גרמי מדרגות נעות ארוכות ותלולות.

גם פה יש מסלולי הליכה עם רצפת זכוכית , בנויים על המצוק הגבוה כך שהוא הרבה יותר מרשים מגשר הזכוכית. רואים כמעט קילומטר מתחת לרגליים.

חזרתי לעיר עם הרכבל. הנסיעה הארוכה ביותר של רכבל בה השתתפתי אי פעם.

חזרה לצ'אנגשה. עוד לילה באותה אכסניה בה לנתי כמה ימים קודם. רכבת לגוילין, לילה באכסניה נחמדה ואוטובוס בבוקר ליאנגשואו – בית הספר, לעוד 5 שבועות של לימודים.

Nanjing & Suzhou

שוב רכבת. טיסות לא בא לי. שכחתי לכתוב בקשר לאיחור בטיסה – הכרוז בשדה התעופה בגווילין הודיעה על האיחור באופן די משעשע. באנגלית זה נשמע ככה: "הטיסה מתעכבת. אנחנו מאוד מאוד מצטערים. אלו החיים (ז"א - מה לעשות). העיכוב בגלל עומס תנועה. תנוחו בבקשה ליד שער מספר שש".

הרכבות לעומת זאת מדייקות על השניה. הלוואי עלינו. לתשומת לב האדון ישראל כץ.

נאנג'ינג היא הבירה הדרומית בניגוד לבייג'ינג שהיא הצפונית. היו עוד כמה בירות בכל מיני מקומות בתקופות השונות. עיר מבוצרת יפה ואני ממוקם במרכז התיירותי באכסניית נוער ליד המקדש של קונפוציוס.  נחל יפה עובר בעיר ועם כל הצעצותיות של הסינים הרבה פנסים סיניים, הכל באדום כמובן, אולם הבחינות המסורתי ומיליוני מטיילים סינים.

יש בעיר ספרייה עירונית מדהימה. פינות קריאה ואפילו פינה לילדים. כשנכנסתי לבניין, צעירה מקומית באה עם כרית. די התפלאתי כי זה לא בדיוק המקום המתאים לשינה, אבל השולחנות מסורתיים ויושבים על הרצפה, אז כרית בהחלט יכולה לעזור.

יש לי תיאוריה לגבי המקור של האמרה "כל הסינים נראים אותו הדבר". הרי ראינו שלמרות זאת, באתר של חיילי הטרה קוטה בשי-אן, כל פרצוף הוא אחר.  אבל בין כל קבוצות הסינים, הרבה פרצופים חוזרים על עצמם, כמעט עותק זהה וראיתי גם פרצופים שמאוד הזכירו לי אנשים מבית הספר ביאנגשואו. רק כשהתקרבתי כדי להגיד להם שלום התברר לי שהם דומים מאוד אבל זה לא הם.

אז ברור שכל המיעוטים בעלי פרצוף משלהם, אבל במספרים כאלה גדולים, כמה אפשר לשחק עם הפרמטרים שבונים את הפרצוף. חייבים להיות כאלה שיהיו דומים אחד לשני.

מרכז העניין מבחינתי הוא ההר הסגול. איזור יפהפה, מחוץ לחומה של העיר, פארק עצום עם כל מיני אטרקציות.

מצפה כוכבים עתיק, גן בוטני, קברי שושלת מינג ומוזולאום של אחד מאבות הקומוניזם. כל דבר כזה מוקף בגנים אין סופיים.

מנאנג'ינג לסוג'ו.

רק כשהתארגנתי לתזוזה שמתי לב שהחדר שהזמנתי הוא רק לתושבים מקומיים ונאלצתי לבטל את ההזמנה והזמנתי מקום אחר. רשמית הייתי אמור לשלם בכל זאת כי נזכרתי מאוחר מידי אבל כנראה שלא אשלם בסופו של דבר.

הבנתי שהיום הולך להיות עקום ואכן גם טעיתי בתחנת הרכבת התחתית ונאלצתי לצאת ולהיכנס שוב כי לא שילמתי מספיק לכרטיס. זה היה הפתרון הכי פשוט בלי להסתבך עם הסברים מיותרים. אז הפסדתי חצי שקל. לא נורא.

אומרים שצרות באות בשלשות, אז כשהגעתי למלון הודיעו לי שלמרות שיש לי אישור להזמנה, אין חדרים. מיד הזמנתי מקום שלישי אבל החלטתי שאני לא רוצה להגיע לשם סתם ככה כי זה בקצה השני של העיר. החלטתי להתקשר קודם לוודא שהכל בסדר. כיוון שנגמרה לי הסוללה בפלאפון, נכנסתי לאכסניית נוער סמוכה שידעתי שהיא מלאה אבל ביקשתי להטעין וגם התקשרתי למקום (השלישי) שגם שם היה לי אישור קבלה. הסתבר שהם בכלל סגורים מזמן ולא טרחו לעדכן את האתר דרכו הזמנתי את החדר.

בקבלה, מאוד עזרו לי ומצאו לי מקום חליפי (רביעי) רק שהוא לא במרכז העניינים. לא נורא. רבע שעה הליכה.

סוג'ו היא וונציה של סין, עם גונדולות  ותעלות, אבל פחות מסריחות מאלו שבאיטליה. יכול להיות בגלל מזג האוויר . כשעזבתי את נאנג'ינג החורף חזר אחרי כמה ימים של קיץ. ממש לא יפה מצידם.

התפוסה מלאה במרכז העיר כי יש חגיגה של יום המתים, שבו, כמו בכל העולם, מנקים את הקברים וכו'.

בגלל החופש, יש המון המון מטיילים, כמובן שכרגיל רובם בקבוצות ואפשר לראות את הדגלים של המדריכים בכל פינה.

יש בעיר 4 גנים בהם ישבו כל מיני חשובניקים וכתבו שירה. הלכתי רק לאחד מהם. ביחד עם מיליוני הסינים.

ליד התעלה העיקרית, הרבה צילומי חתן-כלה, חלקם בבגדים מסורתיים וחלקם בבגדים "רגילים" כמו שאצלנו.

הרבה חניות למזכרות ודוכני מזון וכל הסוגים. כולל משהו כמו פיתה עיראקית ממולאת בכל מיני דברים. פסח, ואני מתגעגע למצות, אבל אין.

אני כבר בשנחאי. לא, לא הגעתי בסירה, למרות שהרעיון עלה לי בראש.

PingYao, Xi’an, Luoyoung and Shaolin Temple

לפינגיאו הגעתי בהמלצת מפה כלשהי. כבר לא זוכר מה היה המקור. לא רציתי נסיעות ארוכות מידי והעיר קטעה את הנסיעה לשי-אן בערך באמצע.

עיר עתיקה יפה. מוקפת חומה. החומה עצמה לא משהו יציב במיוחד. בעיקר קיר בוץ מחופה אבן. אבל יפה גם ככה. התחלתי ללכת ברגל מתחנת הרכבת ובאמצע הדרך עצר אותי נהג מונית ושכנע אותי להצטרף עליו. את האכסניה מצאתי בקלות ונשארתי בה יומיים. בלילה הראשון הייתי לבד בחדר ובשני הצטרף אלי עוד מטייל.

הרבה מקדשים יש בעיר הזו. ויתרתי על ביקור בפנים. כמה כאלה אפשר כבר לראות.

מחוץ לחומה, בשער הדרומי, גן יפה וזקנים מעיפים עפיפונים לגבהים מדהימים.

בשער עצמו אפשר לראות את החריצים שגלגלים מצופי מתכת עשו על גבי הדרך המרוצפת והשאירו שם לתצוגה כרכרה אישית ו"משאית" – כרכרה יותר גדולה למשאות. בשני המקרים, את הכרכרות סחבו אנשים.

בדרך חזרה לתחנת הרכבת הלכתי כבר ברגל את כל הדרך. שעה ורבע בערך. מזג אויר יפה. היה מקסים.

שי-אן היא בעיני העיר היפה ביותר בה ביקרתי בסין עד עכשיו. כרגיל חשבתי ללכת ברגל לאכסניה. לא שמתי לב לקנ"מ של המפה כשתכננתי את ההליכה. מסתבר שזה היה הרבה יותר מידי ממרחק סביר. שי-אן עיר ממשית, לא כמו פינגיאו, ובסוף נשברתי ונסעתי ברכבת התחתית. היה קשה למצוא את המקום אבל הצלחתי אחרי שוטטות של כרבע שעה בסביבה של המבנה. לשאול איפה זה אי אפשר היה, אפילו שהייתה לי את הכתובת כתובה בסינית. אנשים לא הכירו את המלון ומספרי הבתים לא בדיוק עקביים. אכסניה חדשה, התמקמתי בקומה 11, בחדר ל 8 אנשים, כל מיטה עם וילון. פרטיות מקסימלית.

למחרת, לקחתי סיור מאורגן לאתר הארכיאולוגי של חיילי הטרה-קוטה. מדהים זה לא מילה. אלפי פסלים וכל פסל עם פרצוף ייחודי. בניגוד לכל מיני פירסומים שקראתי קודם, המדריכה אמרה שהפרצופים הם של אנשים אמיתיים שאחר כך הרגו כדי שישמשו את המלך בעולם הבא. לטענתה חלק מהאנשים האלו כתבו את שמם עם הפסלים שלהם כדי שגם שמם יישאר לנצח.

בדרך חזרה ירדתי מהאוטובוס לסיור על החומה. אפשר לנסוע עליה עם אופניים אבל נראה לי תענוג מפוקפק. האבנים לא שוות בגובהם ולא בא לי לקפץ כל הזמן. עשיתי רבע סיבוב מה 14 ומשהו ק"מ של ההיקף והספיק לי. יום ארוך ומתיש.

למחרת הסתובבתי עוד בעיר. הרובע המוסלמי הוא עוד מקום מאוד מפורסם. שכונה שלמה של שוק והמסגד הראשון של סין. קניתי לי עוד חבילה של בשר מיובש והייתי בשמיים.

הייתי קונה את כל חנות הפפריקה אם הייתי יכול.

בשיטוטי מצאתי חלום. חנות עם פירות רחוצים על משקל. אוספים לקערית מה שרוצים, משלמים מחיר ממוצע ויוצאים מאושרים עד הגג. מקום יחיד עד עכשיו שראיתי דבר כזה.

עוד מקדשים ועוד פגודות, אבל העיקר היה בערב. החלטתי, בניגוד למנהגי, לצאת בערב לראות מופע של ריקודים סיניים ליד השער הדרומי. יצאת קצת מוקדם כדי לאכול ארוחת ערב לפני המופע. במקרה עליתי על מקום עם ריקודי עם ברחוב. קבוצה ראשונה הייתה של סינים עם ריקודים די משעממים. אחריהם ריקודי שורות עוד יותר משעממים והאחרונים – אויגורים, מהגבול המערבי של סין בגבול עם כל ה"סטאנים" – קיגיסטאן, טג'יקיסטאן וכו'. למופע לא הלכתי ביום ההוא וגם לא למחרת.

הריקודים טורקמניים, לא דומה לסיני בכלל. אני מת על המוזיקה הזו. אם כל הסטאנים לא היו על המפה שלי עד עכשיו אני צריך לחשוב לתקן את המצב ברצינות.

נשארתי שם שעתיים ולמחרת חזרתי וכולם המשיכו לחגוג כאילו אין עבודה ביום, לא עבר עוד יום, ... מקסים זה לא מילה. בפעם הזו הצטרפו גם כל מיני אח"מים וכולם מחאו להם כפיים וכשאחת מהן ירדה לרקוד כולם הוציאו פלאפונים כדי לצלם אותה. כנראה רקדנית מפורסמת. בהתחלה רקדה בטייץ מסורתי של אדידס ואחר כך החליפה לשמלה יפה.

החלטתי שוב לשבור את הנסיעה לנקודה הבאה ומצאתי את לויאנג. נסיעה קצרה יחסית, והדבר המעניין ביותר בעיר הזו הוא שהיא לא רחוקה מהמקדש של שאולין, הולדת הקונג-פו.

שוב נסיעה לא ארוכה ברכבת. הכי קל ברכבת. יותר מטיסה ויותר מאוטובוס. הרכבות האלה מגיעות ל 300 קמ"ש ויותר. בניגוד למטוסים הן יוצאות בזמן ועל הנוחות אין מה לדבר. יותר נוחות ממטוסי נוסעים. הרבה מקום לרגליים. נקי מאוד למרות שבאחת הנסיעות ראיתי סיני יורק על השטיח. לא יפה מצידו. נשארה שלולית של רוק לפחות רבע שעה. את הכרטיס הכי נוח להזמין באינטרנט תמורת עמלה של חברת הנסיעות. כשהייתי צריך להחליף את הנסיעה, שלחו לי את הטקסט בסינית שהראיתי לכרטיסנית והיא שנתה לי את כרטיס בלי בעיות.

התמקמתי באכסניה שלי. הנפילה היחידה שלי עד כה. דירה בבניין של 20 קומות שהפכו אותה למעיין אכסניה. בעל הבית לא היה שם. במקומות הוא שם בטלן שהסתכל על סרטים בפלאפון שלו כל היום. לא היה נקי במיוחד. וויתרתי על המקלחת.

היתרון של המקום – הקרבה לתחנת הרכבת. זה עזר לי לתקן את ההזמנה שלי לרכבת ההמשך. פעם שניה שאני טועה וצריך לבדוק למה זה קרה לי.

אחרי הצהריים, הלכתי לפארק יפה שטוען שיש בו מאה אלף פסלים בודהיסטים ושלושים אלף כתובות. מאמין להם. לא ספרתי.

כל גרמי המדרגות הזכירו לי את המדרגות בבית הספר של הרי פוטר.

בדרך חזרה כבר לקחתי מונית אחרי משא ומתן עם קבוצה של נהגי מוניות שעשיתי בעיקר כדי לנסות לתרגל את הסינית שלי. לא הבינו אותי כל כך לא רק בגלל העילגות שלי אלא גם כי לא מדברים את השפה שלמדתי בבית הספר.

באחת האכסניות מצאתי שיחון לשפות סיניות וזה לא רק עניין של דיאלקטים. אלו ממש שפות שונות. מעניין שהסימניה בספר הייתה של בר בפלורנטין.

את הביקור לשאולין עשיתי בטיול מאורגן. המדריכה כמעט ולא ידעה אנגלית. היא קנתה לי את הכרטיס וטיילתי לבד. הכל כתוב בשלטים והאמת לא הייתי צריך אותה בכלל. יכולתי ללכת לאן שאני רוצה. אם הייתי נוסע סתם באוטובוס היה עולה לי כמעט אותו הדבר.

את המופע המרכזי ראיתי עם חגי בסוזאן דלל. רק ששם, לא היו כל כך הרבה אנשים שהקליטו את המופע עם הפלאפונים שלהם.

אני כותב את הפוסט הזה כבר מנאנג'ינג. לנאנג'ינג נסעתי כרגיל ברכבת, אבל כיוון שהזמנתי ברגע האחרון נשארו מקומות רק במחלקת עסקים. יותר יקר אבל לא נורא בכלל. הטיפול כמו במחלקת עסקים במטוסים: מקבלים קפקפים, מכסה לעיניים, ארוחה (מגעילה) ממתקים, אוזניות לפלאפון או למחשב. בקיצור, פינוק אמיתי.

עברו כבר שבועיים מהפוסט האחרון ויש לי לכתוב גם על המקומות הבאים כך שאני מנסה להתגבר על הפיגור. על נאנג'ינג וההמשך אכתוב כבר מהמקום הבא או כבר משחנאי.

Beijing

הטיסה לבייג'ינג עברה בלי אירועים מיוחדים. ז"א יצאה באיחור של שעה בערך, אבל לא עשו לי בעיות עם תיק היד. קראתי פעם שיש מגבלת משקל. לא שקלו לי אז זה היה בסדר. מכאן והלאה אני נוסע ברכבות כך שאני לא צופה בעיות בעתיד. לפחות בנושא הזה.

מהאכסניה שלחו לי הוראות הגעה מסובכות. החלטתי להתעלם ולהגיע ברכבת התחתית ישר משדה התעופה. קליקלוטו. הגעתי לפני זמן שהאכסניה אמרה שאגיע, גם לאחר האיחור בטיסה.

למחרת בבוקר הלכתי לעיר האסורה. ז"א, ככה קראו לה פעם, בתקופת הקיסרות. היום אומרים שזה מוזיאון.

היה קשה למצוא את הכניסה עם התור הקצר ביותר, אבל מצאתי בסוף ולמזלי גם פתחו פתאום מסלול נוסף בדיוק במקום שעמדתי בו. כמו בכל מקום אחר (כמו ברכבת התחתית למשל) בודקים ביסודיות, אבל הכל כאילו. הגלאים מצפצפים על כל מיני מתכות אבל לא מתייחסים אליהם. מחפשים דברים יותר נפיצים, כמו למשל, דפים מודפסים. במקביל אלי היה אדם מבוגר עם תיק מלא בטקסטים ושרטוטי בנייה. עברו דף דף לוודא שמה שכתוב שם לא מסוכן.

ביליתי יותר מארבע שעות במקום הזה, עם מדריך באוזנייה. מעניין, יפה מאוד. הרבה  היסטוריה וסיפורים.

הסיפור הכי מקורי הוא על סעודות החתונה של הנסיכים. בכוונה נתנו לאורחים אוכל מגעיל – בשר שזרקו למים רותחים ללא כל תבלינים. רצו לראות את הנאמנות של האורחים לממשל. "הטובים" לא התלוננו והתפעלו מהמנות. חלקם הבריח תבלינים וחלקם סתם סתמו את האף. נראה לי שאת המנות האלו אפשר למצוא במסעדות הסיניות עד עצם היום הזה.

המקדשים משמשים גם כרקע לצילומי אופנה.

במקדש אחר ראיתי גם טקס סיום של בית ספר, עם הנפת הכובעים באוויר וכו'. כל זה על רקע המקדש כמובן.

עוד משהו שעניין אותי הוא הפתרון היפה לרמפה בעליה למקדשים מהחצר המשותפת: לשיפוע יש "שיניים" שמונעים החלקה לאחור.

לטקס הנפת הדגל בכיכר טיאן אן מן לא הלכתי וגם לא למאוזולאום של מאו. לדגל צריך לקום בבוקר כשהטמפרטורות עדיין שליליות ולעמוד בתור, וגם המאוזולאום לא בדיוק מעניין אותי.

את המתקן הבא אפשר למצוא אצל כל השוטרים בשכונה: מקל עם חצי עיגול בקצה. עוד לא מצאתי מישהו שיכול להסביר לי מה זה. לפי הכלים האחרים שיש להם מדובר כנראה בכלי לפיזור הפגנות, להרחיק את המפגין מהם, כדי לעצור אותו... לא יודע.

למחרת, נסעתי להירשם לכנס שבגללו הגעתי לבייג'ינג עכשיו דווקא. זו האוניברסיטה הכי יוקרתית בסין. לא מצאו את השם שלי ברשימות. לא סיני אבל שילם בחשבון סיני ולא בהעברה בנקאית מחו"ל. עוף מוזר.

אחרי שהסתדרו העניינים, הלכתי ברגל לארמון הקיץ. די רחוק, אבל מזג אויר יפה, קר מאוד אבל עדיין סביר, שמים כחולים לשם שינוי והשמש השקרנית זורחת בכל פה למרות שהיא לא ממש מחממת. אין זכר לזיהום המפורסם של בייג'ינג. האוויר ממש נקי.

הארמון הזה עוד יותר יפה מהעיר האסורה. יש בסמוך אגם גדול המהווה חלק מהאתר. גשר יפה לאי שבמרכז האגם ועליו אנשים מבוגרים מעיפים עפיפונים ענקיים. הגלגלת של החוט של העפיפון גם היא ענקית. סיפור מעניין ויוצא דופן, אף פעם לא ראיתי דבר כזה.

בפינה אחרת על שפת האגם, ערימה של סינים מצלמים זוג ברווזים. המצלמות מצוידות בעדשות טלה מרשימות אותן הם הביאו על עגלות ילדים או עגלות שבארץ משתמשים בהם להביא ירקות מהשוק. עם כושר ההגדלה שלהם אני מניח שאפשר לראות עמוק לתוך הגרון של הברווזים.

בטיילת שלחוף האגם, אדם מבוגר מצייר במברשת של מים קליגרפיה סינית יפה ומסביר לצעירים את המשמעות של מה שהוא כתב. גם שלקחתי קורס קצר בקליגרפיה סינית ב-2012 באוניברסיטת תל אביב התחלנו בלצייר מעגלים עם מים במברשת ולא עם דיו. גם פרקטי וגם מלמד משהו על משמעות המילים הפורחות.

מעולם לא הכרתי קיסר סיני אבל אני משוכנע ב100% שהיה להם כושר לא רגיל. כמו בגווילין, גם פה, לכל פגודה צריך לטפס עד שיוצאת הנשמה.

בדרך לאחת מהן, עטפו את הדרקון ברשת כדי שלא יברח.

משם לגן הבוטני. עוד חתיכת הליכה רצינית. הגן עצמו בשלכת אבל רואים שבעונה הנכונה המקום יפהפה.

אלו כתמי הצבע היחידים בכל הגן הזה. כל השאר הוא באפור ירקרק חן גוני ומשעמם.

עשרות אם לא מאות דונמים ובמרכז חממה טרופית מדהימה, הרבה יותר יפה מחממת הסחלבים בעמק חפר.

בסופ"ש עצמו, הכנס על חדשנות וניהול ידע. גם סינים וגם זרים. שתי הרצאות מאוד מסקרנות. האחת של סיני מאוניברסיטה אחרת והשנייה של איטלקי. מעוררות מחשבה ודורשות התעמקות בנושאים השונים.

בקונטרסט חריף, הרצאה קצרה של ישראלית מחברת רום. מציגה עבודה כנראה לא שלה. ניהול הידע ברשות לרווחה (לא זוכר את השם המדויק של הרשות). שקפים עלובים והצגה לא מעניינת. ברגע שהיא סיימה היא נעלמה. נראה שהיא הרצתה משיקולים זרים. כלומר, שההרצאה היא לצורך הצדקת הנסיעה למס הכנסה, או משהו כזה. גם יכול להיות שהיא מיהרה לפגישות עבודה. לא יודע. לא הספקתי לתפוס אותה כדי לשאול.

אני גם פוגש פרופסור מהונג-קונג שהייתי איתו פעם בקשר ושקלתי לעשות דוקטורט אצלו אבל בסוף נסעתי לעבוד באפריקה. דיברתי גם עם דוקטורנטית שלו ותחקרתי אותה לגבי מה שהיא עוברת שם, למקרה שבכל זאת אחליט פעם ללמוד שם, למרות שהיום נראה לי שהסיכויים לכך כמעט אפסיים, אבל מי יודע...

בשבת יורד שלג כבד שמצטבר על העצים ועל האדמה ומסרב להעלם. בניגוד חריף למזג האוויר של אתמול. מזל שלא היה ההפך. הייתי מפסיד יום טיול.

בראשון, הכנס מסתיים מבחינתי בצהריים. בהמשך יש פורום סיני לחדשנות. לא יהיה תרגום לאנגלית והסינית שלי כמובן עדיין לא מספיק טובה.

יום שני, הליכה למקדש השמיים. גינה ענקית ומרשימה. החלק היותר מעניין בשבילי היה האקדמיה למוזיקה שהייתה אחראית על הנגינה והריקוד במקדש. כלים יפים, הסברים על הסולם המוזיקאלי הסיני וקצת תלבושות. במלחמת העולם השנייה היפנים שיכנו שם מעבדה לנשק כימי וביולוגי וחיסלו בניסויים המון סינים.

שוב אני עם המדריך באוזניה. הסיפור המעניין הפעם הוא על קיסר שמת ללא יורשים ולכן הכתירו אחיין שלו. לפי כללי הטקס והתפילות הוא היה צריך לקרוא לקיסר הקודם אבא ולאבא האמיתי שלו – דוד. זה לא מצא חן בעיניו ועוד פחות בעיני האבא שלו. לכן הוא כינס סנהדרין גדולה ומישהו שם הציע מערך מקדשים חדש שיענה על הצרכים הדתיים כדי שהוא יוכל לקרוא לאבא אבא (אני מקצר, הפרטים הטכניים ממש לא מעניינים). רב השרים קיבלו את הרעיון הזה למעט 17 רבנים עקשנים, אז הקיסר הוציא אותם להורג, ובא לציון הגואל. ללמדך, שלהוציא להורג קנאים דתיים זה רעיון שימושי וטוב באופן אוניברסאלי.

אחרי כל הקילומטרז' שעשיתי בתוך הגן של הארמון, שמחתי שהוא לא כל כך רחוק מהאכסניה. בדרך עצרתי בחנות ממתקים שמשתרעת על שטח של דונם לפחות וקניתי שני סוגי חטיפים. הראשון, תמרים מיובשים אבל באופן שהם הפכו להיות פריכים וקשים. השני, גרעיני חמניות, כמו עוגיות סומסום אצלנו. ממש טעים. כמובן, שכיוון שהחנות באיזור התיירותי של העיר, המחירים בשמיים. עדיין לא נורא במחירים ישראליים.

למחרת, טיול לחומה הסינית בBadalong . הטיול מאורגן ע"י האכסניה בה אני שוהה. כ 10 מתאכסנים, רובם מתחת לגיל 25 ואני. החלק הזה אותנטי ולא ממוסחר. אין את כל המציקנים האלו שרוצים לדחוף לך סחורות מיותרות ואין גם רכבל. את החלק הממוסחר ראינו מהמיניבוס בדרך חזרה.

הטיפוס קשה לי מאוד. הלכתי עשרות ק"מ בשבועיים האחרונים ואחרי העלייה השלישית אני מחליט לוותר על ההמשך. גם ככה, אני לא אוכל ללכת את כל ה 22 אלף הקילומטר ביום הזה. אז אני חוזר לאט לנקודת ההתחלה ומחכה לאחרים. לפי הדיווח שלהם, ההמשך רק שכפל את מה שראיתי ולא הפסדתי כלום.

היום לא עשיתי הרבה. ביקרתי את הזקן החמוד הזה,

קצת סידורים ותכנון ההמשך. יום מנוחה.