Mauritius, part 1

ממלון האנפות בראוניון לאי האנפות במאוריציוס. מאוריציוס זה לא אפריקה, זה לא הודו ולא צרפת כמו ראוניון. זה כל זה ביחד. מין תערובת מוזרה ומעניינת. הרב הגדול ממוצא הודי. הרבה נראים כמו השחורים באפריקה. מדברים קריאולית שזו תערובת של כל הנ"ל ביחד עם אנגלית. מוריס קוראים לאי הזה בעגה המקומית ואם לא קריאולית אז צרפתית אבל שלטי תחבורה הם באנגלית דווקא. בשבילי, זה יישאר מאוריציוס ולא מוריס בעיקר בגלל שלמדתי מזמן שהבול הראשון בעולם שיצא מכאן ונשא את דיוקן המלכה ויקטוריה (מסתבר שזה לא מדויק. היו בולים גם קודם, אבל זה היה הבול הראשון ששילמו עליו מראש והיה עליו דבק מאחור). זה היה הבול הראשון בעמוד הראשון בקטלוג הבולים שהיה לי לפני מיליון שנה. על התוכנית של הבריטים להגלות את המעפילים לאי במלחמת העולם השנייה לא שמעו כאן. לפחות אלו שאני דיברתי איתם על כך.

כמו שאר האיים הוולקניים שביקרתי בהם בטיול הזה- מדגסקר וראוניון, יש פה הרבה צמחיה וחיות אנדמיות. אי האנפות הוא שמורת טבע בו מנסים לשחזר את המצב שהיה לפני 400 שנה. לפני הופעתו של האדם המשחית. את ציפור הדודו המוזרה כבר אי אפשר להחזיר אבל יש הצלחות עם כל מיני צמחים וחיות אחרות.

בכלל, באי הזה הרבה פארקים יפים ושמורות מטופחות גם על ידי יזמים פרטיים. אי האנפות מנוהל ע"י עמותה. הסיור מסודר טיפ טופ. מדריכה מעולה. גם יודעת על כל הפעולות שמתבצעות באי וגם את נפש התיירים שלה. הסיור היה באנגלית. היה מוזר לדבר בשפה הזו אחרי חודשיים של צרפתית בלבד.

חוץ מליטוף של ביג דדי (הצב הגדול ביותר באי) עושים סיבוב קצר ביער של עץ ה Ebony. בסוף המסלול מוזיאון קטן ובנוסף להסברים על החיות, דוגמית של חתך העץ. את רב הקליפה זורקים אחרי שטובלים אותו במים ליום יומיים ומשתמשים רק בעצה. היא קשה מאוד וצפופה ולא צפה במים ולכן אי אפשר להשתמש בה לבניית סירות. פרט אקזוטי – העץ משמש לבניית קלידי פסנתר. צריך הרבה עצים לבניית אפילו פסנתר אחד, וכאמור זורקים את רב העץ לפח.

ליד מזח הסירה שמחזירה אותנו למקום ממנו לקחה אותנו, מתקן קטן לזכר יורדי הים שלא חזרו ואתר הצטלבות למיעוט הקתולי שבאי.

למחרת, טיול בפארק Furney. אני מגיע מוקדם, חצי שעה לפני הפתיחה ויושב מתחת לעץ עמוס באורגים. כאן, שלא כמו הבמבוק בראוניון, הם השתלטו על כמה עצי דקל. אורג אחד מתחיל את העבודה מאפס ובתור מפקח בניה לשעבר, אני עוקב אחרי הביצוע. אחרי הסיור, כ 3 שעות אחרי יש כבר צורה שאפשר לגור בה. הרבה יותר מהר ממה שחשבתי שיהיה.

ליד המשרד של הפארק הרבה דקלים,

יוצא דופן הוא הדקל הבא:

מגדל של אנטנות סלולריות. יש כאלה גם ברמת אביב. אלה של מאוריציוס יותר יפים. יותר קרובים לדקלים במציאות.

הפארק מאורגן לדוגמא, שבילים מסומנים היטב, דרכים ושבילים מטופחים, שלטים ליד העצים השונה שמסבירים את מוצאם (אנדמי או לא) וכו'.

אחת מפינות החמד משקיפות על המפרץ שבו שוכן גם האי של אתמול.

משם למפלי רוצ’סטר. מזכיר קצת את מפל המשושים רק רחב יותר.

המפל נמצא בין שדות של קנה סוכר. הארובות של המבשלות בכל פינה. מזכיר לי את הסיפור על הבריטים שהפסידו את הקרב נגד המורדים בארה"ב כי היה להם יותר חשוב לשמור על הסוכר בג'מאיקה. נראה לי שהייתה בעיה בשיקול הדעת שלהם.

את היום סיימתי במסעדה נהדרת. צריך לזכור את המנה הזו ולנסות להכין לבד. הם קראו לזה בננה ברבדוס. אולי יש מתכון באינטרנט. לא ביקשתי במקום כי האוטובוס אוטוטו הגיע.

למחרת עברתי לקצה השני של האי. טיול ברגל לשמורה יפה כי אוטובוס יש רק פעם בשעתיים. נהניתי מכל רגל בהליכה לשם ובחזרה. שלא לדבר על השמורה עצמה.

בכפר הזה מגדלים גם קפה ייחודי אז התיישבתי בבית הקפה של השמורה לטעום אותו עם באגט עם נקניק וחמאה כמו שאני אוהב.

הבאגט היה מספיק גדול גם לשותף שלי.

ביציאה מהשמורה, גן שעשועים.

כל מיני אשליות אופטיות יפות. הרבה עובדים ומעט מבקרים. אני מקבל פקודה: תוציא פלאפון. תצלם. מי אני שאתווכח, בייחוד כשהמדריכה נראית ככה.

סיבוב קצר בגן, ובחזרה למלון.

למחרת אני כבר לוקח מונית. האגם הקדוש כבר רחוק מידי להליכה רגלית ואין תחבורה ציבורית. ליד האגם פסלים גדולים של שני אלים הינדיים. ביניהם גם אלים אוניברסליים שכולם כיום סוגדים להם – האנטנות הסלולריות.

פה למדתי שהגובה של הפסלים הוא 108 רגל כמספר השמות של האל שיווה. ראיתי כאלה באותו הגובה בהרידוואר בהודו ובדוליקל בנפאל ולא ידעתי את זה קודם.

מה שמצא חן בעיני ליד האגם זה השם של משרד הבריאות – בריאות ואיכות חיים. לא פחות חשוב אולי יותר.

בדרך חזרה, אני עוצר במבשלת רום, כולל טעימות כמובן.

את הריח של תהליך הזיקוק אפשר להריח למרחוק. המבשלה מוקפת בגן מקסים שמשתקף יפה בדוד הקיטור.

מכאן עברתי שוב למלון נוסף ועל כך בפוסט הבא.