Madagascar to Reunion

החזרה לטנה הייתה חוויה בפני עצמה. חוויה די מזוויעה. נסיעה של 24 שעות עם שלוש הפסקות של 15 דקות כ"א לאוכל ושרותים. אני דחוס ליד החלון בשורה האחרונה של המיניבוס. 6 נוסעים על 4 מושבים. בשורה הראשונה שוכב על הברכיים של האנשים גבר חולה, עם אינפוזיה שתלויה באלתור על חגורת הרכב של הנהג ויוצא לו קצף לבן מהעיניים. צריך לשאול מה זה הדבר הזה. הייתי בטוח שהוא לא ישרוד את הנסיעה הזו אבל הוא היה עדיין חי כשהגענו לבירה.

החלון שבור, אנחנו נוסעים בתוך ענן ואני לא מסוגל להגיע לתרמיל שלי שנמצא על הברכיים כדי להוציא עוד שכבה של לבוש. פשוט אין לי אפילו ס"מ לזוז. בטח שלא לפתוח את התרמיל.

לקח לי יום שלם להפשיר ולהזרים מחדש את הדם לכל מיני מקומות שהגוף שכח ממנו.

הייתי עוזב עוד קודם את מדגסקר אבל כל הטיסות היו מלאות.

הסתובבתי עוד קצת בעיר והתעצלתי לנסוע לעוד פארק. 3 מוניות לכל כיוון לא נראה לי מוצדק להשקיע. הייתי כבר בראש של ראוניון ותנאי הנסיעה כבר די נמאסו עלי.

זה נחמד לראות כלי רכב שנהגתי בהם לפני 45 שנה. לנסוע בהם בין הבורות בכבישים זה כבר סיפור אחר.

הייתי מספיק חכם להחליף את רב הכסף המקומי שהיה לי ליורו עוד בעיר, כי חנות החלפן השדה התעופה הייתה עדיין סגורה. מה שנשאר לי היה באמת כבר די סמלי. היה שם מישהו בצד ששמח להחליף לי את מה שנותר בשער איום ונורא. אז הפסדתי 3 יורו. ממש לא נורא.

בנוסף לכל הדברים שאסור להעלות על המטוס כמו פצצות, אקדחים ומספרים לצפורניים, בשדה התעופה במדגסקר אוסרים להעלות גם דברים נוספים. אלמוגים ואוצרות טבע אחרים נראו לי הגיוניים אבל די גיכחתי כשראיתי שאסור להעלות קופסאות שימורים. ובכל זאת הייתה זקנה שניסתה לקחת בסל 3 קופסאות אנשובי שהשוטרת החרימה לה בשמחה.

לסיכום, מאוד נהניתי ממדגסקר (הנוף, הטבע, החוויה עצמה) אבל היא לא מתאימה לסוג הטיול שלי. עדיף לשכור רכב 4X4, שני זוגות עם מדריך. מפסידים את החוויה של ההתערבבות עם האוכלוסיה המקומית כמו שהיה לי, אבל אפשר להספיק לראות יותר ובהרבה הרבה יותר נוחות.

ראוניון, זה כבר עולם אחר. היא לא מושבה של צרפת, היא חלק רשמי מהמדינה עצמה. כבישים סלולים בלי בורות, ודוכן של משרד התיירות כמו שרק הצרפתים יודעים לעשות. לפחות רבע שעה של שאלות ותשובות ואני יוצא עמוס בערמת מפות וברושורים.

הגעתי לציוויליזציה. בקטנה. כמו עיירות נידחות בצרפת. אוטובוס צריך להגיע עוד שעה ומונית לא בא לי לקחת. כמו כל דבר אחר פה, זה ממש יקר. מחירים כמו באירופה, יותר יקר מאשר בארץ. כרטיס סים עולה פי מאה מאשר במדגסקר. אני סתם מגזים בשביל המספר העגול. למעשה זה רק פי תשעים ומשהו. צריך לעשות מהפך מחשבתי אחרי המחירים שהכרתי בחודשים האחרונים.

אז החלטתי ללכת ברגל. 7 ק"מ מהשדה למלון. קטן עלי אפילו שהתרמיל די כבד. הרי בשביל זה הגעתי לכאן. ללכת הרבה ברגל.

יותר מזל משכל. אחרי שני הק"מ הראשונים שהיו די משעממים, חוץ מהצצה קלה למסלול מרוצים של אופנועים שעשו רעש נורא, מגיעים לטיילת יפהפייה, משולבת בפארק, שמשפחות מפקנקות במקומות המיועדים לכך, כולל מנגלים בנויים ושולחנות בטון לאורך כל הדרך.

לא יודע איך קוראים לעץ הזה בצד שמאל אבל זו הפעם הראשונה שאני רואה את הפירות שלו.

זה נראה כמו שורשי אוויר של פיקוס אבל זה עץ אחר. לא יודע איך קוראים לו אבל הוא מאוד יפה.

לאורך הטיילת גם מצגת של תלמידים – פסלים מעיסת נייר של כל מיני חשובניקים שהכינו בשיעור מולדת.

הן מספרות לעוברים ושבים את פועלם של כל האנשים האלה. שומע בנט? תחזיר את שיעורי המולדת במקום כל השטויות שלך.

בסוף מגיעים לעיר.

אני זוכר מהמפה שבסוף בית הקברות אני צריך לשבור שמאלה. אני מנסה לקצר קצת ולחתוך לפני סוף בית הקברות ולעבור בתוכו. בכניסה שלט גדול ואני מתחיל לקרוא אותו ומתלבט אם הבנתי נכון. הסיפור מתחיל באזהרה מיתושים. מה הקשר?

יש. רק צריך להמשיך לקרוא. אנשים מביאים פרחים באגרטלים להניח על הקבר. באות יתושות ומטילות ביצים באגרטלים. מבקשים לשים את הפרחים בחול רטוב במקום.

אני מתמקם במלון ומחפש לי מקום לאכול. אין. הכל סגור. יום ראשון. מסעדות נפתחות רק ב 6 בערב. לעומת זאת יש הרבה חנויות עם גלידה וקרפים. צרפת או לא צרפת? לא רע. יקר כבר אמרתי? הולך לעוד לשכת תיירות כי בשדה לא הייתה להם מפה של העיר. גם קונה מפה טובה אחת ובסוף נכנס לבר. המלצרית מכינה לי בגט עם נקניק כמו שאני אוהב (הטבח עוד לא הגיע ואין אוכל מבושל) ואני טורף אותו על כוס בירה מקומית טעימה.

בניגוד לכל המקומות האחרים בהם ביקרתי בתקופה האחרונה, פה אפשר להסתובב גם בלילה אבל אני חוזר לחדר. יש הרבה שיעורי בית להכין. לתכנן את החודש באי המקסים הזה.